דברי מלכיאל ד קפט

בסי' ט"ז שמשביעין שאין זכות שלו בידו ולא סגי במה שישבע על גוף הדבר. ואף שבארתי שבנ"ד אין להשביעו ע"ז. מ"מ כיון שאנו משביעים אותו על גוף המכירה. ראוי לכלול בשבועתו גם את זה והשבועה תהי' רק שבועת היסת ולא בנק"ח. אף שהוא נשבע ונוטל. מ"מ הכא סגי בש"ה לפי שצרפנו לזה הסברא שיכול להשביעו אחר הפירעון וכן מהא דסי' ט"ז ושם הוי רק שבועת היסת

סימן קלט כבוד הרה"ג וכו' מו"ה דוד דוב נ"י הרב דק' סאמפאלנא

ע"ד אשר ג' קנו יער בשותפות ובא יהודה אל אחד מהשותפים ורצה לקנות את כל היער. ויען לו אני לא אמכור את חלקי. רק לך אל לוי והוא ימכור לך את חלקו. ובשביל שראובן ושמעון רצו שיסתלק לוי מהשותפות ולהכניס אחר במקומו. רימו את לוי ואמרו לו שגם המה מוכרים חלקם ליהודה. וימכור לוי את חלקו ליהודה. ויקח ד"ק מאה רו"כ. ועל הפונקטאציע שעשו כתבו כל השותפים שהם מוכרים את היער להקונה הנ"ל. ונדבר ביניהם שלא יעשו על מכירה זו אקט אצל הנאטאריוס. ואח"כ נודע ללוי את אשר עשו לו שותפיו וחרה לו אמנם החריש. ויהי אחרי עבור זמן מה. בא הלוקח ללוי להגביל זמן למתי ישלם לו יתר המעות. ויקום במקחו אך המוכר השתמט ממנו. ואח"כ קבעו זמן לזה. ויבא הלוקח ליום המיועד. אך המוכר אמר שיתיישב עוד בדבר. ומאז לא האיץ בו הלוקח עוד. ואחר זמן רב ירד מאוד שער העצים ותובע עתה המוכר את הלוקח שיקח את חלקו כשער שקצב עמו. והלוקח משיב אחר אשר הפצרתי בך שתקבל התשלומין ולתת לי מקחי ולא רצית ודחית אותי. מאז נסתלקתי מחובת קיום המקח. ועתה השב לי המאה רו"כ ד"ק. כיון שנתבטל המקח. והאריך מעכ"ת בדברים ישרים וביקש לדעת דעתי בזה. והנני לרצונו

הנה בגוף הקנין כבר הביא כת"ר משו"ת ת"ס סי' ס"ו דביער משכיר לו גם המקום. ובלא"ה הלא העצים מחוברים. והעצים אין עומדים ליקצץ. רק בעליהם מכרום לקציצה, וכל זמן שעומדים הם משביחים. ודינם כקרקע לענין קנין כדקיי"ל בסי' קצ"ג. ורק ע"פ רוב נמצאים הרבה עצים שא"צ לקרקע ועומדים ליקצץ. ואותם צריך להקנות בקנין מטלטלין. אכן לדעתי נקנה בכסף ובהכתב שעשו ביניהם דהוי סיטומתא. כי המנהג כעת שקונים אף מטלטלים בשטר. ובפרט עצים ידוע שקונים בשטר. וכסף וסיטומתא פשוט דהוי קנין גמור כדקיי"ל בסי' ר"א. ובזה א"צ לפלפל אי הוי חצר המשתמרת או לא. ואף שע"פ רוב עושים בקנין יער אקט אצל הנאטאריוס. בכ"ז הכא שהוסכם אצלם בפירוש שלא לעשות סגי בכתב הראשון. והוי זה שטר. ולא ביאר כת"ר אם השטר נמצא אצל הלוקח או לא. וכפי הנראה הוא נמצא אצלו לראי' על העסק ועל הד"ק

והנה לא ביאר כת"ר איך נתבאר שם למתי יתן מותר הכסף ויקבל העסק. אך אין בזה נ"מ אחרי אשר שניהם הסכימו לדחות הדבר והגבילו אח"כ זמן לזה. וגם בזמן ההוא כשלא קיבל המוכר ואמר שיתיישב עוד בדבר לא תבע ממנו הלוקח תן לי העסק או השב לי את כספי. מוכח מזה שנתרצה להמשיך הדבר עד אשר סוף סוף יוגמר העסק. ונהי שאם היה אומר לו הלוקח אם לא תתן לי תיכף את העסק איני רוצה עוד בעסק זה. ודאי שהיה הצדק אתו. אבל כל זמן שלא אמר כן. אמרינן שנתרצה להמשיך הדבר

