דברי מלכיאל ד קעט

כתבו השם כפי ההברה שבמקום כתיבה יש להכשיר בדיעבד לדעתי לא דמי לנ"ד דשם היה שם האשה פרידא או דוואשא. ובמקום הכתיבה לא נמצא כלל שמות אלו רק וורידא בוי"ו ודוואסיא. ואשה זו כשתבוא למקום הכתיבה אף כשתגיד להם שמה שבמקום הנתינה. בכ"ז יקראוה כפי הרגלם. וא"כ אין כאן שינוי. כי הכל יודעים ששם פרידא נקרא במדינת אשכנז ותוגרמה וורידא. ודוואשא. נקרא בוואלין דוואסיא. וגם דהא כתב הרמ"א בסי' קכ"ט סל"ד שהשינוי הבא מצד שינוי הברת המדינות אין קפידא. והביא זה המהרי"מ שם. ועוד דהא השינוי הזה הוא אצלם גם בכתיבה שכותבים וורידא בוי"ו ודוואסיא בסמ"ך. אבל בנ"ד שבמקום הכתיבה אינו נקרא כלל לואי. ואם היו יודעים במקום הכתיבה שנקרא לואי במלאפום בודאי היו קוראים אותו כן. ואף אם אולי ההברה במדינתם חיריק על מלאפום בכ"ז בכתיבה אין משנים לחיריק רק כותבים מלאפום וכמש"ל לפ' שהם יודעים שהוא מלאפום. וא"כ הוי שינוי גמור

אכן בנ"ד יש לדון להקל כיון שעיקר שמו כתוב בגט. והשינוי הוא רק בכינויו. א"כ י"ל שאין לחוש וכמש"ל בשם פאליניא. וכ"כ כמה אחרונים דכיון דכשר אם לא כתבו כלל את הכינוי. כשר ג"כ אם נכתב בשינוי. דחשש לעז אין כאן כי יסברו שיש לו ג"כ כינוי ליאי באיזה מקום ויסברו ששם לואי השמיטו בטעות. ואף שכתבתי בחיבורי ח"ג ס"ס קכ"ח דהיכי שידוע שאין אצלינו שם כזה. אין מקום לסברא זו ע"ש. מ"מ בנ"ד הרי הובא בב"ש בשא"ל שיש שם ליב המכונה ליאון וכתב הט"ג שכ"ה בלשון צרפת. וא"כ יש כינוי ליאון ביו"ד אחר הלמ"ד. ושפיר אפשר שעושים מזה קיצור השם וקוראים ליאי. ואף שכתבו האחרונים שאם שינה בשם האב פסול. אף שאם לא כתבו כלל כשר. היינו משום שכתב שם אחר לגמרי ולא כתב אף שם העיקר. ויאמרו שהוא איש אחר. אבל בנ"ד שכותב שם העיקר. ומנהגינו לכתוב כל השמות שיש לו בכל המקומות. אין כאן חשש לעז. כי שפיר ידעו שהוא זה. אך יסברו שהשמיטו שם הטפל שבמקום הנתינה וכתבוהו בהברה שיש לו במקום אחר שאין ידוע לנו. ובכ"ז קשה עלי לחדש דבר כזה כיון שהוא שינוי גדול. ולזה דעתי אשר אם רק אפשר להשיג גט אחר צריך לעשות כן ואף אם יומשך משך גדול. ולהבעל אסור לדור עם אשתו השנית. כי הלא נשאה באיסור קודם שקיבלה אשתו ראשונה הגט. אכן אם לא יעלה בידו להשיג גט אחר בשום אופן. אזי יש מקום להכשיר את הגט כיון שהוא מקום עיגון ורק באופן שיסכים בזה עוד רב אחד המפורסם לבעל הוראה

סימן קלד

ע"ד שכתבתי בח"א סי' פ"א בשם השו"מ ובח"ב סי' קכ"ה דגרשתני הוי נגד הרוב. והקשה דהא מיתה ג"כ רוב בנ"א חיים. לק"מ דהא סוף כל אדם למות. וכשאומרת מת אין זה נגד מנהג העולם. אבל גירושין הוא דבר שאינו מצוי ורוב בנ"א אין מגרשים. וע' בכללי מיגו אות כ"ב ובתומים שם

ואשר הקשה על מש"ש דבמת בעלי איכא ב' חזקות. דהא הנו"ב והשי"צ כתבו ששניהם חזקה אחת כיון שא"א לחזקה אחת בלא השנית. תמהני. אני כותב ליישב דברי התוס' ע"פ דברי הריב"ש. והוא מקשה מדברי אחרונים. ובאמת דברי הנו"ב מהדו"ק סי' מ"ג אין מוכרחים. ודברי הריב"ש נכונים. דחזקת חי שפיר אפשר בלא איסור א"א. וכגון שקבלה קדושין סמוך למיתתו באופן שלא היה הפסק רגע. ואם היה הפסק י"ל דהוי כעוסק באותו ענין כדאיתא בקדושין (דף ו' ע"א). וכיון שיכול לחזור בו אין לה חזקת א"א. וכגון שהתנה מתחילה שאם לא ימות ברגע זה אינו נותן לה הפרוטה רק תהא אצלה פקדון עד רגע האחרון

