דברי מלכיאל ד יז

זה שייך רק כשכבר קנו מקודם בשותפות. אבל הכא שמתנה כן בעת שמקנה להעכו"ם חלק בבהמותיו. הרי הוא מקנה לו מתחילה ע"מ כן. ולא הוי כמעמיד פועל בשבילו. כיון שלא רצה להקנות לו באופן אחר. ויכתוב בשטר שמקנה לו חלק ברפת שעומדים בו הבהמות כדי שכשיקנה עוד בהמות יקנה החצר לשותפות וכמש"ל

עוד נראה דהנה צריך להבין החילוק בין התנו מתחילה לאח"כ. כי בדברי הפוסקים לא נתבאר זה כראוי. ונראה הסבר הדבר דהא קיי"ל בב"ק (דף נ"א) ובפ' השותפין (דף מ"ה) דשותף כשמשתמש בדבר המשותף אמרינן שהוברר הדבר שהוא כעת שלו. ס"ל יש ברירה. ומ"ד אין ברירה ס"ל דלא אמרינן הכי. ורק בשעת מעשה מקנה כל אחד לחבירו וע' ר"ן נדרים (דף מ"ה ע"ב) שהאריך בזה. ונראה דהיכא שהתנו מתחילה שזה ישתמש יום זה. וזה יום זה. או שהתנו שזה ישתמש במקום זה. וזה במקום זה. כ"ע מודו דהוי שלו ממש בשעה שמשתמש שהרי א"צ לזה סברת ברירה. כיון שכן התנו מתחילה. ואף למ"ד דאף בהתנה אין ברירה ע' תוס' גיטין (דף כ"ה ע"ב) ובכורות (דף מ"ח). מ"מ הכא שאני דלא שייך כלל ברירה דהרי הקנה כ"א לחבירו מתחילה על יום זה ומקום זה. וע' בר"ן בנדרים שם שמוכח כן. שכתב שם שזה ידוע מתחילה שנקנה לכל אחד בשעה שמשתמש ורק אין ידוע באיזה שעה משתמש. וזה מתברר אח"כ. וא"כ היכי שידוע מתחילה באיזה יום ישתמש שוב א"צ כלל לסברת ברירה

והנה אנן קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. והיינו משום דהוי ספיקא דדינא כמבואר בפוסקים. ונראה דבנ"ד אף שנוגע רק לענין איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם שבות. וכן שכר שבת דהוי ג"כ שבות. מ"מ הכא אין ברירה דהא בנ"ד יש נ"מ לענין גוף הממון אם נקנה לכל אחד בשעה שהוא משתמש. ובב"נ כתבו האחרונים דלכ"ע הוי ספיקא לחומרא. דאף להרמב"ם דס"ל שספק מותר מה"ת. היינו משום דילפינן לה מקראי. וגבי ב"נ ליכא קראי. ועוד דהכא יש כאן חזקת ממון שמוחזק בשלו. ואף שקצת הראשונים כתבו והובא בשטמ"ק ספ"ק דכתובות דלב"נ אין לו חזקת ממון היינו רק לענין דנימא דעדיפא משארי חזקות וכמו גבי ישראל דקיי"ל דחז"מ עדיפא אף מרובא. בזה אמרינן דבב"נ שאני. אבל עכ"פ לא גרעא משארי חזקות שמכריעות את הספק לקולא או לחומרא. והכא יש חזקה לכל שותף שיש לו חלק בכל הדבר המשותף. ואף שיש לדון דהוי חזקה העשויה להשתנות מ"מ יותר נראה כמ"ש. ובפרט דב"נ קפיד אף על פמש"פ ודאי אמרינן בדידיה ספק לחומרא אם אין הישראל מוחזק ואמרינן דמסתמא אינו מקנה לגמרי בשעה שהישראל משתמש בו. וכעין זה ס"ל הרבה פוסקים דישראל לא קני משכון מעכו"ם ע' או"ח סימן תמ"א. ולזה בנ"ד אמרינן אין ברירה ולא מהני התנאי אחר שכבר נשתתפו

והנה בגיטין (דף מ"ז ע"ב) איתא בישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות שתלוי אי יש ברירה. וכתב הרמב"ם בפ"א מה' תרומות ה"כ דלענין מעשר דרבנן אמרינן יש ברירה ופטור של העכו"ם ממעשרות. ולפ"ז מוכח דגם בעכו"ם אמרינן סברא דיש ברירה בדרבנן. ויש לדחות דשם אין להעכו"ם שום נ"מ אם נאמר שזה חלקו בתבואה למפרע או שהוא קונה עכשיו כיון שעכ"פ עכשיו כל התבואה שאצלו הוא שלו. ושאצל הישראל הוא של הישראל. אבל גבי קרקע דאי נימא יש ברירה צ"ל שבשעה שהישראל עוסק בהקרקע הוי כאלו כולה שלו לאותה שעה למפרע. י"ל דלא ניחא להעכו"ם זה. ולזה י"ל דאין ברירה בזה. ויש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים כעת ועוד יש לדון בזה דהנה איתא בגיטין (דף כ' ע"ב) דאשה לא ידעה לאקנויי. וכתבו התוס' שם דהיינו להקנות לו דבר שיודעת שאח"כ יחזור לידה אינה מקנתו בלב שלם. וא"כ ה"ה בשותפים שיודע כל אחד שאח"כ ישוב חלקו לו. י"ל שאינו מקנהו כראוי לחבירו בשעה שמשתמש. ועכו"ם לא עדיף מאשה בזה. אך יש לחלק. דשם יודעת שימסור לה אח"כ הגט ויהי' שלה לעולם. משא"כ הכא שכל זמן שיהיו משותפים יהי' כל הדבר של אותו שמשתמש בו בשעה שמשתמש בו. וכן צ"ל דהא לא מצינו חילוק בשותפים בין איש לאשה. וענין זה דורש אריכות ואכ"מ