ואף דגבי מוכר קיי"ל דאי עייל ונפיק אזוזי יכול לבטל המקח כבר בארנו בע"ה בחיבורי ח"ב סי' פ"ה דשם ידוע שמכר הקרקע בשביל שנצרך לכסף כדאיתא בסי' ק"צ סט"ו דבעינן דוקא דגלי דעתיה מעיקרא בזה. ורק אין אנו יודעים אם הדבר לעיכובא אצלו שיתן לו תיכף הכסף או לא. וכיון דחזינן דעייל ונפיק מוכח מזה דהוי לעיכובא אצלו. ולזה כיון שלא נתן לו הכסף בטל המקח. אבל בנ"ד נהי דודאי קנה העסק כדי להשתכר בו. אבל אפשר שהיה צריך למעותיו על איזה עסק אחר. והיה נוח לו שנמשך הדבר ולא הוצרך לשלם להמוכר את יתר הכסף. ובדרך כלל לא דמי לוקח למוכר דהא איתא בב"מ (דף נ"א ע"א) זבנית קנית זבין אוביד. ולזה מי שמוכר על כרחינו נאמר שנצרך לכסף לעשות בו איזה עסק או למחיתו. ולזה כי עייל ונפיק אזוזי. הוי בירור על זה ובטל המקח. אבל מי שקונה איזה דבר. הוא דרך בנ"א לעשות בכספם איזה עסק. אבל אין העסק נצרך להם לשעה כל זמן שהכסף בידם. כי לע"ע יוכלו לעשות בכספם עסק אחר ולזה אין ממה שדרש ממנו שיתן לו את העסק גילוי דעת דקפיד שיתן לו דוקא תיכף את העסק

ועוד נראה דבכה"ג דבנ"ד אף במוכר היה המקח קיים דהא דקיי"ל בסי' ק"צ סט"ז שאם קבע זמ"פ ולא נתן בזמנו ועייל ונפיק בטל המקח. היינו רק כשקבע בשעת המכירה דאמרינן שלזה מכר לפי שהיה צריך הכסף לזמן שהגביל אבל אם מכר סתם ונמשך אחר המכר איזה זמן. ואז הגבילו זמ"פ. נראה שא"י לחזור דהלא ניכר שלא מכר בשביל זה מדלא הגביל תיכף הזמן. ואף שהרי כתב הרא"ש בפ' האומנים ובטוש"ע סי' ק"צ שלפעמים מוכר אדם שדהו איזה ימים קודם שיצטרך לכסף כדי שלא יזולו נכסיו כשיראו שהוא דחוק למעות וא"כ אפשר שמכר בשביל שידע שיצטרך למעות לזמן שהגביל ומכר סתם שחשב שישלם לו תיכף. וכשראה שלא נתן לו תיכף הגביל לו הזמן שיצטרך להכסף. אבל זה שייך רק באיזה ימים קודם כמבואר בלשונות הפוסקים שם. אבל לא כשהוא זמן גדול וכמו בנ"ד שנראה שעבר זמן גדול ונראה שהזמן שקבע אח"כ הוי זקיפה במלוה דקיי"ל בסי' ק"צ סס"י שאם זקף במלוה אינו יכול לבטל המקח אף בעייל ונפיק. ואף דבגיטין (דף י"ח) איתא דזקיפה במלוה הוי כשיעמוד בדין וכן קיי"ל בח"מ סי' ס"ז סט"ז. נראה דזה הוי רק לרבותא דאף העמדה בדין מיקרי זקיפה במלוה. אבל אם קבע אח"כ זמ"פ ודאי הוי זקיפה. וכ"כ הרא"ש להדיא בפירושו רפ"י דשביעית מהא דתנן התם ואם עשאו מלוה אינו משמט דהיינו שקבע זמן לפורעו ע"ש. והיינו שקבע הזמן אח"כ. ולא בשעת המכר. דקביעת זמן בשעת המכר לא מיקרי זקיפה במלוה כמפורש בדברי הראשונים בב"מ (דף ע"ז ע"ב) ובטוש"ע סי' ק"צ סט"ז. ורק באומר בפירוש בשעת מעשה שזוקף במלוה וכלשון הש"ס שם והשאר הריני נושה בך יעו"ש. ולפ"ז כ"ש בנ"ד שהקונה א"י לחזור כיון שקביעות הזמן היה אחר המכירה

ועוד דהא כתב הנ"י פ' האומנין ובשטמ"ק שם וברשב"א ועוד ראשונים שאם לא אמר בשעת המכר שיתן לו מיד את דמי המכר או לזמן קבוע. רק אמר שיוכל לתתם לו אח"כ באיזה יום שיהיה. לא שייך בזה דין עייל ונפיק אזוזי לענין חזרה. וא"כ הכא אשר לפה"נ לא נדבר בעת הקנין שיתן לו העסק תיכף או בזמן מוגבל. בודאי א"י לחזור בו אח"כ. ויש לדון דלשיטת הפוסקים המצריכים דוקא שיגלה דעתו מקודם שמוכר בשביל שדחוק למעות והכי קיי"ל בסי' ק"צ סט"ו. לא שייך דין זה. אבל לפ"ז בנ"ד בלא"ה קיים המקח וכמש"ל ובדרך כלל הלא עיקר סברא שיכולים לחזור בעייל ונפיק הוא מצד אומדנא שגלוי לכל העולם וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' פ"ה בס"ד. וזה לא שייך בלוקח כי הא דנ"ד. דאין כאן אומדנא ברורה. ואדרבא חזינן שלא הקפיד במה שנמשך הדבר הרבה. רק עכשיו שהוזלו עצים רוצה לחזור בו

ולכאורה יש לדון בזה ע"פ מ"ש הפמ"א ח"א סי' פ"ב שאם לקח סחורה ואח"כ חזר בו. ובין כך