דברי מלכיאל ד קפו

הנה לענין השטר המועתק קיי"ל בסי' ס"ח דשטר הנעשה בערכאות הוי כשטר גמור. ואף לשיטת הרא"ש וש"פ דס"ל דבעינן דוקא שכל הדבר נעשה בפני העכו"ם. אבל כשלא ראו גוף הדבר אינם נאמנים. היינו משום דבעינן שיראו כל מה שאפשר לראות בענין זה. אבל בנ"ד שעדות הנאטאריוס הוא רק שההעתק הוא אות באות מגוף השטר וכמו דקיי"ל בב"ב (דף קס"ח) ובח"מ סי' מ"א כשנמחק השטר שב"ד או עדים מעתיקים השטר ומקיימים אותו. א"כ הרי ראה בענין זה כל מה שיכול לראות ונאמן הערכי על זה משום דלא מרע נפשו. וכתב הרשב"א בתשובה סי' תתקפ"ב שאף אחד נאמן על זה כיון שכן החוק להאמינו. והנה קצת פוסקים כתבו הטעם משום דדינא דמלכותא דינא. ולפ"ז נראה דהוי כקיבל עליו קרוב או פסול כיון שקיבלו בני המדינה חוקי המלך להאמין לסופר עכו"ם ואף לאחד. ואף דבתרתי לריעותא קיי"ל בסנהדרין (דף כ"ד) ובח"מ סי' כ"ב דבעינן קנו מידו. מ"מ כבר כתבו הפוסקים דבדבר שכבר נהגו בזה א"צ קנין והוי כסיטומתא דהוי כקנין וע' ברכי יוסף סי' י"ב שהביא כמה תשובות שכתבו דהיכי שנהגו לפשר בלא קנין יכולים לכוף זא"ז לפשר בלא קנין דהוי כסיטומתא יעו"ש. וכן קיי"ל בסי' כ"ב ובתשובת הרא"ש כלל ו' שאם תקנו הקהל שיעידו קרובים הוי כקיבלו עליהם ונאמנים להעיד וא"צ קנין. וה"ה הכא כבר נהגו להאמין לערכי ולקבל כל השטרות הנעשים ע"י. ושני הטעמים אי משום מדד"מ אי משום דלא מרע נפשו תלוי בשני תירוצי הש"ס בגיטין (דף י' ע"ב) יעו"ש. והחילוק בין הטעמים נראה דאי הוי כקיבלו. אם הוא טוען נגד השטר אינו יכול אף להשביע לבעל השטר וכדקיי"ל בסי' פ"ב סעיף י' דבשטר מקוים א"י להשביעו אף אחר הפרעון. אבל אם הטעם משום חזקה דלא מרע. י"ל דעכ"פ לא הוי כמקוים בעדים. וכיון שמכחישו בברי י"ל שיכול להשביעו. וכמ"ש התו' ב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מי דחזקה גרעא מעדים. וכמו בטוען פרעתי אף שיש כנגדו סברא דשטרא בידי מאי בעי וחזקה שהפורע מקבל שטרו. מ"מ יכול להשביעו. ואף דבחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו א"י להשביעו כדקיי"ל בסי' ע"ח. מ"מ ידוע שאין החזקות דומות זה לזה וכמ"ש הנ"י פ' מי שמת והש"ך בכללי מיגו אות י'. והרי חזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו הוי חזקה אלימתא אף להוציא אם תפס אחד ממנו לפני עדים. וכדקיי"ל בסי' צ' וקל"ג. ובכ"ז מהני טענת ברי נגדו להשביעו. וע' קצה"ח סי' פ"ב סקי"א. ואף בטענת אמנה ורבית דקיי"ל בסי' פ"ב ס"י שא"י להשביעו מפני שחזקת השטר הוא שאינו אמנה ורבית וגם דאמנה הוא פסול על העדים שחתמו על שטר אמנה כדאיתא בכתובות (דף י"ט ע"ב) דאמנה עולה הוא ואעולה לא חתימי וע' סי' פ"ב ס"א ובאחרונים. ובכ"ז קיי"ל שם שאחר הפרעון יכול להשביעו היסת. וא"כ י"ל שגם בתחילה יכול להשביעו היסת וכמ"ש הפוסקים דלהכי המנהג עתה להפוך שבועה דאורייתא דהא אח"כ יכול להשביעו היסת. ולזה יכול עתה לתת המעות ביד ב"ד בתורת פרעון ולעכבם בתורת עיקול שישבע היסת. וה"ה בנ"ד יכול להשביעו היסת. וישליש מקודם את המגיע לו. ואי נימא שצריך להשיב גוף העצים, א"כ העצים הם בחזקת בעליהן. רק שי"ל דמ"מ צריך להוציאם מרשותו ובודאי דחזקה שאין עדים חותמים על שטר אמנה דהוי עולה היא יותר גדולה מחזקה דלא מרע נפשו ויש להאריך בזה ואכ"מ אבל אי נימא הטעם משום דקבלוהו. הוי כשטר מקוים וא"י להשביעו אף אח"כ כנ"ל

