דברי מלכיאל ד קסט

לפי שאפשר לא הבין אז הדבר כראוי. והקשיתי דהא בב"ב שם אנו דנין ג"כ על המכירה שהיתה כבר. ותירץ כבודו דרבא ס"ל דאזלינן בתר השתא. וכיון שהוא כעת בן דעת אמרינן שגם בשעת מכירה היה בן דעת. הנה המהרי"ט כתב סברתו דכיון שאינו מבין כראוי רק כשמסבירים לו. לזה חוששים בעדות לשעבר אולי לא הבין כראוי כי לא הסבירו לו ע"ש בלשון המהרי"ט וא"כ גם גבי מכר נימא שאפשר לא הסבירו לו אז ולא הבין הדבר כראוי. ולפי הבנת כבודו יקשה בפשיטות דכיון דחזינן שאינו שוטה א"כ מנ"ל לחוש כלל שהיה שוטה לשעבר. אבל כוונת מהרי"ט כמש"ל. וזהו שהקשיתי עוד שם בחיבורי על המהרי"ט דילמא באמת הכוונה שהוכיח רבא שאינו מן הפתאים ביותר. וא"ל שסמך על חזקה שהעדים עשו כדין והסבירו לו. ורק רבא רצה לברר זה כמ"ש כבודו שבמקום שאפשר לברר אין סומכין על חזקה זו. דא"כ גם בשדא קשייתא הו"ל להעלות על רעיונו דאפשר כדמסברו לו סבר. ואף שכתבתי בחיבורי שם שהעמידו על חזקת כשרות. מ"מ הכא שיש ג"כ חזקת העדים הו"ל לבדקו. ועכצ"ל כמ"ש בחיבורי שם שלא היה שם חזקת העדים דאפשר לא ידעו כלל שיש עליו חשש שוטה ושצריך להסביר לו וכעין זה כתב הח"ס חי"ד סי' ז'. וע' חיבורי ח"א סי' ק"א לענין אי מבטלים שטר בדבר שיכולים לטעות. ובענין הא דחזקה שאין חותמים אא"כ נעשה בגדול אי איירי גם בלוקח. ע' חיבורי ח"א סי' פ"ב וע' נתיבות סי' רל"ה ושאר אחרונים

ומ"ש בסי' ק"ב דלהכי לא חיללו בהא דשבת (דף קכ"ז) על פרוטה משום דלכתחילה אסור. והקשה כבודו דהא בזה"ז מותר אף לכתחילה. הנה ר"א היה גם בעוד הבית קיים כדאיתא בגיטין (דף נ"ו). וא"כ י"ל שמעשה זו היה קודם החורבן. וכ"נ שהיה זה קודם שנעשה ר"א אדם גדול שלזה לא הזכירוהו בשבת שם בשם ר"א רק סתם אדם אחד. ומ"ש כבודו דבקונם לא שייכא הא דשמואל והביא זה מתוס' מנחות (דף ע"א). נראה שכוונת התוס' שם דאיירי בקונם פרטי. ובזה אין פדיון כדאיתא בנדרים (דף ל"ה) ושבועות (דף כ"ב). אבל בקונם כללי ודאי דשייכא הא דשמואל דמאי שנא קונם מהקדש. ואפשר שזה תלוי בפלוגתא אי שייך הא דשמואל במעשר שני ונטע רבעי ע' תוס' ר"ה (דף ל"א ע"ב) ד"ה ובקש. ומ"ש כבודו שלזה לא חיללו בהא דשבת על פרוטה משום דלא הוי בעלים או דאיירי באתא ליד גזבר. זה טעות דהקושיא שם הוא למה לא חילל ר"א בעצמו על פרוטה. וגם דהא איתא שם ששאל על נדרו וע"כ דלא איירי באתא ליד גזבר שאז אין לו שאלה. ואם נאמר דבנדר לא שייכא סברא דאתא ליד גזבר. א"כ גם לענין חילול על פרוטה לא שייכא וכמ"ש הטו"א שזה תלוי היכא דאפשר בשאלה

ומ"ש להקשות על דברי בח"ב סי' פ"ט דהא הרמב"ן כתב זה אהא דמותר ליטול אתרוג מתרומ"ע טמאה של דמאי. הרי דמותר לטלטלו בשביל דחזי לעני. הנה פשוט שכוונת הרמב"ן דהא בעינן שיהא ראוי לאכילה כדאיתא בש"ס (דף ל"ה) דלהכי אין יוצאין בתרומה טמאה. ולזה כתב דת"ט של דמאי חזי לעני. והיינו שהכהן יכול לתתה לעני. או אם יפקיר הכהן נכסיו יהא מותר לאכלה. ויותר נראה דלהרמב"ן איירי שם בכהן שהכהן יצא בתרומה טמאה של דמאי משום דחזיא ליה אי מפקיר נכסיו. אבל הא דירושלמי פ"ז דדמאי שהבאתי שם איירי בבעה"ב. ולטלטל האתרוג ביו"ט נראה דשרי אף לזר כיון שיחדו לצאת בו. א"כ אינו מוקצה לו שהרי ראוי לו לטלטלו לצאת בו. ולכם מיקרי כיון שראוי לאכילה לכהן עני. וכמו בתרומה טהורה שיוצא בה ישראל כדתנן שם בסוכה וע"ש (דף ל"ה ע"ב) בתד"ה מיגו

