דברי מלכיאל ד קצד

ואח"כ מכר המוכר הקרקע לאחר בשטר פארמאלנא. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי אם המכר הראשון קיים או האחרון. ואם האחרון קיים אם יכול הקונה לדרוש מהמוכר כפל הכסף שנתן לו וכפי חוק הממשלה יר"ה

הנה במכר סתם פשוט דלא הוי קנין דכיון שהמנהג אצלינו לכתוב פארמאלנא הוי כמקום שכותבין את השטר דלא סמכא דעתו בכסף לחוד כדקיי"ל בקדושין (דף כ"ו) ובח"מ סימן ק"צ ס"ז. אכן בנ"ד שכתב שטר פשוט והתנה שאם ירצה הלוקח לעשות פארמאלנא מחויב המוכר לעשותו. נראה מזה שהחליט בדעתו לגמור הקנין גם בלעדי זאת. רק התנה שאם ירצה לעשות מחויב לעשותו. אבל לא תלה הקנין בזה. והלא גם באומר אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני איתא בקדושין שם ובח"מ שם ס"ח שא"י לחזור בו. והלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב השטר. כי יכול לומר שאינו רוצה לקנות בכסף לחוד. ומכ"ש הכא שלא דיבר מגוף הקנין כלל. רק התנה שאם ידרוש יכתוב לו. והוי זה כאומר ע"מ שתכתבו לו שטר דקיי"ל בב"ב (דף ע"ז) שאם לא כתבו לו שטר יכול לחזור בו ופירש"י שם דהוי כאומר שלא יזכה עד שיבא השטר לידו. וכוונת רש"י נראה דלכאורה קשה למה קאמר שחוזר בו. הא הקנה לו לגמרי רק הטיל תנאי שהעדים יכתבו לו שטר. וא"כ הלא זה תלוי בדעת העדים. ואם יכתבו שטר לא יוכל לחזור בו. ולזה פירש"י דכיון שאמר ע"מ שתכתבו לו שטר הרי לא גמר להקנות בלי שטר. וממילא הוי כאומר שלא יקנה עד שיבא השטר לידו. וכתבו הפוסקים דבשטר ראי' חל הקנין למפרע משעת מתן מעות. ובשטר קנין חל הקנין בשעת נתינת השטר ע' ר"ן וריטב"א פ"ק דקדושין בזה. ולזה בנ"ד שלא התנה בפירוש שיכתוב לו שטר. רק אם ידרוש ממנו. משמע שלע"ע אינו רוצה בשטר פארמאלנא והוי כפירש שיקנה בכסף ובשטר זה לחוד. אך נראה דגבי ע"מ שתכתבו לו השטר הטעם דהא בעינן שהעדים יכתבו בשליחות נותן השטר וכיון שחוזר בו בשטר אין יכולים לכתוב שלא מדעתו. וממילא בטלה המכירה דהא התנה שאם לא יכתבו לו שטר תיבטל המכירה. וע' ח"מ סימן ל"ט וסי' רמ"ג ס"ט שי"א שמועיל זיכוי שלא יוכל לחזור בשטר. ונראה הטעם שחייב את גופו לצוות לכתוב. לזה א"י לחזור בו ולשנות. ודין זה צ"ב ואכ"מ וע"ש באחרונים. ובסי' רמ"א ס"ז השוה אומר ע"מ שתתנו לו ק' זוז לאומר ע"מ שתכתבו לו שטר שיכול לחזור בו ולומר שלא יתנו הק' זוז. וקשה לכאורה דהא לא דמי וכמש"ל. אך שם הטעם הוא כמש"ש הטור משום דהוי רק פטומי מילי כיון שהמוכר התנה ולא הלוקח. ומ"מ יכול לחזור בו כמש"ש הסמ"ע. וכן מפורש שם בסמ"ע סקי"ד החילוק בין תנאי דק' זוז לתנאי דשטר. דבשטר חוזר בשביל שמבטל השליחות וע"ש בקצה"ח ואקצר

