דברי מלכיאל ד קצב

בסימן ס"ח וע"ג ורל"ו דל"א כו' במקום שהוא כנגד דינינו הדבר פשוט דהכא לא אתינן עלה משום כו'. רק אמרינן כיון שעשה כן בודאי גמר ומקני ולא הוי אסמכתא. והוי כאלו פירש שעשה בחיוב גמור בענין דלית בה משום אסמכתא. וכעין מ"ש הפוסקים דשבועה מסלק דין אסמכתא משום דחזינן דגמר ומקני

סימן קמא

ע"ד מ"ש הש"ך ח"מ סימן מ"ג סק"ב וסימן ס"ה סקל"ה דגט שנפל ונמצא והבעל מודה ונמסר לאשה ובאו עדים שנמסר לה קודם נפילה שפיר גובה ממשועבדים מיום המסירה אף שלא נמסר ביום שנכתב. והנו"ב מ"ת סימן כ"ט הקשה דהא הוי מוקדם ופסול. ולזה כתב דהא דאיתא בש"ס דמהני ראיה אימת מטא גיטא לידה. זה רק כשבאו עדים שנמסר ביום הכתיבה וכתב כבודו ליישב דברי הש"ך דהא כתב הש"ך שם סקי"א שאם כתב על שטר מוקדם שהוא מוקדם וההלואה היתה באמת ביום פלוני. אזי השטר כשר וגובה מזמן שני ומדמה לה להא דהרחיקו עדים שתי שיטות שאם מלאוהו אח"כ בקרובים קודם שנראה פסולו בב"ד כשר. וכתב כבודו דהש"ך ס"ל שם דכשר אף כשמלאוהו בקרובים שלא ביום שנכתב וא"כ ה"ה במוקדם כשר בכה"ג. ולזה בנ"ד כשנפל דאית לה קלא ואין חוששין ללקוחות דהא ידעו לומר לה אייתי ראי' אימת מטא לידך הוי כאלו כתב על השטר שהוא מוקדם. והוכשר בזה עכ"ד. הנה אף כי דבריו נאמרו בהשכל. עדיין קשה דהא הש"ך כתב בסימן מ"ה סקכ"ו להדיא גבי הרחיקו העדים שני שיטין שאינו כשר רק אם מילאו את השטר ביום הכתיבה. ובאמת לשון הש"ך סימן מ"ג סקי"א משמע דבמוקדם כשר מזמן ההלואה אף שכתב עליו אח"כ. וכבר נתקשה בספר מקצוע בתורה סימן מ"ג בזה מ"ש מוקדם מהרחיקו ב' שיטין כיון דהש"ך מדמי לה להדדי. ועוד דהא האי מוקדם עכצ"ל דאיירי בגוונא שלא נפסלו העדים דבמוקדם גמור פסולים העדים כדאיתא בסימן מ"ג ס"ח. ועכצ"ל דאיירי שכתב ללות בניסן ולוה בתשרי דהעדים כשרים כמ"ש הר"ן ריש ר"ה דבזה עבידי למיטעי שסברו שכותבין שטר ללוה בלא מלוה. או שהיו אנוסים מחמת נפשות. והנה בכתב ללות בניסן יצא הקול משעת כתיבת השטר דהא העדים סברו שילוה בו תיכף והוציאו קול. והיה ראוי שיגבה ממשועבדים עכ"פ מזמן שני רק שגזרו חז"ל שמא יגבה מזמן ראשון. ולזה אם כתב על השטר שההלואה היתה בזמן שני. ממילא הוכשר השטר. כיון שבעצמותו אין בו פסול. אכן אם היו אנוסים מחמת נפשות א"כ אין העדים מוציאים קול. כי הלא יודעים שהשטר פסול רק שנאנסו לכתוב והוי כאלו לא כתבו כלל והוי כמלוה ע"פ בפני עדים שאינו גובה ממשועבדים. ולזה לא מהני שיכתוב עליו שההלואה היתה בזמן שני כיון שגוף השטר אין בו ממש ורק אם העדים יכתבו עליו זה. אז יהא כתיבתם זו כשטר חדש. ויועיל להוציא קול מזמן שני. וזה יועיל רק כשיכתבו ביום ההלואה. ולא אח"כ

