דברי מלכיאל ד קע

ההוא צוה עליו לפרוש ממנה ושיביא מכתב ממני איך להתנהג והאשה נסעה לעירה. והאיש רוצה לשוב לביתו. כי לא הניח איש בביתו להשגיח על בניו. והוא דל המצב. וארשום בקוצר מה שנ"ל בזה

הנה יש לדונם כמזידים אף לדבריהם. דהא מודה שידעו שלא כלו הג"ח. רק הורה לעצמו היתר לישאנה איזה ימים קודם. וע' תה"ד סימן רי"ו שכתב דכל שידע שיש מקום להסתפק הוי מזיד. וע' חיבורי ח"ג סימן ק"ד. וגם דהא הרבה פוסקים מחמירים שיגרש אף בשוגג כמבואר בסי' י"ג ס"י. אכן הכא שנסעו שניהם מביתם. י"ל דהוי כבריחה דקיי"ל בש"ס ובש"ע שם דסגי בהכי. וי"א דסגי אף בכנסה. ויש להקל בכי הא דהוי רק דרבנן. ואף שלא ברח מעצמו כבר כתבו הטור וב"י שיש להקל אף כשצוו עליו לברוח. והסכימו הפוסקים שא"צ שיברח למקום רחוק מאוד. והנה לכאורה יש להתיר לו לשוב לביתו כיון שהאשה נסעה משם. וכתב הכנה"ג סימן י"ג דסגי שהאשה תברח ממקומה. אכן ז"א דהנה בטעם היתר הבריחה כתבו קצת פוסקים משום דגלות הו"ל כפרה ולדעתם סגי בבריחה אף אם כנס. ורש"י ועוד מפרשים כתבו הטעם שגילה דעתו שאינה רוצה לכנוס. ולפ"ז בכנס לא מהני בריחה. ולפ"ז בנ"ד לא מהני בריחתה ממ"נ. דלשיטת הרמב"ם דהוי משום כפרה הרי צריך שיברח הוא. ולשיטת רש"י לא מהני כלל בריחה לאחר שכנס וכנ"ל. והכנה"ג איירי שם בקידש לזה סמך על דעת רש"י. אבל בכנס לא התיר יעו"ש. ועוד דנראה דלדעת רש"י לא מהני בריחה ע"י ציווי דאין בזה גילוי דעת. דהא אפשר שישוב. ורק לטעם כפרה י"ל שתועיל גם ע"י ציווי

וגם בגוף הבריחה הביא הד"מ בסימן י"ג סק"ה בשם מהרי"ו שכשמפרישים אותם צריך שירחיק ב' או ג' ימים. וא"צ הרחקה כמו בברא. משמע דס"ל כדעת הרא"ש שצריך שיברח למקום שלא יוכל לשוב תוך הזמן. והנה בשו"ע בסי' י"ג פסק שא"צ להרחיק כ"כ. ולא נתבאר שיעור הבריחה לשיטה זו. ונראה מדברי המהרי"ו שצריך עכ"פ מהלך ב' ימים. ואפשר להסביר הטעם עפמ"ש התוס' במ"ק (דף כ"א) בשם הבה"ג דמקום קרוב מיקרי מהלך יום אחד. ולזה צריך שיברח למקום רחוק. היינו יותר ממהלך יום אחד. וב' ימים לאו דוקא. ויש לדחות. והיש"ש פרק החולץ סימן ד' כתב דלא סגי בהליכה לעיר אחרת. רק שיסע למקום שאין מכירין אותו והכל יודעים שאין לו דרך לשם והכל לפי ראות עיני ב"ד שיש גילוי דעת בבריחה זו שאין רצונו לכנוס. עכ"ד. ולפלא שלא הובא זה בח"מ וב"ש לדינא. וא"כ בנ"ד בריחת שניהם אינה בריחה כיון שנסעו למקומות הסמוכים. והאשה נסעה למקום מולדתה

