דברי מלכיאל ד קעה

האב הוא טעות דמוכח וכשר כמש"ל. והרי אף בגט כתב העה"ג סי' נ"ה לצדד להכשיר בשינה שם אבי האשה וכ"ש באבי השליח. ובזה י"ל שאף החולקים עליו מודים להכשיר

אבל באמת ז"א דהכא נעשתה השליחות באמעריקא והשליח הראשון אינו מכיר כלל את השליח השני רק מינה בפני ב"ד לשליח שני את האיש ליפא בן אברהם חיים שבכפר וואליא. וא"כ לא עשה את ליפא חיים בן אריה לשליח. וא"ל דמוכח שכיוון לליפא חיים בן אריה בשביל שלא נמצא שם אחר. דהא הוא אינו יודע כלל אם יש שם איש כזה. ורק אמרו לו שיעשה את זה לשליח ועשה כן. וכיוון רק לאיש ששמו כן ולא לאיש אחר ולא שייך בזה אומדנא. ולא דמי להא דשינה שם אבי האשה. דשם מפורש בגט שמגרש אשתו. וא"כ מוכח הטעות דהא אין לו אשה אחרת בשם זה. אבל בנ"ד לא נתפרש שעושה את גיסו של המגרש לשליח. וא"כ י"ל שסבור שיש שם איש כזה ועושהו לשליח. ואף שהמגרש אמר לו שיעשה את זה לשליח והמגרש כיוון בלי ספק לגיסו זה. וממילא נימא דגם השליח ראשון סמך על דעת המגרש שאותו רצה לעשות לשליח וכדאיתא בב"מ (דף ע"ו) דבאמרה התקבל לי גיטי והוא אמר לבעל אשתך אמרה הבא לי גיטי והבעל א"ל הילך כמו שאמרה מיבעיא להש"ס אי סמיך אדיבורא דידה או אדיבורא דידיה וכן קיי"ל בטוש"ע סי' ק"מ ס"ט דהוי ספק. מ"מ לא דמי דהא התם אמר בפירוש כמו שאמרה דמוכח מלשונו שסומך על דבריה. ומ"מ מיבע"ל דאפשר אמר כן לפי שא"ל שאמרה שיהי' שליח להולכה. ואם היה יודע שאמרה שיקבל גיטה בשבילה לא היה מתרצה. אבל היכא שלא אמר כמו שאמרה. לא מיבעיא ליה כלל. וכן שם גבי פועלים איירי שאמרו כמו שאמר בעה"ב ע"ש ובח"מ סי' של"ב. ונראה שם ג"כ שאם אמרו הפועלים שמתרצים בשלשה כמו שאמר בעה"ב אין יכולים לתבוע יותר. דרק כשאמרו סתם כמו שאמר בעה"ב אפשר לומר שסומכים אעילויא דבעה"ב. אבל כשאמרו בפירוש בשלשה הרי חזינן שאין דעתם אעילויא. ומה שאמרו כמש"א בעה"ב. י"ל כוונתם דמהימנת לנו שכן אמר הבעה"ב וכדאיתא בסוגיא שם. או כוונתם שמתרצים בזה למלא רצון הבעה"ב. וחפצים לעשות בזה נחת רוח לו. ואין זה שייך להא דסוגיא דב"ב (דף ק"ה) באומר שתי לשונות הסותרים זא"ז ע"ש ובפוסקים בזה וכן גבי גט נראה ג"כ דרק כשאמר לשון הילך כמה שאמרה שיש לפרשו גם לשון קבלה כדאיתא בר"פ התקבל שייך לומר שסומך על דיבורה. אבל אם אמר בפירוש שעושה אותו שליח להולכה כמו שאמרה. נראה שאין שייך לומר בזה דסמיך אדיבורא דידה. ומה שאמר לישנא יתירא כמו שאמרה. י"ל כפירש"י שם דמהימנת לי שכך אמרה. או דקאי על עיקר הגירושין שמתרצה לגרשה למלא רצונה. וע' בב"י סי' ק"מ ובשו"ע שם ס"ט ובט"ז וב"ש שם ובשטמ"ק. ובגיטין (דף ס"ג ע"א) מפורש דדוקא אם אמר כמו שאמרה. ויש להאריך בזה. אבל מה אעשה וטרדותי עצומות. ועכ"פ בנ"ד לא שייך לומר שסומך ע"ד המגרש. כיון שאמר בפירוש שם השליח וגם לא אמר כמו שאמר המגרש. וע' תו' ב"מ (דף ס"ו ע"א) ד"ה פטומי שכתבו שסומך על דברי המוכר. ולא דמי לנ"ד כי שם אמרינן שקונה השדה ע"מ כן יעו"ש

