דברי מלכיאל ד קפא

גנבי בכתובות (דף נ"א ע"ב). ועוד דהכא סברא דמחבואה ג"כ יש לדחות. דהא בש"ס (דף כ"ז ע"ב) איתא הטעם דכיון שאפשר שלא נטמאה שום אשה לזה תלינן במחבואה. ובנ"ד ידוע שנטמאו כמה נשים. ואף שבחצר זה לא ידענו. מ"מ הרי כל הרחוב ההוא היה בכלל הספק. ויש לדחות ועי' ב"ב (דף נ"ה ע"ב)

אכן באמת נראה דנ"ד לא דמי לכרכום. דכרכום הוא מצור כפירש"י בשם התרגום וכ"כ הרמב"ם וכה"פ והיינו שצרים סביבות העיר וכידוע וכ"כ הערוך בערך כרכום ובערך כרקום יעו"ש. ומ"ש הרמב"ם בפי' המשניות דהיינו גייס. צ"ע. ועכ"פ הרי ידוע שדברי הרמב"ם בחיבורו הם עקרים נגד דבריו שבפיה"מ. ובתענית (דף י"ד ע"א) נקיט הש"ס בהדיא עיר שהקיפה גייס. והיינו משום דשם קיי"ל דאפילו ביחיד הנרדף מלסטים דינו כן כדאיתא שם (בדף כ"ב ע"ב) וכן קיי"ל ברמב"ם וטוש"ע או"ח סימן תקע"ו. ורק באופן ההקפה פליגי רי"נ ורבנן אי בעינן שיקיפו העיר בלי שום הפסק ושיהי' מוקף בשלשלאות ושא"ד. או דסגי בהיקף כדרך הצרים על עיירות במלחמה. אבל בנ"ד לא הקיפו כלל את החצר או את הרחוב. רק נכנסו לפנים החצר ושפיר יכולים לברוח וכ"ע מודו דבכה"ג תלינן בבריחה שאין אימת גייס עליהם. כי רק כשהגייס צר מבחוץ על העיר יריאים לברוח לדעת קצת פוסקים כמש"ל. אבל לא כשהם בפנים. וכדחזינן באמת שברחו דרך הפרצה כמעט כל האנשים. וזהו הכוונה בירושלמי דבפרצה פשיטא ליה דמצלת ובמחבואה מיבעי' ליה. והיינו משום דכשיש שם פרצה אינו נקרא כרכום ומצור. כי דרך המצור שלא להניח שום פרצה. אבל מחבואה הוי ספק כי אפשר שמחפשים גם במחבואות. והר"ן כתב בפ"ב דכתובות דגם אם יש מחבואה לא מיקרי כרכום ע"ש. והוא דחוק. וש"פ פליגי עלה וע' באחרונים באה"ע סימן ז'. אבל כשיש שם פרצה ודאי דלא מיקרי כרכום ומצור. ובזה מיושב קושית התו' בכתובות (דף כ"ז) דהיכא פשיטא ליה להקשות דילמא ערקא חדא דהא הך דמחבואה נאמר אח"כ וגם כי מיבע"ל זה שם באינה מחזקת אלא אחת. ותירוץ התוס' דבריחה הוי ודאי ומחבואה הוי ספק הוא דחוק מאד דאדרבא הא חזינן דאיכא מ"ד דלא תלינן בבריחה אף דלא מצינו שיחלוק במחבואה. וגם כי מסתבר דטפי נקל להכנס במחבואה מלברוח. וצ"ל כוונת התו' דמחבואה הוי ספק דאפשר חיפשו גם במחבואה. אבל לשונם לא משמע כן ע"ש. אכן לפמש"ל א"ש דאם יש מקום לברוח לא מיקרי כרכום כלל. משא"כ במחבואה וכנ"ל. ובשטמ"ק בכתובות (דף כ"ז) מחלק דתלינן בבריחה טפי ממחבואה לפי שלברוח יכולות כמה נשים. ובמחבואה א"א להחבא רק אחת כפי שמחזקת המחבואה. וברמב"ם ושו"ע סימן ז' ס"י שכתבו שאם יכולה אחת לברוח כולן מותרות. מקורו מהירושלמי הנ"ל דפרצה מצלת ומקושיית הש"ס א"א דלא ערקא חדא. ודלא כהבאה"ג שם דס"ל שמקורו מהא דמחבואה. ובאמת לשון הרמב"ם שכתב שגדוד של מלכות אחרת הוא רק לשלול שלל ושוטף ועובר קשה דהא כרכום הוא לשון מצור שמקיפים העיר לכבשה. ובע"כ עומדים שם איזה ימים. וכ"ה לשון המשנה בגיטין (דף כ"ח ע"ב) עיר שהקיפה כרכום וכ"ה לשון הרמב"ם עיר שבאה במצור וצ"ל בדעתו דכיון דאיירינן בעיר שכבשה כרכום כדתנן בכתובות (דף כ"ז) וכ"ה לשון הרמב"ם שבאה במצור ונכבשה. ולזה בגדוד של מלכות אחרת אינם מתמהמהים רק שוללים ושוטפים ועוברים. ובעיר שהקיפה כרכום משמע שאין לחוש כלל דהא אכתי לא כבשו את העיר ואין להם שליטה על אנשי העיר