ונראה לצדד בזה די"ל דגם לדעת רש"י מהני בריחה בכנס. דהא רש"י פירש דאף בקידש צריך שיגרשנה ורק כשבר וגילה דעתו שלא יכנוס א"צ לכופו שיגרשנה ע"ש וא"כ ה"ה בכנס אם ברח אין לכופו שיגרשנה. דהרי גילה דעתו שלא ידור עמה עד כלות הג"ח. ואין מקום לחלק בין קידש לכנס. וכ"כ הרמב"ן ורשב"א וריטב"א בשם יש מפרשים דאף לדעת רש"י מהני בריחה כשכנסה. ודנקיט הש"ס קידש י"ל דהו"א דקודם כניסה יצרו תקפו ביותר וכדאשכחן בכתובות (דף ד') שקודם ביאה ראשונה אסורים ביחוד כשהיא נדה. לפי שיצרו תקפו. ולאחר ביאה שרי להתיחד ע"ש. ולזה הו"א דניחוש שמא ישוב ממקום שברח ויכנסנה. לזה קמ"ל דמהני בריחה בקידש. וממילא נדע דכ"ש דמהני בכנס, ועוד דהא אכתי לא אשמועינן דין מי שעבר וקידש או נשא תוך ג"ח והוצרך הכא להשמיענו דמשמתינן ליה ולהכי אשמועינן בקידש ומכ"ש אם כנס. וע' לח"מ פי"א מה"ג. וב"ח סימן י"ג ס"ד. ולפלא על הראשונים שרצו לדקדק מזה דדוקא בקידש ולא הרגישו. דהכא הוי רבותא דאף בקידש מנדין אותו אם לא ברח. וצ"ל לדעתם דזה היה פשוט שכל העובר על תקחז"ל חייב נידוי. ולא איירי רק לענין אי מהני בריחתו. וכ"נ מדלא קאמר סתם שהמקדש תוך ג"ח מנדין אותו. ולמה השמיענו זה בקידש וברח. ולדעת היש מפרשים שהזכרנו נראה דכיון שדעת רש"י שצריך לגרשה. וא"כ אין הנידוי בשביל העבירה כדעת הרמב"ם. ורק כדי שיגרשנה כמפורש ברש"י. והרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל דסגי בנידוי וא"צ שיגרשנה. לזה הוצרך לומר שהנידוי הוא משום כפרה. ולזה י"ל דלרש"י א"צ גט רק בקידש שעדיין יש לתקן ע"י גירושין שלא יכנסנה. ושפיר יוכל להבחין אח"כ ממי היא מעוברת. אבל אם כנס שאין תועלת בגירושין דהא לא נדע להבחין כיון שגם השני בא עליה אין כופין אותו לגרשה. רק מפרישין אותו שלא יהא חוטא נשכר והרי דעת קצת פוסקים הובאו בחי' הריטב"א שאם כנס אין מפרישין אותן לפי שאין תועלת בזה. ונהי דלא קיי"ל הכי משום דעכ"פ צריך לקיים גזירת חז"ל. אבל לגרשה א"צ. ולהכי נקיט קידש ולא נקיט כנס ועוי"ל בזה דהנה איתא בפסחים (דף נ"ב) דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה וצורבא מרבנן מנגדינן ליה. ובכמה דוכתי מצינו שהכו מכת מרדות אדרבנן. ונראה דבקידש תוך ג"ח לשיטת רש"י וש"פ שצריך לגרש. צריך לכפותו לגרש בכל האפשר או ע"י נגידא או ע"י נידוי וכיון דנגידא קיל צריך לכפותו בזה אם אפשר. וע' שו"ת רד"כ בית כ"ב שכתב שמותר לעשות איזה שירצו כפי האפשר. וע' שו"ת שער אפרים סימן ס"ד. אכן אם ברח וא"א לנגדו קאמר דמשמתין אותו. דנידוי שייך אף שלא בפניו כדאיתא במ"ק (דף י"ז). ומיושב בזה לשון ברח שברח מב"ד שלא ינגדוהו לגרשה. דלדעת הרמב"ם וש"פ הול"ל שהלך למקום אחר. וע' שו"ת הרא"ש כלל נ"ג שהקשו לו באמת למה לא קאמר שיכפוהו בשוטים ע"ש. ואידך אמר שפטור מכלום שכיון שברח שוב לא יכנסנה. או משום דהוי כפרה כנידוי לדעת הרמב"ם. אך הראשונים לא פירשו כן]

ולפ"ז בנ"ד לשיטת רש"י סגי בבריחתה כמ"ש הכנה"ג דהא עכ"פ לא ידור עמה עד כלות הג"ח. ונראה דאף שברחה ע"פ ציווי הרב. מ"מ מהני אף לדעת רש"י. כי אין לחוש שתשוב לביתו כי הלא תירא מפני הרב. כי השכנים יודיעו לו מזה. ודבר כזה יש לו קול בלי ספק בשכונתם שהרב צוה להפרישם. וכ"נ ברא"ש שם דלרש"י מהני בריחה ע"פ ציווי ב"ד. וי"ל שזה עדיף מאלו ברחה מעצמה. כי אז אפשר שתשוב וב"ד לא ידעו מזה. ולדעת הרמב"ם שהנידוי הוא משום כפרה כבר כתב הכנה"ג שם שבשביל ספק אין לנדותו: וגם יש לצרף דעת קצת פוסקים שהביא הריטב"א בחי'. דבכנס א"צ להפרישו כיון שאין תועלת בזה. וכן יש לצרף דעת הפוסקים שהביאו הנ"י וריטב"א דבקטנה ועקרה וכדומה שאין לחוש שהיא מעוברת. והמתנת ג"ח הוא רק משום גזירה כדאיתא ביבמות (דף מ"ב). בזה אין מנדין אותו וא"צ בריחה ובנ"ד ידוע לכל שהיתה מופרשת ממנו זמן רב קודם מותו ואף ששיטות הללו נדחו מהלכה. מ"מ יש לצרפם בנ"ד אחרי דלדעת רש"י מהני בריחתה. ורוב הראשונים משמע דס"ל כרש"י. ועוד דלשון הרמב"ם משמע דרק בקידש מנדין אותו ולא בכנס וכ"כ הב"ח סימן י"ג ס"ד וע' שו"ת הרא"ש כלל נ"ג. ויש לדון בזה בדעת הרמב"ם ואקצר. והב"ש סקט"ו לא כ"כ ע"ש. ועוד דלהרמב"ם א"צ לגרשה. ורק צריך לנדותו ואנו נמנעים לנדות מפני דינא דמלכותא. וממילא מהיכי תיתי לצוות עליו לברוח. ורק לשיטת רש"י שצריך לגרשה. אנו מצוים עליו לברוח כדי שלא יצטרך לגרשה. ועוד דלהסוברים דהוי משום כפרה. אין לגלותו שיעור. וסגי באיזה ימים שגלה ממקומו. וכן קרי בתענית (דף ט"ז) גלות על איזה שעות. ובנ"ד הרי כבר נסע ממקומו ע"פ ציווי ב"ד ושהה איזה ימים. ויצא בזה ידי גלות. ובזה יש לדון דברמב"ם משמע שישהה כל העת במקום שברח ואקצר. ואפשר צריך שיהי גלותו כמשך הנידוי שהיה חייב וזה היה עד כלות הג"ח והוא דוחק: