דברי מלכיאל ד קפד

דכיון שהכל יודעים שהכל למיתה עומדים ובכ"ז מאמין לו החפץ או ההלואה. אין להשואל והלוה לחוש למיתה. ורק בשטר אמנה חששו לזה כנ"ל. וא"ל דגם בהלואה ופקדון יש לחוש שבע"ח שלו לא יהי' לו ממה לגבות ולא יוכל להוציא מיד היורשים את הפקדון או את החוב שנעשה בע"פ. וא"כ הוי גזל הבע"ח. ז"א די"ל דכיון שהמלוה והמפקיד מסכימים ע"ז הוי כאלו נותן לכתחילה שאם ימות והיורשים לא ידעו מזה. לא יהי' לו תביעה עליהם כשישבעו שלא פקדם אבא או יקבלו בח' כפי הדין בזה לפי הענין. והוי כמתנה מעיקרא על תנאי זה וע' ב"מ (דף ל"ד). וע' כתובות (דף ל"ד) וב"ק (דף קי"ב) לענין אם סברו שהיא של אביהם וטבחו ואכלו ואקצר. ולכאורה י"ל שהטעם הוא לפי שמחויב אדם להודיע לב"ב איזה חפץ אינו שלו והסמ"ע סי' שמ"א סקי"ג כתב דהוי פשיעה מה שלא צוה. אך באמת ז"א דהא אמרינן בב"מ (דף מ"ב) שא"צ להודיע משום שבשלו יזהרו יותר ע"ש. ורק לפני מותו כתבו הפוסקים שצריך להודיע. ודברי הנתיבות שם תמוהים בזה ע"ש. ואז י"ל דמה"מ אנסיה כמ"ש הש"ך שם. אבל בשטר דלא שייך סברא דבב"מ (דף מ"ב). ודאי מחויב להודיע לב"ב שהוא שטר אמנה וכדומה. וגם זה אינו מועיל כי אולי יש בין בניו חשוד לגזול במזיד. ובבעה"ת שם כתב שאם יניח השטר ספק פרוע בין שטרות קרועים מהני ע"ש. ויש להאריך בזה אך אכ"מ כי אין נוגע לנ"ד

והנה בזה"ז אין נזהרים כלל בדבר זה והוא נפלא שכל ישראל יעברו על דין מפורש בש"ס ופוסקים בלי חולק אבל באמת יש יסוד למנהג זה עפמ"ש הריטב"א במגילה (דף כ"ח) שהאיסור להלוות בלא עדים הוא רק ממדת חסידות ולא מן הדין. ונראה ראיה לדבריו מהא דב"מ שם שאמרו לר"א דרבינא מקיים כל מילי דרבנן וניסה אותו בדבר זה. וקשה איך עלה על דעת ר"א שרבינא יעבור על איסור גמור. וכי מה בין זה לבשר עוף בחלב או לטלטל בכרמלית וכדומה. וגם מה רבותא הוא דמקיים כל מילי דרבנן הלא כבר אמרו חז"ל בעירובין (דף כ"א) וברכות (דף ה') שכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה. אבל הכוונה כמ"ש הריטב"א דהוי רק מדת חסידות ואמרו לר"א דרבינא מקיים כל מילי דרבנן אף שאמרו רק למדת חסידות בעלמא. ולזה ניסה אותו ר"א בדבר זה. כ"נ ברור שע"ז נסמך מנהג ישראל ואם אינם נביאים וכו'. וממילא כיון שאנו נוהגים בזה כהריטב"א. א"כ אין לנו לפסוק להלכה שאסור לתת לאדם כו"ה בשביל חשש גזילה ומכ"ש בבנו. וסברא דמורי התירא בזה ג"כ לא שייך רק באיזה הבלעה בחשבון אבל לא שיגזול את כל הכנסת הבתים לכמה שנים

