דברי מלכיאל ד יח

היא מכוחו. ובלא"ה קיי"ל דכל מצוה הנמשכת איזה זמן מברכין עליה כל זמן שנמשכת וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה"ב. ואף שיש לחלק קצת מ"מ העיקר הוא כמ"ש דכיון שעיקר ההדלקה היא כדי שלא יהי חושך בביתו וכמש"ל. א"כ הרי המצוה נמשכת וע' מג"א סימן תל"ב בזה. וכן לפמ"ש המג"א סי' קנ"ח סקט"ז שאם לא היה יכול לברך קודם עשיית המצוה שרי לברך אח"כ. ה"נ י"ל בזה דכיון שלא היה יכול לברך מקודם לפי שהיה קודם הזמן לזה מברך עכשיו. אך ז' דשם עשה מצוה עכ"פ רק לא היה יכול לברך משא"כ הכא לא עשה מצוה כלל כיון שהיה קודם זמנו. ולזה צ"ל כמש"ל. ולא שייך הכא תעשה ולא מן העשוי כיון שדולקת כעת מכוחו וכמש"ל. ואף דודאי אם היה נר של חול דלוקה אינו מברך עליה אח"כ. י"ל דהיינו משום שמה שדולקת כעת לא בא מכח הדלקה לחם מצוה. אבל אם הדליק לשם שבת אף שהדליק קודם הזמן שפיר הוי כמדליק בזמנו לשם שבת. ואף שהנ"י כתב בפ"ב דב"ק דלא הוי כאלו מדליק באותה שעה רק כאלו כבר נשרף כל הנר בשעה שהדליק. מ"מ לענין ברכה שפיר י"ל שיוכל לברך. דעכ"פ הנר דולק עתה מכוחו. והרי אם היה אחד מורה חץ והחץ ידליק את הנר. נראה ודאי דאף שזריקת החץ הוא עיקר המעשה וכמ"ש הנ"י שם. מ"מ יכול לברך בעת שהחץ מדליק את הנר. דהוי כעין מעשה נמשכת. ואדרבא עדיף טפי דקודם זריקה יש עדיין ספק שמא יזדמן איזה עיכוב שהחץ לא ידליק את הנר. ומצאתי בפני יהושע שבת (דף כ"ג ע"א) שכתב דבנר שבת אין ראיה מלשון הברכה דהדלקה עושה מצוה. דהא כתבו הפוסקים דאף בדלוקה ועומדת מברך. ולזה כתב שהברכה היא על ההנאה מהאור שא"א בלא הדלקה. ודבריו דחוקים דא"כ גם גבי נ"ח נימא הכי דא"א להנחת הנר אם לא הודלק מקודם. וא"כ מה מוכיח הש"ס מלשון הברכה דלא נימא הנחה עושה מצוה. ולזה נלע"ד העיקר כמ"ש הפמ"ג וכנ"ל. והא דמברכין בשבת בדלוקה ועומדת היינו משום דאשו משום חציו והוי כמדליק כעת. והיינו דווקא כשהדליק מקודם לשם שבת ולא בנר של חול וכמש"ל

ובשו"ע של הרב סימן רס"ג כתב שאם הודלק ע"י עכו"ם תברך על הדלקת הנר ולא להדליק מפני שמברכת על ההנאה מהנר ולענ"ד העיקר כמ"ש הגאון מליסא ורעק"א בחידושיו שאין לברך וכמש"ל. ובעצמו כתב שם שעל ההנאה לחוד שאוכל במקום נר אין מברכים לפי שאין בו מעשה ואין בו ממש. ומה מוסיף לנו מעשה מה שהודלק ע"י העכו"ם וגם היכן מצינו לחדש נוסח ברכה שלא נזכר בש"ס ופוסקים ומש"ש דבתוס' ורא"ש בשבת (דף כ"ה ע"ב) משמע שמברכין להדליק גם אם סגי בדלוקה ועומדת. לענ"ד כוונת התוס' ורא"ש שם דכיון שעיקר מצות הדלקה הוא בשביל שלא יהא חושך בשבת. ממילא אם היתה דלוקה ועומדת א"צ להדליק אבל באמת בכה"ג אינו מברך כלל. וכעין מה שהביאו התוס' ורא"ש שם מהא דכסהו הרוח שא"צ לכסות. דודאי א"צ לברך ע"ז. וה"ה בהדלקת הנר. ואם הדליקה לשם שבת בתחילה מברך אח"כ כמש"ל מפני שהודלק מכוחו. וכן מוכח ממ"ש התו' אח"כ שצריך שצריך לכבות ולחזור ולהדליק וכ' הרעק"א בסי' רס"ג דאיירי שהודלק לצורך חול. וא"כ כל דברי התוס' סובבים רק בהודלק לשם חול וכמש"ל. ועפמ"ש נתבארו דברי הרעק"א ות"ל שכיונתי לדעתו הק'. ובנ"ח יש לפלפל אם הדליק קודם הזמן לשם נ"ח אם יכול לברך אח"כ כשהגיע זמנה וע' מג"א ר"ס תרע"ב בשם מ"ס וע' תוס' שבת (דף כ"ג ע"א) ד"ה מכבה ואקצר

