דברי מלכיאל ד קפב

(דף קי"ד ע"ב) דאיכא חזקה דדייקא ומינסבא. ואקצר באשר כי בנ"ד בלא"ה נאמנת כמש"ל שאין כאן חזקה דכ"נ כ"ה

ומה שאמרה אצל החוקר דין ששלשה עכו"ם האבין איר גימוטשעט ואומרת שכוונתה היתה שציערוה בהכאות שפצעו ראשה. לכאורה קשה להאמינה וכמו שהרגיש מעכ"ת. דהרי כשאמרו לה שהנער אמר שעשרים עכו"ם האבין איר גימוטשעט. הבינה שהכוונה על בעילה. והכחישה זה. ואף דבש"ד מצינו בכ"מ שתיבה אחת יש לה שתי כוונות כדאיתא בכמה דוכתי. מ"מ בנ"ד כיון שעל אותו ענין עצמו הבינה פירוש התיבה באופן טומאה. קשה לדון שעתה הבינה הפירוש באופן אחר. אך י"ל כי אולי סברה שהחוקר דין אינו דורש רק על הכאות. ולא על דברים כאלה. ולזה חשבה שהכוונה על הכאות. אכן בלא"ה י"ל שהגידה כן כדי שיחמירו במשפט הרוצחים. או שלא באו עליה ביאה גמורה: רק עינוה בשאר דברים. וכעין זה כתב הח"ס חאה"ע סימן ע"ח שיש לפרש כן את דברי האשה שהגידה לפני השופטים שטימאוה. וגם שאפשר לומר שאמרה כן כדי לנקום נקם ע"ש. ואף דבנ"ד אינה אומרת אמתלא זאת. מ"מ כיון שיכולה לומר כן ממילא תוכל לתרץ דבריה שחשבה ששואלים אותה על הכאות. ועד אין כאן על טומאתה. כי הנער שהגיד הוא קטן. וכעין זה איתא בכריתות (דף י"ב) דנאמן לומר לא אכלתי חלב אף נגד העד. במיגו דמצי לתרץ דבריו שלא אכל בשוגג רק במזיד ע"ש. ולשיטת הר"ן בפ"ב דכתובות דבמחבואה א"צ שתאמר בפירוש טהורה אני. א"כ ה"ה הכא כיון שמתחילה אמרה שהיא טהורה. ואצל חוקר הדין אמרה שטימאוה ועתה חוזרת לומר שטהורה היא. יכול הבעל לומר שמאמין לדבריה הראשונים. ועכ"פ הוי כאלו לא אמרה כלל ותלינן בבריחה כנ"ל. ואף להחולקים על הר"ן יכול הבעל לומר שמאמין לדבריה הראשונים כנ"ל. וכ"כ הפוסקים הובאו בסימן קט"ו וקע"ח באה"ע שיכול הבעל לומר שמאמין לדבריה הראשונים. אך א"צ לזה וכמש"ל ומטרדותי אקצר

עכ"פ נלע"ד להסכים עם מעכ"ת שהאשה העלובה הזאת מותרת לבעלה הכהן לדעת כל הפוסקים דהא רש"י ותוס' בשם ר"ח ור"ת והרמב"ם והאו"ז והרא"ה וריטב"א והמ"מ וטוש"ע וב"ח וב"ש ס"ל דתלינן בבריחה. ואף להרי"ף והרא"ש ורמב"ן ורשב"א בארנו דהכא שאני דלא מיקרי כרכום ומצור כלל. ותלינן בבריחה לכ"ע. וממילא נאמנת לומר שטהורה היא. ואף אם חזרה ואמרה שטמאה היא. יכול הבעל לומר שאינו מאמין לדבריה האחרונים. ומכ"ש שהיא מתרצת דבריה שאמרה לפני החוקר דין. והבעל אומ' שמאמין לה בזה ולזה יוכלו להתירה בלי שום פקפוק

ומ"ש הה"ג מבענדער על מ"ש הק"נ באות פ"ד דלהכי לא האמינו לר"ז בן הקצב אף שודאי היו מחבואות בירושלים. משום דהתם ודאי איטמו כדכתיב נשים בציון עינו והקשה הה"ג הנ"ל דהא איתא במדרש שלא עינו רק ג' פנויות ושהיה יודע מי הם. הנה לכאורה תמוה דהא מפורש ביבמות (דף ט"ז ע"ב) שהתרמודים עינו בנות ציון כמה אלפים ומייתי מקרא דנשים בציון עינו. וצ"ל דמדרשים חלוקים בזה. ובאמת דברי הק"נ תמוהים דהא ר"ז בן הקצב היה בבית שני. וקרא דנשים בציון קאי על בית ראשון. והנה באסיפת אמרים על המדרש הביא בשם היפ"ע דהא דיבמות (דף ט"ז) איירי בבית שני ושלזה רומז הקרא דבתולות יעו"ש. וא"כ א"ש דברי הק"נ בפשיטות. ובלא"ה י"ל דנקיט הש"ס לשון הכתוב נשים בציון גם על בית שני. כי היה ידוע להם שגם בבית שני היה כן. וכן מצינו בכ"מ בש"ס דנקיט קרא אף דבאמת לא איירי הפסוק בזה. וגם הק"נ נקיט לשון הכתוב משום דהש"ס נקיט ליה גם על בית שני ואקצר

