דברי מלכיאל ד קצ

הוזלה הסחורה. שחייב אותו שם מדין מזיק. וה"ה הכא הרי השהה את העצים עד שהוזלו הרבה. אבל ז"א דשם סמך המוכר עליו שכבר קנה הסחורה. לזה לא מוכרם לאחר. אבל הכא היה לו להלוקח לתבוע את המוכר בדין קח הכסף ותן לי העצים. או תתבטל המכירה וכמש"ל. ואיהו דאפסיד אנפשיה שהשהה מלגמור הדבר. ועוד דשם איירי שבא על יריד ואחר היריד אין בנמצא למי למכור דמינכר הזיקא יעו"ש. ובגוף דברי הפמ"א שם צ"ע טובא ואכמ"ל בזה, וע' שו"ת בשמים ראש סי' רס"ד. ולא דמי להכא. וגם דבלא"ה דבריו תמוהים שם דהא איירי שם שמשך הסחורה לביתו ע"ש. וא"כ הרי הוי קנין גמור וצריך לשלם לו. ולמה הוצרך לבוא עליו מצד מזיק ואקצר

והנה לפמש"ל שהקנין בנ"ד יהא ע"י הכסף ושטר. יש לדון דכיון שמה שכתוב בשטר שגם ראובן ושמעון מוכרים חלקם ליהודה הוא בטל ונכתב מתחילה רק בתורת אמנה. א"כ השטר בטל מקצתו ובטל כולו וכדקיי"ל בסימן ק"צ סט"ז שאין קונים במקצת השטר. וכ"כ בקצה"ח שם סק"ז שאם הי' מקצת השטר אמנה. בטל כל השטר. ואף אם אין עדים שנעשה ביניהם לאמנה. נראה שראובן ושמעון כשרים להעיד בזה. כיון שעכ"פ מוחל להם הלוקח המכירה. ובפרט כעת שהוזלו עצים דודאי אינם נוגעים בדבר. אכן נראה דבאמת הפונקטאציע שכותבים ידוע שאינו שטר קנין. ורק כתבנו למעלה שיש לדון בזה מצד סיטומתא. ובסיטומתא לא שייך סברא זו שיבטל כל השטר. דרק בקנין שטר שייך זה כמובן. וזה הוי רק כשטר ראיה ומה שייך בשטר ראיה שיתבטל כולו. וכ"כ הקצה"ח שם דבשטר ראיה אין שייך זה. ועוד נראה דרק אם הוא אמנה במקצת לגבי זה המוכר שייך זה. אבל בנ"ד שהוא אמנה לראובן ושמעון לא בטל בזה לגבי לוי. וכן קיי"ל בח"מ סימן נ"א ס"ו שאם כתוב בשטר דברים מיוחדים לכל אחד והעדים קרובים לאחד. מ"מ קיים השטר לגבי השני. ואם נתבטל דבר אחד מצד גוף הענין ולא מכח פסול העדים. מתקיים השטר בשאר הדברים יעו"ש. ומזה צ"ע על הקצה"ח שהזכרנו ובלא"ה חלק עליו הנתיבות שם סק"י ואכמ"ל בזה. עכ"פ אין לבטל בנ"ד בשביל זה את הקנין וכן אין לדון בזה מצד אונאה שהיה סבור שגם ראובן ושמעון מוכרים. דמה אונאה היא זו. וכעין זה פסק בשו"ת חות יאיר סימן ס"ט באחד שאמר לחבירו שלוי נותן לו כך וכך בעד ביתו. וקנה זה ממנו הבית במקח זה. ואח"כ נתברר שהדבר שקר. ופסק שהמקח קיים. כי אם היה סומך רק על זה הו"ל לחקור על הדבר ע"ש ויש להאריך בזה אבל מטרדותי לא אוכל כעת ועוד דבנ"ד הא חזינן שאף כשנודע לו הערמה זו לא חזר בו ויהי כמחריש. וגם אין לומר שלזה מכר בשביל שהיה סבור שיהודה קנה שני החלקים ולא רצה להיות שותף עמו. וכדקיי"ל שיכול אדם לומר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו ומיקרי נגיעה גבי עדות בסימן ל"ז ס"ז. מ"מ הכא אין שייך זה. שאם לא רצה למכור היה יכול לעכב על שותפו שלא ימכרו חלקם לאיש קשה. דהא נשתתף לסחור עמם ולא עם אחר. וגם כבר כתבתי שהרי ראינו שאף כשנודע לו מזה לא אמר שמבטל המקח בשביל זה רק בשביל כעסו על הרמאות. לא מיהר לגמור הדבר