ואין לדון בנ"ד מהא דקיי"ל בסי' ט"ז שיכול להשביעו אם אין ת"י זכות שלו. דכיון שאנו מאמינים להשטר הנעשה בערכאות והוי כשטר מקוים. הוי כאלו שני עדים מעידים בפנינו שאין ת"י שום זכות שלו. דהא ודאי אלו היה כתוב על השטר שמכר להעכו"ם את הבנינים היה הסופר מעתיק גם את זה. ואף להחרים סתם עליו אינו יכול דקיי"ל גבי עדים שא"י להחרים. ואף גבי הוחזק כפרן בעדים כתב הב"ח בסי' פ"ב שאינו יכול להחרים סתם. ואף שהש"ך שם סקי"ד והט"ז שם חולקים עליו היינו רק בהוחזק כפרן שלא העידו העדים נגד מה שטוען עתה. אבל היכא שטוען להכחיש העדים א"י להחרים. ורק בע"א כתבו הפוסקים בסי' פ"ז ס"ו שיכול להחרים ע"ש. וע' נתיבות ס"ס ס"ח שכתב דע"י ערכאות מיקרי הוחזק כפרן

ולכאורה יש לדון דאף אי נימא דהוי כקבלוהו להעיד מ"מ יכול להשביעו דהא קיי"ל בסי' ע"א ס"ה שאם כתב בשטר נאמנות כבי תרי. מ"מ יכול להשביעו אחר הפרעון. כי הנאמנות אינו מועיל רק לדבר הנוגע בשטר זה ולא לענין אחר. רק כשכותב לו נאמנות לעולם אז לא יוכל להשביעו ע"ש. וא"כ הכא נהי שהאמינום על עצמם בדבר שנוגע לדינא דמלכותא שכתב השטר כחוק. בכ"ז אחר הפרעון יכול להשביעו כי אז כבר כלתה נאמנותו. ולהביאו שיעיד בע"פ לא מהני כמ"ש הרא"ש פ"ק דגיטין סי"א דבעדות בע"פ אין נאמנים. וגם דהא לא קבלום שיהיו נאמנים לכל עדות. רק בנוגע לשטרות. אבל ז"א דהתם משביעו על פרעון השני שעליו לא האמינו. וגם כי שם האמינו על הגדתו בפה בעת תביעתו ולא אח"כ. אבל הכא קבלו שיהיו השטרות שלהם נידונים כמקוימים. וא"כ אף אח"כ הרי השטר לפנינו. וגם כי עיקר הטענה עכשיו באה ג"כ עי"ז שטוען שהיה כתוב על השטר שנמכר הבנין להעכו"ם. וזה מתנגד להשטר שהעתיק הנאטאריוס

אכן באמת דעת הרי"ף והרמב"ם והראב"ד והגאונים ועוד הרבה ראשונים וכ"פ בשו"ע סי' ס"ח שעיקר הטעם דמהני שטר בערכאות הוא מצד חזקה דלא מרעי נפשייהו וכלישנא בתרא דבגיטין (דף י' ע"ב) ודלא כלישנא קמא וע' בב"י בזה והר"ן כתב שם דרבנן תקנו להכשיר שטרותיהם לפי שראו דלא משקרי משום חזקה דלא מרעי נפשייהו ע"ש. וכיון שכל יסוד נאמנות הוא מצד חזקה. א"כ יכול להשביע ע"י הכחשה בברי כמש"ל. ואף להפוסקים כלישנא קמא דבגיטין שם משום דד"מ היינו רק היכא שאסר המלך לעשות שום שטר רק אצל הערכי וכמ"ש הרא"ש שם. אבל אצלינו רוב השטרות כשרים מדינא דמלכותא אף שלא נעשה אצל הערכי. רק שצריך לשלם מהם מס כשרוצה לתבוע על פיהם. חוץ משטרי מכירות קרקע שצריך דוקא שיעשו אצל הערכי. ולזה ליכא למימר דליהוי אצלינו כקבלוהו. ורק הטעם משום חזקה דלא מרע נפשו. ועוד נראה דכיון שאף אם היה כתוב מעבר לדף שנמכר הבנין. מ"מ גוף ההעתק הוא אמת. י"ל דלא שייך לא מרע נפשו כ"כ. דהא אפשר שלא דקדק להפוך השטר ולראות אם כתוב מעבר השני איזה דבר. ושפיר יכול להשביעו. ודמי להא דקיי"ל בסי' מ"ג ס"ח שיכולין לומר שלא חתמו על הזמן וכן בכל דבר דעבידי למיטעי ע"ש בש"ך סקי"ט. וכ"כ המהרי"ט חח"מ סי' נ"ב שזה כפי ראות עיני הדיין דאם עבידי למיטעי חיישינן שטעו העדים. וע' חיבורי ח"א סי' ק"א אות ח'. וה"ה הכא יש להשביעו אף דאיכא חזקה דלא מרע נפשו. וגם יש לצרף שיטת הפוסקים שצריך שיהי' הערכי ידוע שאינו מקבל שוחד ע' סי' ס"ח. ולזה יש לחוש שמא נתן לו שוחד שיעתיק רק גוף השטר ועוד יש לדון זה כהא דתיבה פרוצה דס"ס ע"ה דהיכא שיש רגלים לדבר יכול להשביעו. וה"נ יש רגלים לדבר שדברים בגו כי קשה להאמין שנאבד גוף השטר אשר זה לא כביר היה בידו וגם דהא קיי"ל בסי' ט"ו ס"ד שהדיין יכול להשביע במקום שרואה שהוא צורך לברר אמיתת הדבר. ואין לך צורך יותר מהא דנ"ד. ועוד הא קיי"ל בסימן ל' דדין מריחה צריך דרישה וחקירה לברר הדבר אף כשיש עדים. וממילא הכא שאפשר לברר הדבר ע"י הבאת השטר שפיר יש לברר. וכשאומר שאבד ישביעוהו ע"ז כנ"ל. וכעין זה קיי"ל בסימן ס"א ס"ט שבשטר ישן צריך לדקדק ולברר אף שכתוב בו שלא יוכל לטעון עליו שום טענה ושלא להשביעו ע"ש: