דברי מלכיאל ד יט

מה' שכירות והש"ך בסימן שי"ג שזהו טעם הרמב"ם שחצר השכורה זוכה למשכיר ע"ש. וא"כ לסברא זו לא שייך לומר יד פועל כיד בעה"ב כיון דשכירות אינו קנין. ולפ"ז י"ל דפלוגתא אי מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו תלוי בזה אי שכירות קניא או לא. ויש להאריך אך אכ"מ כי בגוף דברי המח"א כבר חלקו עליו המהרי"ט אלגאזי בהלכות בכורות פ"ד אות נ' והנתיבות סימן קפ"ח. ונראה ראיה דהנה קיי"ל בב"מ (דף צ"ו) ובחו"מ סימן שמ"ו סט"ז דאשה מיקריא שכורה לבעלה לענין שאלה בבעלים שהיא עמו במלאכתו תמיד. וא"כ הרי היא כפועל שלו. ובכ"ז אמרינן בגיטין (דף ע"ז ע"ב) שאין לבעלה קנין בגופה. רק שיש לו חיוב עליה למעשה ידיה יעו"ש. וה"ה בפועל. ומקוצר הפנאי ההכרח לקצר

עכ"פ כיון שבארנו שאין דברי הרש"ז זצ"ל מוכרחים והרעק"א בחידושיו והגאון מליסא בסידורו כתבו להדיא שלא תברך. בודאי ספק ברכות להקל ואין לברך. אבל גוף ההדלקה ביה"ש ע"י עכו"ם ודאי שרי כדקיי"ל בסי' רס"א וסימן שמ"ב. ונראה דאף שכתב המג"א סימן רס"ג סקי"א דלא שרי רק נר אחד ונמשכו אחריו כמה אחרונים. מ"מ העיקר דשרי להדליק כל הנרות שרגילים להדליק בשבת דלא גרע מנר יא"צ שכתב המג"א שם בשם רש"ל דשרי להדליק ביה"ש ע"י עכו"ם לפי שיצטער אם לא יוכל להדליק ומכ"ש הכא דודאי יצטערו אם לא יוכלו להדליק כדרכם תמיד וגם דהא איכא מצוה להרבות בנרות. שוב ראיתי שכ"כ הרעק"א בחידושיו בסימן רס"א. ות"ל שכוונתי לדעתו הק'

סימן ו כבוד הגאבד"ק טיראספאל הרב מוהרי"א ג"י

ע"ד מ"ש המגיני שלמה בשבת (דף מ"ב) דאין שבות במקדש הוא רק במידי דעבודה ולא בטבילת כה"ג שאינה עבודה. ותמה כת"ר מר"ה (דף כ"ט) שתוקעין במקדש משום דאין שבות במקדש יפה תמה וכן מפורש בסוף עירובין שהתירו שבות במקדש בכמה דברים שאינם במידי דעבודה. ובאמת הוא פלוגתא דר"נ וחכמים בפסחים (דף ס"ה) דר"נ ס"ל שם שלא התירו רק שבות צריכה. והיינו הצריכה לעבודה כמ"ש בפיר"ח שם. וסתם משנה שם הוא כר"נ ע"ש. ורק הרמב"ם פוסק שם דלא כסתם משנה דהתם וכתב הכ"מ משום שפוסק כחכמים דר"נ. והוא תמוה דהא הלכה כסתם משנה אבל הטעם משום דסוגיא דעירובין (דף ק"ב ק"ג) ודר"ה (דף כ"ט) אתיא כרבנן דר"נ. ושם יש ג"כ סתמי משניות בזה. ולזה סתמא דרבים עדיף. ועפ"ז יש ליישב דברי המג"ש דכוונתו דלהכי מחק רש"י ביומא (דף ל"ד ע"ב) הא דאין שבות במקדש משום דשם איירי הסוגיא אליבא דר' יהודה. ובפסחים (דף ס"ד) במשנה איירי ר"י ג"כ דפליג שם בתרי מילי ומשמע דבהא שהדחת עזרה היתה שלא ברצון חכמים לא פליג ר"י. ומוכח דס"ל כר"נ שלא הותר שבות רק במידי דעבודה ואף דטבילת כ"ג הוי צורך עבודה. צ"ל דמ"מ לא הוי צורך עבודה ממש. וגם הלא רחיצת העזרה הוי צורך עבודה דלא ליתווסן מאני ומפסלו לעבודה דהו"ל מטושטשין וכדאיתא בפסחים שם. ועכצ"ל דבעי צורך עבודה ממש ויש עוד לפלפל בזה מהא דאביי בעירובין (דף ק"ג). וביומא שם איירי ג"כ אביי. אך אכ"מ

וע"ד שהעיר בחיבורי ח"ב סימן ל"ח ממ"ש הט"ז ביו"ד סימן י"ד סק"ז שחלב בא מדם האברים ולא מדם נדה. הנה לזה לא הוצרך מעכ"ת להביא מהט"ז כי כ"כ כל המפרשים. אבל באמת גם דם נדה בא מהאברים דהא לא אתא מעלמא. רק החילוק בחיבורי הוא אי נימא שהחלב נעשה מהדם אחר שכבר נתכנס ונעשה דם כנוס וחייב כרת. או שהחלב נעשה מדם אברים בעודו באברים ע"ש. וע"ד מ"ש שקושייתי בח"ב סימן נ"ד על המרדכי כבר הקשה הפר"ח בא"ח סימן תס"א. הנה אז לא היה לי ספר זה. ובאמת הלואי יזכני ד' שלא יעלם ממני ש"ס או תוס' מפורש אבל האחרונים ודאי שלא ראיתי כולם

