דברי מלכיאל ד קצג

הכתיבה. ורק בסימן ס"ה שם הזכיר בראו בידה. לזה כתב שם אח"כ דמסתמא נמסר ביום שנכתב. ולשון הש"ס משמע דמייתי ראי' אימת נמסר הגט לידה. ולא מתי ראו בידה הגט וכבודו כתב בשם הגר"א לדקדק מלשון הש"ס שתלוי רק ביום המסירה. ולא ביום הכתיבה ולענ"ד אינה ראיה. די"ל דהיינו דקאמרו לה שתביא ראיה מתי נמסר לה. ואם יבורר שנמסר לה אחר יום הכתיבה. יפסל משום מיקדר והיינו כמ"ש הראשונים דחיישינן שבשביל שהוא פסול לא נזהר בו ובקושית הנו"ב על הש"ך דהא הוי מוקדם נראה פשוט דהא היש מי שאומר הוא הרי"ו. והרי"ו בנתיב כ"ד ח"ב משמע דס"ל כשיטת הרמב"ם דמותר למסור גט אף לאחר יום הכתיבה משום דהמסירה יש לה קול. וע"ש שבשעה"ד מכשיר גט מוקדם לגמרי. ולזה אין חשש בגט. ושחרור דינו כגט בענין זה. אך לפז"ק על הש"ך מה מייתי ראיה מגט ושחרור לשאר שטרות וע' בנו"ב שם בזה

ומה שהשמיט הרמב"ם הא דאייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כבר הרגיש בתומים סימן ס"ה סקכ"ב. ובפשוטו נראה דכיון שפסק הרמב"ם רפ"ב מה"ג שכותבין גט לאיש והוא ימסור אותו בזמן שירצה. הרי דס"ל שמותר למסור שלא בזמנו על סמך שאח"כ תהא צריכה לברר מתי הגיע לידה. וגט שחרור דינו כגט אשה בזה. ולזה לא הוצרך לבאר זה גבי גט שנפל. עוד נראה דס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן לה אייתי ראיה אין זה מצד דנפל איתרע כמ"ש שאר פוסקים. רק הטעם דהא דמצא גט או שטר שחרור כשהבעל מודה יחזיר לאשה או לעבד היינו משום דהא יכול לגרשה כעת בגט זה. וא"כ נעשה המוצא שליח לגרשה או לשחררו. ובגט ע"י שליח קיי"ל בגיטין (דף י"ח) ובאה"ע סימן קכ"ז דכשר מוקדם לכל הפוסקים. משום דגט ע"י שליח יש לו קול. וא"כ הכא כשמחזירים לה הגט ולעבד השט"ש. הוא מצד שמגרש ומשחרר עכשיו. וכ"כ התוס' בגיטין (דף כ"ז ע"ב) בד"ה בזמן ובב"מ (דף י"ח ע"ב) ד"ה ואפילו. ואם האשה והעבד אומרים שנתגרשה ונשתחרר מקודם רק שנפל מידם. לא יאמינו להם עד שיביאו ראיה מתי נמסר לידם. וכ"כ התוס' בגיטין (דף כ"ז ע"א) ד"ה בזמן דכשמצוה להמוצא שיתננו להאשה הוי זה ע"י שליח ויש לו קול ע"ש. ולזה לא הוצרך הרמב"ם להביא כי פשוט שלא יאמינו להם בלא עדים. ואף דלשון הש"ס בב"מ (דף י"ט ע"א) לא משמע כן דאיתא שם שמסרו לה הגט לאינסובי אבל כבר כתב בשטמ"ק שם שאינו מגוף הש"ס רק מדברי רבי יהודאי גאון ע"ש. ואקצר

וע"ד שהקשה על הנה"מ סימן מ"ה סק"ה. הנה אין לי פנאי להאריך בדברי אחרונים. אך גם התומים כתב דאיירי הכא בשטר שיש בו קנין. ומ"ש כבודו דהרא"ש בתשובה איירי מזמן שני. הנה בתשובת הרא"ש כלל ס' סימן ה' מפורש דאיירי לענין זמן ראשון שכתב שם הרא"ש להדיא דהוי של מקבל מתנה מזמן ראשון ע"ש. אך שם איירי במתנה שאין בה אחריות על משועבדים. אבל לענין לגבות ממשועבדים צריך קנין וכ"ה פשטות לשון המחבר שכתב דהוי כשטר ראשון משמע דהיינו גם מזמן ראשון וכ"נ מלשון הטור. ומש"ך ועוד אחרונים משמע דס"ל שהמקור הוא מסימן ג' בתשובת הרא"ש ובאמת הוא מסימן ה' כמש"ל וכ"כ בב"י שם. ודברי הש"ך בזה בסקכ"ד צ"ע טובא וההכרח לקצר