ולכאורה יש לדון לפמ"ש המח"א בה' משיכה סימן ט"ו דמשיכה ע"י פועלים עכו"ם קנה לו וכן החליט הנתיבות בסימן קפ"ח. וא"כ ה"ה הכא אם העכו"ם שהדליק הנר הוא שכירו הוי כאלו הדליק בעצמו ויכול לברך. אבל באמת ז"א דהלא עיקר הטעם כתב הנתיבות שם משום דלא בעינן שיעשה הקנין בעצמו דהא אפילו קורא לה והיא באה סגי. או אם הקיש ע"ג הקן והוגבהו סגי. והיינו שצריך רק שיוגבהו בגרמתו ולא מדין שליחות. אבל בברכה לא מצינו זה דהא ע"י חש"ו קיי"ל דלא הוי הדלקה אף שנעשה בגרמתו וציוויו. וכעין זה קיי"ל בחולין (דף ט"ו) ויו"ד סימן ז' דלא מיקרי שחיטה מכוחו כשנשחטה ע"י כח שני. והיינו משום דהויא רק כגרמא בעלמא ולא כעושה בעצמו. ובבכורות (דף ל"ב) ילפינן מקרא שלא יגרום מום לבכור. אבל בלא קרא ודאין דגורם לא הוי כעושה מעשה. ושם כתבו קצת אחרונים לצדד דלצוות לעכו"ם לעשות מום הוי כגרמא ואסור מדאורייתא. אבל ברכה אין מברכין על גרם המעשה. כי כל מ"ע אין יוצאים רק כשעושה בעצמו ולא כשנעשתה ע"י גרם. וכמו שאינו עובר על הל"ת אם נעשתה המעשה בגרמתו וכמש"ל. כן אין מ"ע מתקיימת בזה. והברכה נתקנה על עשיית המצוה וכן קיי"ל שאם נעשתה המצוה ע"י שליח ישראל מברך השליח ולא המשלח. ומ"ש המח"א שם שבמצות מעקה וכדומה א"צ שליחות ואף אם נעשה ע"י עכו"ם יצא. היינו רק שיצא ידי המצוה וא"צ לעשותו מחדש. אבל ודאי שלא יברך על מעשה העכו"ם. וכעין גבי כיסוי שאם כסהו הרוח יצא ובודאי א"צ לברך. וע' שבת (דף מ"ז וק"כ) לענין גרם כיבוי בשבת. ואף דר"י אסר שם היינו רק מדרבנן ע"ש בסוגיא ובתוס' (דף מ"ז)

שוב ראיתי שהמחנה אפרים בהלכות שליחות סימן י"א כתב באמת שאם עשה מעקה ע"י עכו"ם שכירו צריך לברך מפני שידו כיד בעה"ב. והביא ראיה שם מהא דב"מ (דף צ"ו) שאם אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי הוי שאלה בבעלים דידו כיד רבו ועדיף משלוחו. ולענ"ד לא דמי שכיר לעבד. דעבד יש לו קנין הגוף משא"כ בשכיר. ונראה ראי' מדקאמר הש"ס שם שאמר לעבדו ולא שאמר לשכירו דהוי חידוש דין. והיינו משום דבשכירו לא אמרינן הכי. ואף דאשמועינן רבותא בעבד דלאו בר מצות הוא כדאיתא התם. מ"מ הוי רבותא טפי דאפילו עכו"ם גמור שאינו בר מצות כלל ג"כ הוי כבעלים אם הוא שכירו. משא"כ עבד שישנו במצות כאשה. ויש לדחות דנקט עבד כנעני שאין לו לעצמו שום קנין. ואינו בדין משאיל ושואל וכפירש"י שם. אך הוא דוחק לענ"ד דאטו אינו במצות שואל. הא בודאי ישנו אם יצוייר שיהא לו דבר מיוחד לעצמו. רק שאין לו קנין ואקצר. והמח"א כתב שם באמת דגם בשכירו הוי שאלה בבעלים. ולענ"ד אין לנו לחדש דין כזה ובפרט דמוכח מהש"ס להיפוך וכמש"ל. וכן מצינו בעירובין (דף ע"ט) וגיטין (דף ס"ה) גבי מע"ש דעבד עברי לא הוי ידו כיד רבו. אף דאיתא בקדושין (דף ט"ז) שגופו קנוי וביאר הריטב"א בקדושין שם דבע"ע יש לו רק קנין למלאכתו ולא כל גופו. וממילא דלא שייך לומר שידו כיד רבו. ודקאמרינן בב"מ (דף ו') דפועל ידו כיד בעה"ב לענין מציאה. יש לדחות דהא קאמר לה שם למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. אבל למאי דקיי"ל דקנה חבירו א"צ לזה יעו"ש בסוגיא. ולכאורה רציתי לומר דהנה קאמר שם הטעם דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. וידוע שאם הוא שותף לדבר שפיר יכול לתפוס חפץ אחד בעד עצמו ובעד שותפו, ולזה אם הוא פועל שלו הרי הפעולה היא תועלת הפועל ג"כ. כי עי"ז שהפעולה מועלת מקבל שכרו מבעה"ב. והרי יש בזה זכות גם להפועל. והוי כשותף לגבי זכות מציאה זו. ולזה שפיר זוכה לבעה"ב ולא הוי כתופס לבע"ח. אך ז"א דא"כ מאי פריך הש"ס שם מהא דפועל יכול לחזור בו בחצי היום ע"ש ונראה בזה דהנה הראשונים כתבו הטעם דיד פועל כיד בעה"ב משום דשכירות הוי כממכר. והנה בשכירות איתא בע"ז (דף ט"ו) דלא קניא. וכתבו התוס' שם ובב"מ (ד' נ"ז) דהא דאיתא שם דשכירות ליומא ממכר הוא היינו רק גבי אונאה דהוי גזה"כ. ולא לענין אחר. וכ"כ הלח"מ פ"ז