ולכאורה יש לדון מהא דאיתא בנדרים (דף ס"ג ע"ב) שאם היו מסרבים בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שאינה נהנית לי מותרת ליהנות לו שאין כוונתו רק על נישואין שסירבו בו. וכן אם היו מסרבים בו שיאכל וישתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולטעום צונן שלא נתכוין זה רק לאכילה ושתיה הרי דאמרינן שכוונתו על דעת העוסקים עמו בשעת דיבורו וא"כ ה"ה בנ"ד נימא שהשליח ראשון עשה את השליח השני על דעת המגרש שא"ל לעשות את זה. ולזה אף שאמר שמו בשינוי קצת. מ"מ נימא שכוונתו על אותו האיש שכיוון המגרש והמגרש בודאי כיוון על גיסו. כי הלא הוא יודע שאין בכפר זה איש אחר בשם זה. אבל ז"א דרק שם שייך זה משום דגם נישואין הוי בכלל הנאה וכן אכילה ושתיה הוי בכלל טיפת צונן. אבל לא כשהגיד ענין אחר לגמרי. וכ"כ התו' בפסחים (דף ס"ג) דאם טעה ואמר על תרומה מעשר אינו כלום כי דברים שבלב אינן דברים. והרא"ש כתב בנדרים שם דמותר אף באכילה ושתיה. דכיון שלא אמר זה בפירוש. ומה שאמר לא כיוון לידור על זה. בטל דיבורו לגמרי. וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ח שבארתי בע"ה שאין מפרשים דיבורו בדבר שהוא היפוך מדבריו. ועוד דאטו אנו יודעים מי הוא השליח הראשון. ואפשר הוא מילידי סביבותינו ויודע טיב הכפר והכיר איזה איש בשם זה. וחשב שהוא דר בכפר זה. ולא סמך כלל על דברי המגרש. ומה שכתב הבעל לקרובו שעשה גיסו לשליח אין להעמיד על זה ע"פ דין כיון שבמעשה ב"ד לא נזכר זה

והנה כת"ר רצה לדון דנימא דאומדנא דמוכח הוא שכיוון לגיסו של המגרש. והביא ראיה מהא דקיי"ל במסוכן שאמר כתבו גט לאשתי שכותבין ונותנין. הרי אף דלא אמר תנו. מ"מ אנו אומרים דהוי אומדנא דמוכח שכיוון לעשותם לשלוחים גם על הנתינה וכדאיתא בכתובות (דף נ"ה) שהטעם הוא משום אומדנא. ולדעתי אין לומר כן דכבר בארתי בחיבורי ח"ב סי' ס"ח מש"ס ופוסקים דל"א אומדנא במה שהוא להיפוך מדבריו. ורק להוסיף על דבריו או לפרשם שייך אומדנא וע' חיבורי ח"א סי' נ"ז. ושם צ"ל דבלשון בנ"א יש לכלול בלשון כתבו גם את הנתינה. ועוד דהא קיי"ל שזכין לאדם שלא בפניו ואיתא בב"מ (דף ע"א) שהוא מטעם שליחות. ולזה יש לדון דכיון דחזינן שרוצה לגרש אשתו והוא אומדנא דמוכח וגלוי לכל העולם. לזה אמרינן שיוכלו להיות שלוחים עבורו והוי כאומר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי. וכן מצינו בתרומה דאף בכלך אצל יפות סגי לברר שרצונו בתרומה שתרמו שלא מדעתו (ושם י"ל דאינו נעשה תרומה למפרע ורק באותה שעה שמתרצה נעשה תרומה. אבל ז"א. וע' ירושלמי פ"ק דתרומות וב"מ (דף כ"ב) ובמק"א הארכתי בזה] וע' ירושלמי רפ"ח דתרומות בזה. ולזה שפיר אמרינן דאף דאמר כתבו מ"מ הוו שלוחים גם לנתינה. אבל הכא בשליח שני לא שייך זה דהא הראשון אינו רק שליח ולא שייכא האומדנא בדעתו רק בדעת הבעל. וזה אין שייך לומר שהשליח שני יתן מצד אומדנא להיות שלוחו של הבעל. כי הלא הבעל עשה שליח אחר. וגילה דעתו בפירוש שלא עשאו שליח לזה. וגם דהא צריך ששליח ראשון יאמר בפ"נ ובפ"נ ושיעשנו בפני עדים ויש להאריך בענין שליחות שלא מדעת הבע"ד ואכ"מ כי בנ"ד בלא"ה לא שייך זה וכמש"ל. ובהא דיוצא בקולר ומסוכן י"ל עוד דמדאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר בעד אשתי. מוכח שכוונתו שיתנוהו לאשתו. דאם כוונתו רק שיכתבו לשם אשתו. לא שייך לומר לאשתי רק בעדה או עבורה. ומ"מ בבריא ל"א הכי דהו"ל לפרש. אבל הנהו שהם בהולים וכפירש"י שם אמרינן שמוכח שכוונתו גם על הנתינה. וע' ר"פ מי שאחזו ובתו' שם ויש לדחות ואקצר. ועכ"פ בנ"ד צריך לכתוב לנויארק שיעשה לשליח בפירוש את גיסו של המגרש. ואם יכתוב המסדר שא"א וכגון שהרחיק השליח הראשון נדוד וכדומה. ושגם ע"י הבעל א"א. ויהי' זה מקום עיגון אזי נחכם לה אי"ה

ואשר העיר כת"ר איך יוכל השליח הראשון לעשות שליח אחר. הלא נתבאר במעשה ב"ד שנשבע שלא לבטל את השליח השני. הנה בסי' קמ"א סמ"ד קיי"ל שיכולים לעשות כמה שלוחים זה אחר זה ואינם מבטלים זא"ז. ואף הרמ"ה שהובא דעתו בטור שם שמינוי שליח אחר מבטל שליחות הראשון מ"מ הרי כתב שם שאם אמר בפירוש שאינו מבטל את השליח הראשון. לא בטלה שליחותו. וא"כ בנ"ד אפשר שיפרש השליח בדבריו שאינו מבטל את שליחות הראשון. ובאמת בגוף דין זה