לחלק חושן המשפט

סימן קלו

ע"ד אחד שיש לו בתי חומה בעיר אחרת ונתן בדיניהם כו"ה לבנו להשכירם ולעשות כאדם העושה בתוך שלו ויתר בניו אומרים שיריאים אולי ישכיר על עשרים שנה ויכתוב השכירות בזול ויקבל עבור זה סכום גדול לעצמו או שיעשה חוב גדול על הבתים וכדומה. ודורשים שיבטל כו"ה זו. ויתן לו כו"ה מוגבלת להשכיר רק על שנה. והאב אומר שאינו חושדו ורק אם יגידו לו שע"פ ד"ת מותר לו לחשדו ולהגביל הכו"ה. אזי יעשה זאת. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה מאוד חפצתי להשתעשע בדבריו היקרים. אבל מה אעשה כי טרדותי עצומות לקודש ולחול. וההכרח עלי לכלוא את הרוח ולהשיב בקוצר

לכאורה יש לדון בזה מהא דקיי"ל בב"מ (דף ע"ה) ובח"מ סימן ע' שאסור להלוות בלא עדים ועובר על לפ"ע וגורם קללה לעצמו וכתבו האחרונים דה"ה במפקיד וא"כ גם בנ"ד אסור להאמין לבנו כו"ה כללית כי אולי יעשה עול כנ"ל. וא"ל דהתם החשש הוא שמא ישכח כדאיתא התם גבי רב אשי דבגירסיה טריד מישתלי ע"ש. דהא רש"י פירש שם הטעם שיעלה בדעתו לכפור. וזה מוכרח בש"ס שם. דעל חשש שכחה לא שייך לומר שעובר על לפ"ע. דהא יהי' שוגג בדבר. ולזה גבי הא דר"א פירש"י ומשתלי ישכח הלואתי ואגרום קללה לעצמי. והוא שפת יתר דהא מפורש זה בגמרא. וגם בגמרא שם בדברי רבינא הוא שפת יתר דכבר מפורש טעם האיסור בדברי ריא"ר שם. אבל הכוונה לומר דאף דהכא ליכא משום לפ"ע דהא ר"א ודאי לא יכפור במזיד. מ"מ איתא הא דגורם קללה. ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם ובשו"ע ר"ס ע' שאפילו לת"ח אסור להלוות בלא עדים. והקשו המפרשים שם דהא בש"ס איתא דכ"ש לת"ח דאסור. ומאי קאמרי אפילו ולפמש"ל א"ש דנהי דבגוף הדבר מצוי יותר בת"ח שיכפור בו מצד שכחה שטרוד בלימודו. מ"מ הו"א דכיון שאין בו חשש מזיד ליכא משום לפ"ע ואין בזה איסור. דהו"א דהא דקאמר שגורם קללה לעצמו הוא רק להוסיף חומר בדבר. אבל בשביל זה בעצמו לא היה אסור. לזה כתבו דאף לת"ח דליכא חשש רק משום גרם קללה. מ"מ אסור. שוב ראיתי שכ"כ הט"ז במקומו. וגם בדברי הסמ"ע נכלל זה ע"ש. רק לא הרגיש לדקדק זה מלשון הש"ס ורש"י כמש"ל. ומבואר מדבריהם דלפ"ע שייך רק במזיד ולא בשוגג וכנ"ל

אכן גוף הדבר צ"ע דהא גם עבירה בשוגג צריכה כפרה. ובודאי אסור לגרום מכשול לחבירו אף בשוגג. ופשטיה דקרא משמע דאיירי בשוגג דכל עור כשנופל הוא שוגג בזה וגם פשטות הש"ס נראה דחייש רק לשכחה מדקאמר כ"ש מר דטריד בגירסיה משתלי. וכן מסתבר דאטו ברשיעי עסקינן ותקנתא לרשיעי לא עבדינן. דא"כ נימא שלא ימנה אדם שומר בתוך ביתו כי שמא הוא עצמו יגנוב. ורק יתן לו הכל בפני עדים. ובאמת גם עדים ושטר לא מהני דהא יכול לטעון נאנסו או גניבה ואבידה בש"ח. ואף שיהא חייב שבועה. הא בכופר במלוה איכא ג"כ שבועת היסת. ולכאורה י"ל דהא