סימן קמב

מה שהקשה על התומים ונתיבות סימן י"ד דהא מיבע"ל אי עשו תקנת נגזל במסור משום דהוי רק משום דינא דגרמי. וא"כ ה"ה בסרבן. כבר הרגיש בזה בשער משפט שם ע"ש מ"ש בזה. ובשואל ומשיב מהדו"ת ח"ב סימן ע"ט כתב משום דהוי כגזלן גמור. וזה תמוה. ויש לדון בזה דהא לוה חייב באונסים על המלוה. ומחויב להוציא הוצאות להציל כדי לשלם לחבירו כשומר שחייב לקדם ברועים ומקלות להציל את הפקדון. ורק שומר חוזר וגובה מבעלים. והלוה אינו חוזר וגובה לפי שיש עליו שעבוד הגוף לשלם להמלוה את חובו והרי אם יפול ממון של לוה לתוך הבור או לתוך הנהר. לא יוכל לומר למלוה הרי שלך לפניך. רק על הלוה לשכור אנשים להוציא הממון מן הנהר ולשלם להמלוה. וההוצאות על זה יהיו משל הלוה. וה"ה הכא כיון שאינו רוצה לשלם וצריך להוציא הוצאות כדי להוציא מידו. בודאי חייב הלוה לשלמם. דאחריות דנפשיה ודאי קיבל על עצמו. וכשהוא אינו רוצה. רשאים ב"ד או אחר בשליחותם ורשותם להוציא הוצאות על חשבון הלוה כדי להציל את החוב מידו. וכיון שהוא מוציא ברשות א"כ הרי הוא נשבע ונוטל

ואף כי י"ל דכיון שהחיוב הוא על גוף הלוה. לא שייך סברא דהצלה ברועים ובמקלות. מ"מ העיקר נראה דלא גרע לוה משומר. וה"ז דומה להא דקיי"ל בב"ק (דף קי"ח) ובח"מ ר"ס ע"ד שאם רוצה לפרעו במדבר יכול המלוה שלא לקבל עד שיבואו לישוב. ואף אם הלוה יאמר שרצינו להתמהמה במדבר זה זמן גדול. בכ"ז מחויב הלוה לילך לישוב כדי לפרוע שם להמלוה בזמנו. וההוצאות הם על הלוה. ואם נתן הלוה הכסף להמלוה במדבר בע"כ והוצרך המלוה לשכור שומרים להוליך הכסף לישוב. נראה דודאי חל ההוצאה על הלוה. דאף אי נימא דפרעון בע"כ הוי פרעון. היינו כשהפרעון הוא ע"פ דין אבל לא בכה"ג. וא"כ כ"ש כשאינו רוצה כלל לשלם. אין לך מקום מוכן להפסד גדול מזה. וכל הוצאות שיעלו לו ע"ז שייכים על הלוה

ועוד נראה דהנה רש"י פירש בפסחים (דף ו' ע"ב) דאף לרבא דס"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה. מ"מ אם מכר הלוה או הקדיש נכסיו אתא מלוה וטריף דהוי כממושכנים להמלוה בעד חובו ואין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו. וכבר הסביר הקצה"ח סימן קי"ז סק"ב דלהכי אין המכר מתבטל אם יפרע להמלוה משום דהוי כמוכר מעכשיו יעו"ש. ובמע"פ דלא טריף היינו משום תקנת הלקוחות דמע"פ לית לה קלא כדאיתא בב"ב (דף קע"ה). ולפ"ז צ"ל דהוי כאלו מסר המלוה את המשכון להלוה לשמרו. דהא אין המלוה חייב בשמירתו והוי ש"ש בזה שיכול להשתמש בו כרצונו וע' ח"מ סימן ע"ב ס"ג ובנתיבות שם שכתב דלא הוי ש"ש. ולענ"ד דבריו צ"ע. והעיקר כמש"ל. ולפ"ז מחויב הלוה לקדם ברועים ובמקלות בשכר להציל את המשכון מהפסד כדין ש"ש. ושכר ההצלה אינו יכול לתבוע מהמלוה. דהא יש עליו שעבוד הגוף לפרעו וההצלה היא לטובתו לפטור א"ע משעבודו. ומכ"ש כשהוא גורם ההוצאה בשביל שאינו רוצה לפרוע. דודאי חייב הוא בההוצאה הזאת. והנה אם היה המשכון ביד המלוה והוצרך להצילו ברועים ובמקלות בשכר. ודאי שהיה חוזר וגובה מן הלוה כדין כל שומר והיה נוטל בשבועה כדין כל יורד ברשות וה"ה הכא שהלוה אינו רוצה לתת לו נכסיו המשועבדים לו כמשכון כפירש"י בפסחים. שוב נשאר המשכון ברשות המלוה לגמרי. ומה שיוציא כדי להוציאו מיד הלוה. הוי כמוציא ברשות דקיי"ל שנשבע ונוטל. ויש להאריך בזה ואכ"מ

סימן קמג כבוד ידידי הרב הגאון וכו' מהר"י נ"י הרב דק' סעראצק

ע"ד אחד שמכר קרקע לחבירו והלוקח שילם הכסף ולקח ממנו שטר ונכתב בשטר אשר בכל עת שיחפוץ הלוקח שיסע המוכר אל רייענט לעשות ע"ז שטר פארמאלנא מחויב המוכר ליסע עמו. והמוכר אין יכול לחתום בעצמו רק במס"ק.