דברי מלכיאל ד טז

וז' שאיק אלי שנייא שע שב ו שלג שסנם שליחות. וע' מח"א ה' משיכה סי' ט"ו ונתיבות סי' קצ"ב. ויבואר ג"כ בשטר שמתחייב לכתוב לו פארמאלנא כל זה בעת שישלם לו כל המגיע. ושמתנה עמו בפירוש שגוף הקנין חל מעכשיו אף קודם שכתב לו פארמאלנא. כי בלא זה יש לחוש דלא סמכא דעתו כיון שהמנהג לכתוב פארמאלנא עסקים כאלה. אבל בדפריש מהני כדאיתא בקדושין (דף כ"ו) ובפוסקים

ולהערמה אין לחוש דהא כבר חלקו האחרונים על התב"ש והחליטו דשרי למכור בכה"ג. ומכ"ש בנ"ד דהוי איסור דרבנן שרי הערמה לכ"ע. ובפרט דלפי הדרך שכתב הש"א הוא ג"כ הערמה. ורק שיש לחוש משום מראית העין. וזה יש לתקן ע"י פרסום בכתבים ובהכרזות שהעסק הזה מתנהל ע"פ היתר ב"ד. ואף דאיתא ביבמות (דף קי"ט) שאין לסמוך על הכרזה. בכ"ז בנ"ד מפורש בשו"ע סי' רמ"ג שהעיקר תלוי אם נתפרסם שהוא של ישראל. והוא מדקדוק לשון הש"ס בע"ז (דף כ"א) דאיתא שם הטעם מפני ששם ישראל נקרא עליו. אלמא דהיכא שנתפרסם שאינו של ישראל ש"ד. וע' מהרי"ט ח"א סי' ק"ג דמהני הכרזה בשעת מעשה. וה"ה הכא. וכן אפשר לפרסם ע"י פתקאות וכעין הא דאיתא במנחות (דף מ') דסמכינן אדיסקי וע' חיבורי ח"ב ס"ס קי"ב מ"ש בזה. וכ"כ הרמ"א בס"ס רמ"ו דהיכא שמפרסם ברבים שנעשה ע"פ היתר שרי וגם דבנ"ד י"ל שאינה הערמה דשפיר מתרצה הישראל להשכיר העסק על אופנים הללו. וצריך לבאר בהשטר שהרשות ביד הישראל לדור שם ולהשתמש בבהמות ובכלים השייכים להעסק כפי רצונו. וכן לבאר שהרשות ביד הישראל למכור או להשכיר כל העסק לאחר כל זמן שהעכו"ם לא ישלם את המגיע לו ומה שיקבל בעד העסק יהא הכל ע"ח המגיע מהעכו"ם קרן ופ"צ. ואם מבואר בשטר שכירות של הישראל שאין לו רשות להשכיר לאחר. אזי א"א בתקנה זו. וצריך ליקח ע"ז רשות מהמשכיר שירשהו להשכיר להעכו"ם הזה

בנ"ד נראה דרך יותר פשוטה דהנה איתא בע"ז (דף כ"ב) שאם הישראל משותף עם העכו"ם והתנה בתחילה שהעכו"ם יעשה בשבת שרי. ואם לא התנה בתחילה אסור והטעם מבואר בפוסקים דכשמתנה עכשיו כשהשדה כבר קנויה לו הרי הוא כמעמיד פועל בשבת במקומו. משא"כ מתחילה שעדיין אינו קנוי לו. ובדיעבד יש פוסקים דס"ל דאסור ע' ב"י וש"ע ס"ס רמ"ג ורמ"ה. והר"ן כתב בספ"ק דע"ז דכ"ז שייך כשכ"א עושה יומו. אבל כשהעכו"ם עושה אדעתא דנפשו בשבת כגון שיש לו חלק בפירות הקרקע וממילא יש תועלת להישראל ג"כ שרי. וכ"כ הרבה פוסקים ע' ב"י סי' רמ"ג. ולפ"ז בנ"ד יש עצה ליקצוב להעכו"ם העוסק במלאכת הטחינה. או אם יש לו עכו"ם שהוא פקיד על כל העסק ההוא. שיקח לבד משכירותו הקבועה. דבר קצוב מכל מדה שיטחנו בריחיים בכל השנה. ואף שהדבר קצוב הזה יהי' דבר מועט. אין נ"מ. או שכל שכירותו תהי' שיקח דבר קצוב מכל מדה. וזה יותר טוב שיהא לו חלק בשכר הריחיים. וממילא הוא מתאמץ לעשות גם בשבת כדי שירויח יותר. ושפיר שרי להישראל ליקח את המותר כיון דעביד אדעתא דנפשו. ועוד דהא בריחיים יש הרבה פחת בכלים שונים ע"י הטחינה ורוב עבודה. וכדאיתא בב"מ (דף ע' ע"א). ונהי שאסור להישראל ליקח שכר שבת אם עשה העכו"ם בשבת. אבל תשלומין בעד פחת כליו ודאי דשרי ליקח. כי הלא לא מצינו שקנסוהו בשלו. ורק אסרו את הריווח והשכר הבא בשבת. והנה פחת הכלים הוא דבר שאינו ידוע וצריך להביא בקיאים לשומו. וזה אין מחוייב הישראל לעשות דהרי מותר לקחת שכר שבת בהבלעה. וה"ה הכא מובלע שכר השבת בדמי פחת הכלים. ואין ניכר כמה הוא השכר. ולפעמים יזדמן שהשכר לא יהא יותר מהפחת. ובכה"ג שפיר שרי ונהי דלכתחילה ודאי אסור לצוות להעכו"ם לעשות כשבת אבל היכא שהעכו"ם עושה אדעתא דנפשו מצד שיש לו חלק בעסק וכהא דנ"ד. שפיר שרי לקחת אח"כ השכר היכא שיש פחת כלים. והא דקיי"ל ס"ס רמ"ה שאסור ליקח שכר שבת היכא שעשה עכו"ם בשל ישראל שלא מדעתו. צ"ל שזהו רק היכא דליכא פחת כלים. או היכא שאין להעכו"ם שום זכות בשל הישראל ועשה זה רק לטובת הישראל. וא"כ אין שייך שיתבע ממנו פחת כלים. רק שעדיין יכול לומר לו שלם לי שכר דמי פחת הכלים ושקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי. ולפלא שלא העירו הפוסקים מהא שיש פחת כלים בריחיים וכדומה ואקצר