ובזה מיושב מה שהקשה במקצוע בתורה על הש"ך שכתב בסקי"א דסגי שיכתוב המלוה על השטר מוקדם שעיקר הוא הזמן השני. דהא בסעיף ה' איתא שאם כתבו העדים קודם החתימה שהשטר נכתב ביום פלוני ולא נחתם עד יום פלוני כשר השטר. וקשה דהו"ל לאשמועינן רבותא טפי דסגי כשהמלוה כתב עליו אח"כ. והנתיבות בסק"י הקשה דמ"מ איך גובה מזמן שני הא אין המלוה נאמן על זה. ונדחק דהש"ך איירי שיש עדים על זמן השני. וכ"כ התומים בסק"ד. והוא דחוק בכוונת הש"ך שהרי לא הזכיר זה כלל. אבל לפמ"ש א"ש דהמחבר בסימן מ"ג איירי במוקדם גמור שנחתם באיחור זמן ובזה השטר פסול לגמרי. ואין מועיל מה שהמלוה יכתוב עליו לזה הצריכו שהעדים יכתבו זה. אבל הש"ך בסקי"א איירי בגוונא שהשטר כשר כמש"ל כגון שטעו וסברו שכותבין שטר ללוה. או שסברו שכתוב הזמן השני בשטר ע' סמ"ע סקי"ג וש"ך סקט"ז. ובזה ג"כ שפיר הוציאו קול מזמן שני שהרי סברו שנכתב כהוגן. וכן מפורש בשו"ע סעיף ח' דהך דסעיף ז' דעלה קאי הש"ך בסקי"א איירי שלא הקדימו העדים הזמן בכוונה. ושפיר השטר כשר אם כתב עליו המלוה. דהא העדים הוציאו קול בשעה שחתמו וכמש"ל. ולזה ל"ד להא דהרחיקו שני שיטין. דשם יש על השטר שם פסול בעצמותו שנעשה שלא כהוגן. לזה צריך שימלאוהו ביום שנכתב דבלא"ה אין מוציאין העדים קול כיון שיודעים שהוא שטר פסול. ואף אם אמרו העדים שהוציאו קול. נראה דלא מהני דהוי כאלו היו אומרים עדים במע"פ שהוציאו קול דודאי לא מהני דלא פלוג חכמים בתקנתם שאין גובה ממשועבדים רק בשטר כשר ומיושב בזה כל הקושיות הנ"ל על הש"ך. ובזה מיושב מה שהקשה התומים על הש"ך מב"מ (דף י"ז) דאיתא שם שטר שלוה בו ופרעו נמחל שעבודו ופריך תיפוק ליה דהוי מוקדם. והקשה התומים דהא נ"מ אם כתב עליו המלוה שהוא מוקדם דמ"מ פסול משום שנמחל שעבודו. ולפמש"ל א"ש דבמוקדם בכה"ג לא מהני מה שיכתוב עליו כיון שכבר נפרע החוב ונתבטל הקול שיצא משטר זה בשעת כתיבתו. עכ"פ לפ"ז לא שייך לומר שיוכשר גט אשה ושטר שחרור מוקדם ע"י מה שנפל ואיתרע. דהא גט אשה ושחרור כיון שהיה פסול בשעת מסירה מצד מוקדם לא הוי גירושין ושחרור. כיון שנעשה שלא כתקנת חז"ל. ולא מהני להכשירו למפרע במה שנפל אח"כ. ואף כתיבה על הגט אח"כ לא מהני להכשירו למפרע. ורק בשטר שייך זה דהוי רק מדין ממון. ולא בגט ושחרור הנוגע לאיסור. ואף שהתוס' כתבו כעין זה בב"מ (דף כ' ע"א) ד"ה שובר דלמ"ד בחתומיו זכין לו משתחרר למפרע. היינו רק שם שכן תקנו חז"ל בפירוש כמש"ש התוס'. אבל הכא לא מצינו שיתקנו זה חז"ל שיועיל לכתוב אח"כ על הגט. ורק ביום הכתיבה קודם הנתינה מועיל דהוי כגט חדש וכמש"ל

ולכאורה יש להביא ראיה להש"ך מדברי התוס' בגיטין (דף כ"ז) ד"ה הא וב"מ (דף י"ח ע"א) שכתבו שאם ראו בידה הגט ולאלתר נפל מידה ומצאו גט יכולים להחזירו לה. דאף אם אינו שלה. מ"מ הרי ידוע שהיה בידה הגט ונתגרשה ע"ש. הרי מבואר שמה שראו בידה מהני להכשירו למפרע אף דאיתרע אח"כ בנפילה. אבל נראה דהיינו משום דהתוס' לטעמייהו שכתבו בגיטין (דף י"ז) שאנו מחזיקים שנמסר ביום שנכתב. וכיון שראוהו בידה אין חוששים שנמסר אח"כ. וכמ"ש הש"ך בסימן ס"ה סקל"ה באורך. ודברי הש"ך בסימן מ"ג סק"ב צ"ל דהוי לדעת שאר פוסקים וההכרח לקצר ויותר נראה דמוקדם הוי פסול בגוף השטר דהא לא נכתב הזמן כתקנת חז"ל. משא"כ בהרחיקו העדים ב' שיטין. שנכתב השטר כהלכתו רק שאפשר לזייף בשני שיטין הללו. ולזה כשמלאוהו אח"כ כשר. אך בזה יש לחלק דאם נכתב בזמנו. רק שלזה אח"כ. א"כ לא נכתב בפסול וכמש"ל ואקצר

ולבד זה לא יכונו דברי כבודו דהא כתב הש"ך בהחלט בסימן מ"ה סקכ"ו דבהרחיקו שני שיטין אינו כשר רק כשמילאו ביום הכתיבה. וגם מ"ש בסימן ס"ה סקל"ה שאם איכא סהדי שראו בידה קודם הנפילה כשר מיום הכתיבה, היינו משום דאמרינן דמסתמא נמסר ביום הכתיבה כמו בכל גט ושטר דל"ח שמא נמסר אח"כ ע"ש. אבל ודאי שאינו מתכשר למפרע ע"י הנפילה. וע"ש בתומים שיש מחלוקת ראשונים בזה. ובסימן מ"ג סק"ב מייתי הש"ך ראיה שיוכשר משעה שראו בידו כשאין בו זמן מהא דאייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. ומשמע שאינו גובה רק משעת מסירה. וכ"כ הש"ך בתחילת דבריו בסי' ס"ה שם. נראה כוונתו דכיון שתביא עדים שנמסר הגט אחר זמן הכתיבה. הרי לא נמסר ביום