וע"ד הא דסנהדרין (דף ק"י ע"ב) ור"ג נפקא ליה מותאבד כל זכר למו. וכתב כת"ר לגרוס ור"נ. זה אין מועיל כלום. וגם דהול"ל אר"נ וכמובן. והגר"א והרב"ר מחקו באמת תיבת ור"ג. וכדאי' בפירש"י וכן מסתבר. ובע"י לא גריס כלל כל זה. ומה שהגיה בפירש"י ד"ה וענף דבריו נכונים וכן הגיה הר"ב רנשבורג. וברש"ש הגיה באופן אחר ע"ש. וגירסא שלפנינו ור"ג נראה לפרש דמקשה על ר"ג מנ"ל. דהא קרא דשורש וענף יש לפרשו כדר"ע. ומשני דיליף מותאבד כל זכר למו. וס"ל שאין חילוק בין או"ה לישראל לענין זה. ועוי"ל דמקשה על ר"ג דילמא איירי קרא דשורש וענף ברשעי או"ה ומשני דיליף מאידך קרא

סימן כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה אפרים שרגא הלוי נ"י רב דק' אוגייעוו

ע"ד מי שיש לו פאבריק לבשל חלב ומוליכם למכור לעיר רחוקה כשמונה פרסה. ונמנה משגיח להשגיח שהחלב שעבור ישראל יחלבו במעמד ישראל. והוא חותם החבית בפלאמבא שכתוב עליה כשר. והחלב שמוליכים לשם עבור א"י יש על החבית רק חותם הפאבריק ובעש"ק וש"ק אין עושים עבור ישראל. ויש על הפאבריק הזה שטר מכירה כנהוג כדי לעשות בהיתר ע"י א"י בש"ק וי"ט. ועתה חפץ בעל הפאבריק לעשות גם בעש"ק חלב עבור ישראל ויובילום בש"ק כדי שיוכלו למכרו ביום א' בוקר לישראלים שם. ונסתפק מעכ"ת אם יוכלו להתיר לו דהא כיון שמוליכים חוץ לתחום בשביל ישראלים והוי דבר שבפרהסיא. הרי מבואר בסימן שכ"ה שאסור לעולם. וחפץ לדעת דעתי בזה. וביקש להשיבו תיכף והנה מרוב טרדותי וחלישות כוחי אשיבנו בקוצר

הנה אם הביא א"י מחוץ לתחום יש מחלוקת הפוסקים דעת הרי"ף ורש"י והר"ן ומרדכי שאסור למו"ש בכדי שיבוא ממקום שבאו. והתו' ורא"ש ס"ל שמותר למו"ש מיד והובאה פלוגתא זו בשו"ע סימן שכ"ה ס"ח. ובסימן תקט"ו סתם כדעת המחמירים. ובדבר שנעשה בפרהסיא בשביל ישראל איתא בשבת (דף קנ"א ע"א) שאסור לעולם. וכ"פ הרמב"ם פ"ו מה"ש והובא להלכה במג"א סימן שכ"ה סקל"א וא"כ בנ"ד דהוי פרהסיא וכמ"ש כת"ר יהא אסור לעולם ועכ"פ בכדי שיעשו. ומ"ש המג"א שם דבקצץ שרי מדינא. היינו רק שלא יאסר לעולם ע"ש בסימן רמ"ד סק"י. אבל בכדי שיעשו ודאי צריך. אך י"ל דבנ"ד הוי בכדי שיעשה עד יום א' בוקר. אבל הלא כתב שנכון להחמיר גם לעולם. ולעשות כיסוי להחותמות כדי שלא יהא ניכר בשעת ההולכה שהוא עבור ישראל. וכמ"ש כת"ר. נראה דלא מהני דמ"מ כשמביאים החלב ומוכרים תיכף. מתפרסם שהובא בשביל ישראל. ואין חילוק אם הפרסום הוא בשעת המלאכה או אח"כ כיון דמ"מ הכל יודעים שנעשה בשביל ישראל. וכ"ה לשון הש"ע בסי"ד שהכל יודעים שנעשה בשביל ישראל. ואף שלשון הרמב"ם בפ"ו מה"ש הוא שעושה הארון על הקבר. והעוברים והשבים רואים שעושה מלאכה בשביל ישראל. מ"מ הסברא נותנת שהוא לאו דווקא. והרי כתב שם הרמב"ם דגם בהביא חלילין אסור בסרטיא גדולה דהוי פרהסיא. ושם אין ניכר בשעת הבאה שהוא בשביל ישראל. ורק אח"כ כשרואים שמשתמשים בהחלילים יודעים שהובא בשבת בשבילו. ואף שכתבו הרמב"ן ורשב"א