סימן קכב

וע"ד שהעיר בחיבורי ח"א סי' ע"ח אות י' שהבאתי מב"ב (דף קנ"ה) דפתאים ביותר אם מבין מה שמסבירים לו כשר לעדות במטלטלים. והקשה כבודו דשם איירי בפחות מבן עשרים. הנה כתבתי שם זה לפי' רשב"ם שם דהא דרבא קאי על פחות מבן כ' והבדיקה היתה אם הוא יודע בטיב מו"מ יעו"ש. וא"כ מוכח דאם א"י בטיב מו"מ יש לו דין שוטה כיון שהבין מהא דשדי קשייתא דאף שא"י טיב מו"מ. מ"מ אם מסברו לו סבר. מיקרי יודע. וא"כ מבואר שם שאף שא"י בטיב מו"מ והיינו דאף אי מסברו לו לא סבר. מ"מ עדותו עדות במטלטלין. וזו ראיה ברורה. ויש עוד ראשונים שמפרשים כהרשב"ם ע' בשטמ"ק שם

ומש"ל דהתוס' במנחות (דף ע"א) כוונתם דאיירי בקונם פרטי. והקשה דהא דאבותיהם הקדישו משמע שאסרו על כל ישראל. ז"א דהא כעין זה מצינו בנדרים (דף מ"ח) גבי אנשי גליל שהן רגילים לאסור נכסיהם על חביריהם. וכן מוכח מהטעם דאיתא שם בתוספתא שהקדישו אנשי יריחו בשביל בעלי אגרופין וזה סגי רק בקונם פרטי לאסור על אנשי מקום ההוא. דהא לא הוצרכו לאסור על כל העולם. ובההוא מסותא שהביאו התוס' שם כוונתם ג"כ שאסרוהו על אנשי המקום ההוא. כי למה הוצרך שם לאסור על כל העולם

ומה שהקשה על התוס' דמנחות (דף ע"א) דהא איירי שם בזמן הבית דאייתי שמיחו בידם על שגדשו לפני העומר. אין זה הכרח דהא חדש אסור אף בזה"ז. ואסור לגדוש לפני העומר דילמא אתו למיכל. ובאמת גם בקצירה יש לדון לאסור אף בזה"ז קודם העומר דשמא יבנה ביהמ"ק וכדאיתא בר"ה (דף ל' ע"א) דאיבני בחמיסר או בשיתסר יעו"ש וברש"י ובעינן שיהא העומר ראשית קצירכם

ואשר הקשה על הר"ן פ' בתרא דע"ז שכתב שאין להוכיח מהא דהמבשל בשבת דבאיסורי אכילה לא אמרינן שבח עצים בפת. דשבח עצים בתבשיל לא שמענו. והקשה כבודו דהא מפורש פ"ג דערלה דתבשיל שבישל בקליפי ערלה ידלק. נראה בכוונת הר"ן עפמ"ש הר"ן בתשובה סי' ע' וכ"כ השעה"מ רפ"ג מה' חו"מ דשבח עצים בפת הוי כאילו ניכר האיסור בפת וכן שבח סמנים בצמר יעו"ש. ולהכי רצה לומר הר"ן בע"ז שם דאפשר אסור אף באיסור אכילה. וס"ל להר"ן דזה שייך רק בפת שנעשה בו שינוי ניכר שמעיסה נעשה פת. אבל תבשיל אין השינוי גדול כ"כ רק שנתרכך. וכ"כ הר"ן בתשובה שהביא הירושלמי פ"ג דערלה ה"א דא"ר בא בר ממל דהניית ערלה בטילה ברוב ומקשה הירושלמי מדתנן תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק. ומשני פתר לה איירי בקדירה בקדירות. ופירש הר"ן שם שהקדירה נצרפה ונתחסמה ע"י האש ובזה ניכר יותר שבח העצים. אבל בתבשיל אין האיסור ניכר כ"כ והוי רק הנאה בעלמא ע"ש. והק"ע בירושלמי שם לא ראה דברי הר"ן בתשובה זו. ולזה קאמר הר"ן די"ל דנהי דאמרינן שיש שבח עצים בפת והיינו שניכר האיסור ואסור אף באיסורי אכילה. זה רק בפת או בקדירה אבל בתבשיל לא שמענו בש"ס לשון זה. וי"ל דרק באיסור הנאה אסור כגון גבי ערלה. אבל לא באיסורי אכילה לפי שאין ניכר כ"כ שבח העצים בתבשיל. ויש לדון עוד בזה מהא דאיתא בקדושין (דף נ"ו) דיליף מקרא דערלה שאסור בהסקה. ובאשר כי שיטת שבח עצים בפת היא שיטה עמוקה לא אכניס א"ע בזה לרוב טרדותי

סימן קכג

ע"ד אחד שנשא אלמנה תוך ימי הבחנה. ואומר כי אמרו לו אשר יחסרו לג"ח רק איזה ימים ולזה מותר לישאנה והיא תבוא לביתו ככלות הג"ח. וכן עשו. אבל באמת הי' עוד איזה שבועות לכלות הג"ח. וגם שאלו אותי ואמרתי שאסור לישאנה עד כלות צ' יום. וכאשר נודע זה להרב שבעיר האיש