ולזה נלע"ד שהקנין בנ"ד קיים וצריך הלוקח לעמוד במקחו וכן ראוי לעשות לו כדאמרינן ביבמות (דף ק"י) הוא עשה שלא כהוגן וכו'. שבא לקנות ע"י רמאות. יתקיים בו גולל אבן אליו תשוב. ובאמת רמאות כזה הוא חמסנות גמורה דמה לי אם אונסו ע"י הכאות ומסירות שימכור לו את שלו. ומה לי אם אונס את שכלו ודעתו שמרמה אותו. ושארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. אכן כ"ז אם הפונקטאציע כתובה סתם. אבל אם כתוב שם שמי שיחזור בו יתן לחבירו הכפל וכמו שנהוג ע"פ רוב לכתוב בשטרות כאלה. אזי זה מוכח שלא ניתן הכסף לקנין רק לעירבון. ובזה נשתנה הדין כמבואר בפוסקים בסימן ק"צ. ובאופן זה לא אדון כעת עד שישלח לי מעכ"ת העתק לשון השטר הזה. וגם צריך לדעת אם במשך הזמן מכר המוכר עצים מהיער לאחרים או לא. כי זה נ"מ לדינא. וטוב שיתפשרו ביניהם כי קשה להחליט הדין בלי ראות העתק השטר

סימן קמ כבוד הרה"ג וכו' מהר"נ הכהן נ"י הרב דק' קאליבעל

ע"ד אחד שקנה סחורה משמעון כמה שנים על נאמנותו כמה עלה לו הסחורה. ועתה טוען הקונה שישבע המוכר אם חשב לו המקחים בצדק. כי איתרע בעיניו נאמנותו באשר עתה מכר סחורות לאחרים בזול הרבה יותר מכפי שמכר לו. ואף שעתה לא התנה על נאמנות. מ"מ ניכר לו מזה שאינו איש אמת. ועוד טען הוכחות ואומדנות. ופסק הדיין שהמוכר יגיד בהן צדקו שחשב לו המקחים בצדק והיה מגיע להמוכר מהלוקח ערך עשרים רו"כ ולא רצה לשלם עד שיגיד בהן צדק כנ"ל. ואח"כ הפצירו בהלוקח שני אנשים שיתפשר עם המוכר ונתרצה ונתן הלוקח להמוכר עשרה רו"כ. וטוען הלוקח שכן היתה הפשרה שהלוקח ימחול לו את הן צדקו ובעד זה לא יתן להמוכר רק עשרה רו"כ. והמוכר אומר שמחל לו את ההן צדק לגמרי ושישלם לו כל העשרים רו"כ. וא"א לברר זה בעדים. והאריך כת"ר בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה ומחלישות כוחי ל"ע כעת אשיב בקצרה

הנה לכאורה בטענת שמא לא יוכל להשביעו כמפורש בפוסקים רק יוכל להטיל עליו ח' ב"ד. ונראה דאף שכתבו הפוסקים שמנהג הדיינים להטיל קב"ח מפורש במקום ח' סתם מ"מ בנ"ד לא שייך זה דהא קיי"ל בסימן ע"א ס"ו דבנאמנות מפורש אינו יכול להטיל עליו קב"ח מפורש כיון שפטרו בפירוש ונראה דאף למנהג הדיינים הנ"ל. מ"מ הכא לא שייך זה כיון שפטרו בפירוש מקב"ח. ושוב ראיתי שכ"כ הנתיבות שם והחמדת שלמה סימן ט'. וא"כ ה"ה בנ"ד הרי נתן לו נאמנות על מקחי הסחורה. ובודאי אילו היה אומר לו הלוקח שיקבל בח' על דבריו לא היה רוצה למכור לו כלל. וא"כ הוי כאלו פטרו בפירוש מקב"ח והאמינו על עצמו. ויכול רק להטיל עליו ח' סתם

וכת"ר הביא משו"ת השיב משה סימן ק"ג והר הכרמל סי' כ"ט שכתבו להצריכו שבועה. והנה שו"ת הר הכרמל אינו ת"י. ובשו"ת השיב משה ראיתי שדבריו נפלאים. שפלפל שם על זה שהמוכר טוען שהלוקח נתרצה על המקח שהגיד לו אז. וכתב דבשביל זה מוכח דמורה התירא להעלים המקח האמיתי. ובשאלה שם לא נזכר זה כלל. רק המוכר טען דאדעתא דהכי שישביענו אח"כ לא היה מוכר לו. ובזה צדקו דבריו וכמש"ל דזה הוי דין דנאמנות בהלואה ופקדון המבוארים בסימן ע"א כיון שנתרצה כן בשעה שעשה העסק עמו. ושם נתחבטו הפוסקים במה נשתעבד להאמין לו. אבל הכא פשוט דאדעתא דהכי מכר לו. ומש"ש עוד ממ"ש המהרי"ט סי' י"ט דבנו"נ באמונה הוי כשלוחו של לוקח הוא תמוה דהא כשקנה המוכר לא ידע עדיין שלוקח זה יקנה ממנו באמונה. והמהרי"ט כתב שם רק דהוי כעין שליח. וע' נתיבות בסי' רכ"ח בזה. אבל לא לענין שיוכל להשביעו. וגם בשליח אם מתנה שיאמינוהו. לא יוכל אח"כ להשביעו

אכן בנ"ד שטוען דאיתרע נאמנותו יש לדון שיוכל להשביעו דהא קיי"ל בסימן ע"א סי"ג שאם נתן לו נאמנות ואח"כ נעשה כפרן בעדים יוכל להשביעו דמצי למימר שאילו ידע שהוא עלול לכפור לא היה מאמינו. וכבר כתב העבוה"ג סימן י"ט ועוד אחרונים דלאו דוקא בעדים. רק אם לפי ראות