ובפרט כי באמת שטרות הנעשים אצל הרייענט אינם שטר קנין ע"פ ד"ת. כי שטר קנין צריך שיתן המוכר ללוקח כדאיתא בקדושין (דף ט') ובח"מ סי' קצ"א וע' גיטין (דף כ' ע"ב) ובתוס' שם וע' קצה"ח סי' מ"ב וס"ו ואצלם נהוג שהשטר נשאר בפנקס הרייענט ורק אם דורשים העתק נותנים להם ועל ההעתק אין חותם הבע"ד רק הרייענט. וא"כ אין זה רק שטר ראיה. אבל לקנין אין לדון בזה רק מצד סיטומתא ומנהג הסוחרים. ובשטר ראיה כבר כתב הר"ן בקדושין דאף באומר אי בעינא איקני בשטרא. חל הקנין בשעת מתן מעות. ונגמר בעת עשיית השטר דעי"ז סמכא דעתו בקנין זה. וע' שו"ת ר"ב אשכנזי סי' י"ח באורך בזה. וא"כ בנ"ד שלא אמר שרוצה דוקא בשטר פארמאלנא. רק משעבד את המוכר שאם ירצה יכתוב לו. לא שייך לומר דלא סמכא דעתו. דא"כ לעולם לא יהא נגמר הקנין. כי שמא ירצה בשטר פארמאלנא. דהא המוכר לא יוכל לומר לו עשה שטר כיון שתלה הלוקח ברצונו לבד. אבל בהא דאי בעינא איקני בשטרא יכול המוכר לומר לו עשה שטר ויוגמר הקנין או יבטל הקנין. ועוד שאם המוכר רוצה לחזור בו אחר קנין הכסף והלוקח יאמר שאינו רוצה לבטל הקנין. ממילא גילה דעתו שמרוצה שיקנה הכסף לבד. ושוב לא יוכל הלוקח לחזור בו ונראה לפמ"ש מעכ"ת שזה היה רק איזה אמות קרקע. לזה לא הקפיד הלוקח כ"כ על עשיית שטר פארמאלנא. ואף שהמוכר א"י לחתום בעצמו. מ"מ הרי ע"פ ד"ת מועיל גם במס"ק ובדיניהם אין מועיל השטר לקנות בו אף כשחותם בעצמו אם לא נעשה פארמאלנא. ועוד דאף אי נימא שתנאי דבנ"ד הוי כאומר אי בעינא בשטרא איקני. מ"מ הא קיי"ל דהמוכר א"י לחזור בו. כי הלוקח יוכל לומר דבעי לקנות בכסף לחוד. א"כ גם בנ"ד יכול הלוקח לומר שאינו רוצה בשטר פארמאלנא. וממילא נגמר קנינו בכסף לחוד למפרע. ועוד יש לדון ע"פ מ"ש הר"ן פ"ק דקדושין בשם הרמב"ן דלהכי בע"מ שתכתבו לו השטר א"י הלוקח לומר הריני כאלו התקבלתי שטר. דכיון שהמוכר התנה זה ולא הלוקח אמרינן שהתנה כדי שיוכל לחזור קודם כתיבת השטר. וא"כ בנ"ד שהלוקח התנה שמחויב המוכר לכתוב לו פארמאלנא. יוכל הלוקח לומר הריני כאלו התקבלתי השטר פארמאלנא

ולכאורה י"ל שגם המוכר לא סמכא דעתו בלי כתיבה פארמאלנא לפי שיתבעו ממנו את המס מקרקע זו כל זמן שבדיניהם היא כתובה על שמו. אבל ז"א דהא בטוח שישלם הקונה את המס. דאם לא ישלם הקונה המס. יוכל לקחת ממנו הקרקע ומההכנסה ישלם המס ועוד דכיון שנתן שטר ותלה הכתיבה פארמאלנא בדעת הלוקח. הוי כפירש שהוא מרוצה שיקנה בכסף ובשטר שנותן כעת. וכהא דאי בעינא בכספא איקני כמש"ל

אבל נראה דכיון שהשטר דנ"ד הוא לשון המוכר שהוא מבטיח להלוקח ליסע להרייענט כשידרוש הלוקח. א"כ לא שייך לומר הריני כאלו התקבלתי וכמ"ש הר"ן הובא לעיל. וגם שפיר י"ל דהלוקח לא סמכא דעתו עד שיכתוב פארמאלנא. והרי הלוקח לא אמר אי בעינא בכספא איקני רק המוכר אמר זה ותלה בדעת הלוקח. וי"ל שאין כוונתו שיכול לומר הלוקח שקונה בכסף לחוד. רק כוונתו לחייב א"ע ליסע לפי שהוא טורח גדול ותלה רק בדעת הלוקח כדי שלא יוכל לדחות א"ע למחר וליום אחר. אבל לא היתה כוונתו שאם לא יחפוץ הלוקח כלל בזה יקנה בכסף לחוד. כי זה לא עלה ע"ד כלל שלא יכתוב פארמאלנא. ולזה בנ"ד המכירה השנית קיימת ולענין מי שפרע ע' בפ"ת סי' ר"ד סק"ב

ותשלומי כפל. אם לא נתבאר זה בשטר. ודאי שאין יכול לתבוע. דמצד דינא דמלכיתא אין לדון בזה כדקיי"ל בח"מ סי' ס"ח וע"ג ישס"ט. ואם כתוב זה בשטר. צריך לראות הנוסח אם נעשה באופן שמסלק האסמכתא ואם נעשה בגופן שלהן עח"מ סי' ר"ז סט"ו

סימן קמד כבוד הרה"ג ובו' מו"ה בן ציון נ"י רב דק' אוסטילא

ע"ד ששכר ראובן שדות מפקיד של אדון אחד על עשרה שנים ועשה שטר פארמאלנא על שם עכו"ם אחד מטעם המובן. והותנה בשטר שהשוכר יחזיק שלשים בהמות על שדות הנ"ל כל המשך. ועוד תנאים. וכתוב בשטר שאם לא יקיים השוכר תנאי אחד מהתנאים שבשטר תיבטל השכירות. והשדות עם הזריעה שיהא בה אז תהא שייכת להאדון. ויוכל להשכירה לאחר והשוכר ישלם ג"כ קנס כפי שנתבאר בשטר. והמשכיר לקח ג"כ שטר כזה מהשוכר. וכשנה ומחצה אח"כ היה לאחיו שמעון דו"ד עליו ונתפשרו שנתן לאחיו חלק רביע בהשדות ושיחזיק על חלקו שבעה בהמות. ונתבאר בכתב פשר שמחויב לקיים ככל הפרטים המבוארים בקאנטראקט של אחיו ששכר