וע"ד שלא הבאתי בח"ג סי' ס' דברי המל"מ פ"ו מה' מלוה האמת אשר בחפזי לא ראיתי אז דבריו. כי אין דרכי לפשפש בדברי האחרונים רק כפי שיעלה במזלג זכרוני. והרי גם הרעק"א בדרו"ח שהבאתיו בחיבורי שם לא ראה דברי המל"מ הללו. ואשר כתב שם המל"מ לחלק בין ריבית לגזל. יפה כתב ואף שאחר שחייבוהו ב"ד מהני מחילה. היינו מצד שכיון שמוחל בפירוש הוי כמתנה חדשה. ולא בתורת ריבית. אבל בפמש"פ אינו מוחל לו מחדש. וכיון שנצטוו ב"ד לחייבו להשיב הריבית א"כ ההכרח לקיים הפס"ד. דאלת"ה מה הועילו חכמים בדינם ובפמש"פ בעלמא אף אם צווח שאינו מוחל לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם. אבל בריבית לא שייך זה. כיון שהוא גזה"כ שישיב אף פמש"פ. וע' חיבורי ח"ג סי' ק"ע לענין אי נזקקין לפמש"פ. ולדברי המח"א שהבאתי שם דפמש"פ לא הוי ממון כלל ולא מצד מחילה. א"ש דברי המל"מ בפשיטות אבל לשון המל"מ אינו מורה כן ואקצר

סימן קלה כבוד הגאבד"ק בענדער מו"ה שמעון שלמה נ"י וכבוד הה"ג וכו' מו"ה ברוך נ"י מו"צ בקישינוב יע"א. ע"ד אשר בימי המהפכה ר"ל שהיתה בעירם נחבאו כעשרים אנשים בבית העצים שבחצר אחד. ובהם היו ג"כ אחד מ' אברהם הכהן ואשתו ובניו וילד אחד אחזה אשתו על זרועה ועמדה בפתח. ובאותו יום כבר הגיע הפקודה מפ"ב אשר שרי העיר מחויבים לעשות כל האפשר לעצור בעד הפרעות וקבעו בעיר מצב המצור. ועי"ז קמה הסערה לדממה תיכף ברחובות הראשיות. ורק ברחובות הצדדיות התלקטו עוד הריקים לשדוד ולהרוג. וברחוב כזה היה חצר הנ"ל. ובלילה באו השודדים לחצר הנ"ל. ואחר שהרסו את הבית ובזזו כל אשר בו נכנסו לבית העצים הנ"ל ואמרו שיהרגו את כל אחב"י הנמצאים שם. ויתחילו אחב"י להשליך עליהם גזרי עצים שנמצאו שם והתחילו השודדים לצאת משם. ובין כה עשה אברהם הנ"ל פרצה בכותל שלצד הרחוב וברחו כשמונה עשר אנשים דרך הפרצה. וגם הוא הוציא דרך שם שני בניו. וע"ד אשתו עם הילד שאחזה שכח מרוב הבהלה. ולמחר הלך אל החצר לבקשה ומצאה שם עם הילד והיתה פצועה בראשה ונדהמת כמעט כאלמת. והוליכה לבית אמה כי לא היה יכול לדבר עמה איך עבר עליה הלילה ואח"כ הוגד לו שנכרית פלונית אמרה כי אשתו נאנסה. ושאל אותה ואמרה שאינה יודעת כלום. ונער שובב אחד בן י"ב שנה שהיה אז בחצר ג"כ אמר שאשתו מוצלחת שנשארה בחיים כי כעשרים ערלים עינוה. ושאל הבעל את אשתו והכחישה הדבר לגמרי. ומתחילה נדמה לו שאמרה שאחד עינה אותה. ואמרה לו שאמרה שאף אחד לא עינה אותה. כי אמרה בלשון זה. וויא ליינג קריינקט ער ציא אפילו איינער. ולו נדמה שאמרה נאר איינער. ואפשר מרוב בלבול דעתו לא שמע היטב. כ"ז סיפר אחר האיום שיגיד את האמת. ובחצר שם היו עוד בתולה ואשת ישראל. והבתולה נהרגה. ואת אשת הישראל לא חקרו כלל אם נאנסה. והאשה אומרת שלא נעשה לה שום דבר זולת שהלמו השודדים את ראשה וכשל כחה וישבה לארץ. ושוב אינה זוכרת רק יודעת שלא קרה לה שום מקרה רע. וגם זוכרת שהחביאה א"ע אחורי איזה דלת. וקשה להציל מפיה דבר ברור כי עדיין אין דעתה צלולה כראוי. והנה החוקר דין מהממשלה שאלה כמה אנשים אנסוה. ובאשר אינה מבינה שפ"ר. העתיקו לה בל"א וויפיל מענטשין האבען דיך גימוטשעט. ואמרה שלשה. ועתה אומרת שחשבה ששואלים אותה ע"ד ההכאה על ראשה שגרמו לה יסורים. והבעל אומר שמאמין לדבריה כי טהורה היא. והאריכו מעכ"ת בדברים נכונים לצדד בהתירא דעלובתאדא דא. וחפצים לדעת דעתי בזה. ובדרך כלל גרמה לי שאלה זו צער גדול בזכרי את צער אחב"י בעירם. ונתפתחו פצעי לבבי אשר