ולכאורה י"ל דבשדה שגדלה בכל יום לא שייך לומר שבכל יום שעושה מלאכה שייכת לו השדה. ורק בחצר שנעשה רק להשתמשות שייך זה. אבל ז"א דכיון דאמרינן שכן דרך השותפים שכוונתם בשעה שמשתתפים שבכל עת שיעסוק אחד מהם בדבר המשותף יהא קנוי לו לאותה שעה לגמרי. א"כ אין חילוק בין שדה לחצר. והרי לא מצינו חילוק לענין נודר הנאה דנימא דלגינה ושדה משותף יהא אסור ליכנס לכ"ע. ורק לחצר מותר. וא"כ בנ"ד ג"כ בהתנו מתחילה שפיר שרי. דבזה א"צ לסברא דברירה כמש"ל

ועפ"ז מבואר היטב הא דנ"ד שאם התנו מתחילה שרי דקני מתחילה על האופן שיהא מקנה לכ"א ביום זה. אבל אם כבר קנו בשותפות. ואח"כ התנו ל"א ברירה. ואין העכו"ם מקנה לגמרי להישראל וגם הוא אינו קונה לגמרי ביום שלו. וממילא הוא עושה המלאכה בשל ישראל. ולפ"ז היכא שהיה כולו של ישראל ואח"כ הקנה חלק להעכו"ם. והתנה עמו שיום שלו יהי' בשבת. הרי הקנה לו חלקו ע"ז האופן שיהא לכל אחד קנוי כולו ביומו וכמש"ל. ושפיר שרי בכה"ג. ועוד יש לדון דכיון שאסור ליהנות ממלאכת עכו"ם בשבת הוי כאיסורי הנאה שכתבו התוס' בזבחים (דף ע"ג ע"א) שיש להחמיר בדרבנן כמו בדאורייתא וא"כ נימא דאין ברירה כמו בדאורייתא

סימן ה כבוד הרב הגדול וכו' מהרי"י נ"י הרב דק' קאנטאקוזאווקא

ע"ד אשה ששכחה להדליק נר שבת עד ביה"ש אם מותרת לצוות לעכו"ם להדליק. ואם צריכה לברך על הנרות והאריך מעכ"ת בזה וחפץ לדעת דעתי. והנה לא אאריך בזה באשר כבר דברו בזה האחרונים. והביאם ג"כ כת"ר. ובפרט לענין ברכה אשר סוף סוף לא נוכל להורות שתברך כי ספק ברכות להקל. ואף בס"ס כתבו כמה אחרונים שלא לברך. ובנ"ד נלע"ד עיקר דהדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק נר של שבת. ונוסח הברכה הוא מהירושלמי דברכות פ' הרואה. וכדמוכיח הש"ס בשבת (דף כ"ג ע"א) דבנ"ח הדלקה עושה מצוה מדמברכינן להדליק. ואף דגם באכילה במקום הנר איכא מצוה. אבל הברכה לא נתקנה רק על ההדלקה. ואי נימא שהברכה הויא על ההנאה. א"כ יברך כל אחד בעת שאוכל במקום הנר. ועכצ"ל שאין זו מצוה מיוחדת רק היא נמשכת ממצות הדלקה שלזה צוו במצות הדלקה כדי שלא יהא חושך בבית. וכמו בנ"ח שהמצוה היא ההדלקה אף שצריכה להיות דולקת עד שתכלה רגל מן השוק. שוב ראיתי שהט"ז ר"ס תרע"ה כתב דבנר שבת לא הוי הדלקה עושה מצוה. והפמ"ג חולק עליו ומדקדק ג"כ מלשון הברכה וכמש"ל והביא כן בשם הא"ר ע"ש וכ"כ השבו"י הובא בשע"ת שם

ואף דבהדליקה קודם הזמן כתב המג"א סימן רס"ב סקי"א בשם מהר"ש שתוכל לברך אח"כ אף שבהדלקה לא עשתה מצוה כיון שהיה קודם הזמן. נראה טעמו עפמ"ש הנ"י בפ"ב דב"ק שכשמדליק נר כל זמן שדולקת הוי כאלו דולקת מכוחו דאשו משום חציו ע"ש. וכדקיי"ל בב"ק (דף כ"ב) דהוי כגופו ממש. ולזה שפיר יכול לברך אח"כ כיון שההדלקה כעת