ומ"ש הרמב"ן והרשב"א בחי' דאף דלא הדרא למתא כלל מ"מ לא תלינן בבריחה. נראה כוונתם דלא הדרא בשלשלאות וכלבא וגווזא ואווזא אבל ודאי שהמחנה מקפת את העיר דבלא"ה לא מיקרי כרכום ומצור כמש"ל. והול"ל עיר שבאה לתוכה בולשות כהא דע"ז גבי יי"נ. ולמה שינתה המשנה ללשון עיר שכבשוה כרכום. אבל הכוונה כמש"ל דיי"נ דלא שייך ביה בריחה נקיט שבאה בולשת. כי לברוח עם היין הוא דבר שא"א שישאו משא עמהם בשעת בריחה. וגם דרק גבי אשה שאומרת ברחתי או שהיא טהורה שייך זה. ולא ביי"נ שאין אומרים ברי שלא נתנסך. ואף להפוסקים דגבי מחבואה טהורים הנשים אף כשלא אמרה כלום. י"ל דשאני אשה שחזקתה שאינה מתרצית. ולא נסה הדבר קשה. לזה כשיש פרצה או מחבואה איכא צדדים טובא להתירא ומטהרין לה. אבל יי"נ שתלוי רק ברצון העכו"ם אין כאן צד היתר כלל. והוא מוכרח דהא הרמב"ן והרשב"א פסקו כמ"ד בכתובות (דף כ"ז) דלא קשיא ליה ולא מידי. וזה קאי על עיר שכבשה כרכום דהיינו מצור כמש"ל. וז"ב לדעתי. ולפ"ז בנ"ד שלא היה החצר מוקף מבחוץ והיתה שם פרצה לברוח דרך שם מודו גם הרמב"ן והרשב"א דתלינן בבריחה. ועוד נראה דרק גבי גייס וכרכום שכובשים העיר לשלול שלל וכדומה י"ל שיריאים לברוח מאימת הגייס. כי ע"י הבריחה נראה שרוצים להשמט מהם שלא למלא חפצם. אבל בנ"ד שבאו רק להשחית ולהרוג ולא יועיל כל כופר. אין שייך לומר שייראו לברוח. כי הלא אם ישארו בחצר יהרגום בודאי. ואקצר בזה באשר ברור כמש"ל דרק בכרכום החמירו הרמב"ן ורשב"א. ולפירש"י דבמלכות אחרת חיישינן לבעילה. מ"מ מודה דבמקום שאפשר לברוח תלינן בבריחה. ואף דלרש"י פריך הש"ס לחומרא שברח אחד לתוך העיר לבעול. כבר כתבנו דשם הטעם משום דודאי הוא שאחד הלך לעיר. וגם די"ל בכרכום ס"ל להחמיר דהוי כאשה שנחבשה שכתבו קצת פוסקים דאזלינן בזה לחומרא. וע' או"ז סימן תשמ"ז ומהרי"ק שורש ק"ס. אבל בנ"ד שאינו כרכום וכמש"ל ודאי דתלינן בבריחה כיון שיש פרצה לפנינו. ולא גרע זה ממחבואה. ואף היש"ש שכתב שאין אנו בקיאים בהקפה מ"מ הצריך שיהיו שומרים מתחלפים כמש"ל. אבל לא כהא דנ"ד שהיו רק מבפנים ולא היו להם שומרים מבחוץ

ומה שנמצאה למחר בחצר ההוא. אין לחוש לסברא דכאן נמצאת כאן היתה. דהא אם היתה אומרת ברי שברחה בלילה ועתה שבה. ודאי שהיתה נאמנת אף נגד החזקה. דהא חזקת כשרות מסייע לה. וגם דגוף הבעילה הוא רק חשש. וכמ"ש הפוסקים דאף דרוב עכו"ם פרוצים בעריות מ"מ היא מנוולה נפשה לגבי שבאי. וגם דהוי רובא דתלוי במעשה ע' תוס' יבמות (דף קי"ט) ובחיבורי ח"ב סימן קכ"ה. וגם דנראה שבאדם אין שייכת חזקה זו וכעין הא דקיי"ל שגודרות אין להם חזקה לפי שדרכם ליכנס ולצאת. ומכ"ש הכא שטבע האדם לברוח ממקום סכנה. ועוד דהא חזינן ששינתה מקומה. כי מקודם עמדה בבית העצים ועתה נמצאה בחצר. וע' באה"ע סימן ו' בב"ש סקל"ד שכתב שאם זינתה במקום שיש תרי רובי ל"ח שמא זינתה במק"א דאמרינן כ"נ כאן היתה. ואף דהויא דבר דניידא שהרי הולכת תמיד. מ"מ ל"ח שמא זינתה במקום אחר עכ"ד. נראה דעתו ג"כ דבאדם לא שייך סברא דכ"נ כ"ה. ורק כ' דמ"מ ל"ח לאוסרה משום שאנו דנין על מעשה הזנות באיזה מקום נעשה. וע' שו"ת ברית אברהם חאה"ע סימן י"ב ועי' חיבורי ח"ג סימן פ"ז. וכן מוכח קצת בסוגיין דכתובות (ד' כ"ז) דפריך א"א דלא ערק וע"ש בתו'. ול"א כ"נ כ"ה ואקצר. ומה שבאה שנית להחצר יכולה לומר שבאה לראות מה נעשה שם בכלים שלה ובהבנינים. ואולי נשארו איזה חפצים שלא השחיתו. שלא יהיו כהפקר. וגם עתה שלא אמרה שברחה רק שלא נטמאת הרי קיי"ל בכתובות (דף כ"ז) ובטוש"ע סימן ז' ס"י שנאמנת במיגו. ואף להמחמירים שם כשאין המחבואה מחזקת רק אחת. מודים הכא שהיה מקום לברוח להרבה אנשים. וכמו שברחו באמת כמעט כולם. וכמ"ש השטמ"ק שם דבזה כ"ע מודו. ואין כאן מיגו נגד חזקה דכ"נ כאן הי' כמש"ל. וגם דהכא שחזקת כשרותה לכהונה מסייע לה י"ל דנאמנת שפיר במיגו אף נגד חזקה. ויש לדון מהא דיבמות