אכן בכ"ז נ"ל אשר על הגביר הלז להגביל את כח בנו בההרשאה שנתן לו. כי אחרי שבאמת אינו נותן לו כו"ה להשכיר על כמה שנים או לעשות חוב על הבתים וכדומה. א"כ הוי זה כשטר אמנה ומיקרי עולה ואסור להשהותו וא"כ אסור לאביו ליתן לו. ואף דיש לחלק דבשט"ח מיקרי עולה לפי שכתוב בו שמגיע לו סכום כסף. אבל הכו"ה כל עוד שלא עשה מאומה אינו מעשה כלל. וגם כי בשט"ח יש לחוש שימות והיורשים לא ידעו שהוא אמנה וכעין דאיתא בב"מ (דף ס"ח) או שבע"ח שלו לא יאמין לו כדאיתא בכתובות (דף י"ט ע"א). מ"מ משמע דבשטר אמנה אין החשש שמא ימות רק לגבי דידיה ג"כ אסור. ועוי"ל שע"י שמקצת מהכו"ה הוי רק אמנה ובאמת לא נתן לו כו"ה על זה. ממילא י"ל שבטל כל השטר. ששטר שבטל מקצתו בטל כולו. ואף במה שישכיר על שנה אחת לא יהי' ממש. ואף דבשט"ח אם מודה שמגיע לו פחות מכפי שכתוב בשטר. לא בטל כל השטר כדאיתא בכתובות (דף פ"ז) גבי פוחתת. היינו התם שההלואה היא מעשה גמור. אבל בנ"ד שאין כאן מעשה רק ע"י השטר נותן לו כו"ה. וכיון שהשטר יש בו אמנה ל"א שיועיל לחצאין. ואף שלהלכה יש לדחות זה יש לדון בזה מהרי"ף פ"ק דמכות ובדברי ש"פ בענין שטר שבטל מקצתו אי שייך זה גם בכה"ג דנ"ד. אבל למה לו ליכנס בספיקות. טוב לו לעשות כו"ה על מה שהוא מרשה באמת. ועכ"פ הרי עבר על מדבר שקר תרחק כיון שבאמת אינו מרשה לו על זה. ועוד דהרי איתא בב"מ (דף מ"ב) לעולם ישליש אדם מעותיו וכו' וזה נדרש בב"ר פע"ו מקראי דיעקב אע"ה שלא יתן אדם את ממונו בזוית אחת. הרי שלימדה התורה אותנו להזהר ברכושינו אשר נתן לנו ד' שלא יאבד. וכעין זה איתא בערכין (דף כ"ח) שאסור לאדם למכור כל מה שיש לו וע' בחיבורי ח"א סי' ק"ב ק"ג. וכמה דינים העמידו חז"ל על החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. ומשמע שכן צריך לנהוג לכל אדם. דאטו איירי הש"ס רק בבנ"א המגושמים וחרדים על ממונם יותר מדאי. וכן איתא בחולין (דף ק"ו) שצריך לסייר את נכסיו בכל יום שמא ימצא דבר שצריך תיקון הרי למדנו שאף בנוגע לרכושו צריך האדם להיות זהיר ועיניו פקוחות שלא יאבדו ויתקלקלו. ומכ"ש בהא דנ"ד שבאמת שטות הוא להאמין את רכושו לזולתו. אשר לפעמים יזדמן שיצא מכשול מזה ובפרט שעכ"פ הוא דבר שקר כמש"ל. ובהא דנ"ד יש חשש יותר שלפעמים יחוש הבן אולי יתן האב יותר לשאר בניו ואולי בהמשך הזמן יתהוה איזה קפידא או טענה ביניהם [ובפרט לפמ"ש כת"ר שבן זה הוא מכת המתחדשים שכבר הורה הנסיון שאין אמון בם אחרי כי אין יראת אלקים במקום הזה. והרי איתא בפסחים (דף נ') שאסור להתלוות בדרך עם ע"ה ולמסור לו עדות וכדומה לפי שחשוד על הגזל. וידוע דע"ה דהתם אינו דוקא שאינו בן תורה רק שאין בו יראת שמים ע"ש בתו' ובסוטה (דף כ"ב). ויש שוטים שחושבים שאנשים הללו הם בעלי נימוס ולא יעשו עול בשביל הד"א שבהם. אבל הנסיון הורה שהוא שקר. והעיקר הוא יראת שמים שזה עומד כחומה נגד כל התאות]

ומ"ש כת"ר שהאב חושש שאסור לו לקבל לה"ר על בנו. הנה מפורש בנדה (דף ס"א) דהאי לישנא בישא אף דאסור לקבולי מ"מ למיחש מיבעי וכבר הביא זה כת"ר ג"כ. אכן בלא"ה אין זה שייך הכא דאטו האחים אומרים לו לה"ר שבנו זה עשה לו רעה וכדומה. הלא הם אומרים לו רק בדרך עצה שיהא זהיר ולא יאמין לו יותר מדאי. ובזה צדקו דבריהם. וכמאמר חז"ל כבדהו וחשדהו. ולזה נראה שצריך האב להגביל את הכו"ה שנותן לו וכפי שמיעצים לו יתר בניו וכמ"ש מעכ"ת

סימן קלז

ע"ד אשר אחד היה לו חוב משותף עם חותנו והשטר היה על שמו והיה מונח אצל חותנו. ועתה מת חותנו. והשלישו היורשים הצעטיל ת"י כת"ר בצירוף עוד שטרות על סך מסויים ובאופן אם אחותם אשת גיסם הנ"ל תפטור אותם מחלק ירושה שיש לה בדיניהם יומסרו לה כל השטרות המושלשים. וזה נעשה בלי ידיעתה וידיעת בעלה. ועל חוב שבשטר הכתוב על שם חתנו הנ"ל הודו אז היורשים ששייך מחצה לחתנו בלי שום טו"מ. ועתה אין הבת רוצה ליקח ירושה ולא לפטרם מחלקה. ובעלה תובע שיתנו לו השטר המשותף ויגבה החוב או יפעול אצל הלוה שיתן שני שטרות. היינו לכל אחד כפי חלקו. ועד שיביא השטרות חפץ להשליש מעות מזומן בעד מחצה החוב. ויש ג' אחים שנים מסכימים על זה. ואחד מעכב שלא לתת לו השטר עד שאשתו תפטור אותם מהירושה כנ"ל. אבל מודה שאין לו טענה על גוף מחצה החוב של גיסו. וחפץ כת"ר לדעת דעתי אם יוכל למסור לו השטר כשישליש מזומן לבטוחות על מחצה החוב. והלה טוען שראוי להשתדל לגבות החוב כי הלוה כעת איש אמיד. ובהמשך הזמן אולי יופסד החוב. ומטרדותי לקודש ולחול אשיב בקוצר

הנה מ"ש כת"ר מצד נאמנות השליש. אין זה שייך לנ"ד דהכא אין הכחשה ביניהם. רק שרוצים לעכב עד שתפטרם