ואם יש חשש מראית העין אם אין מנהגם שם שהעוסק במלאכת הטחינה יקח דבר קצוב. בזה מועיל מה שיפרסמו ע"י פתקאות והכרזות וכמש"ל. ובפרט בנ"ד שהריחיים עומד בכפר רחוק מן העיר יותר מתחום שבת ואין כאן חשש מראית עין בשבת כמ"ש התו' בע"ז (דף כ"א ע"ב) מהירושלמי. ולהישראלים שדרים בכפר אפשר להודיע. וגם דאפשר שידוע זה להם. וכעין מ"ש הב"י ס"ס רמ"ד שאם אין רוחצין במרחץ רק שכיני החצר. אין לחוש למראית העין כי הם יודעים שהעכו"ם עושה לעצמו וע' באחרונים בזה. וגם יש לצרף מ"ש הפוסקים דהיכא דליכא רק חשש מראית העין. התירו חז"ל במקום הפסד גדול. וע' ס"ס רמ"ד ובמג"א סי' רמ"ה סק"ח

ועוד יש לדון האידנא שידוע לכל שעושים התירים על עשיית מלאכה בשבת. ליכא כלל חשש מראית העין כי הרואה לא יחשדנו שעושה באיסור. דכיון שיש דרך להתיר לא שביק התירא ואכיל איסורא. וכעין הא דקיי"ל בגיטין (דף ל"ז ע"ב) ובחו"מ סי' ס"ז שנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד משום לא שביק אינש התירא וכן קיי"ל ביו"ד סי' קס"ט סכ"ה שנאמן לומר שעשה ע"פ היתר עסקא ע"ש בפוסקים. וה"ה הכא כל אחד יעמידנו על חזקת כשרות שעשה באופן המותר וליכא חשש מראית העין. ובכ"ז טוב להחמיר לפרסם הדבר ע"י פתקאות בבתי מדרשים שזה נעשה באופן המותר. ובאמת ראוי שידביקו פתקאות בכל שנה כי הלא הדבר בא לידי שכחה במשך י"ב חודש. אבל לא נהגו כן. ואין ראוי להחמיר בזה. כיון שיש לדון שא"צ לזה כלל כמש"ל. וכ"כ הריטב"א בחידושיו לע"ז (ד' כ"א) דהכל לפי מנהג המקום אם לעשות בקיבולת או לא. וכל דתלו בהיתרא כפי מנהגם שרי. וכל דתלו באיסורא אסור. וכן ישראל שנתן לעכו"ם עסק להתעסק ונוטל עכו"ם חלק ידוע בריוח קבלנות הוא ושרי. דבהא תלו אינשי דלאו אורחא אלא בדהכי עכ"ד. הרי מפורש דכיון שהמנהג לעשות באופן המותר אין כאן חשש מראית העין. דודאי יאמרו שנעשה באופן המותר וא"כ ה"ה בנ"ד וכמש"ל. וכן בהפאבריק צריך לעשות השואה עם העכו"ם המפקח על המלאכה שיקח דבר קצוב מכל דבר שיעשה שם וכמש"ל בריחיים. וצריך לעשות זה בכתב עם העכו"ם שהוא דבר קיים. ולא יכול לחזור בו. ואם יחליף את העכו"ם באחר. יעשה כן עם השני ג"כ

ואם יש בהמות ג"כ בעסק זה. לא יועיל היתר זה. דהא אין להעכו"ם חלק בגוף הבהמות ומוזהר הישראל על שביתת בהמתו. והעצה לזה שימכור הבהמות לעכו"ם באופן המועיל בכסף ומשיכה או קנין חצר. ואף שהצ"ל סימן ל"ה פקפק במכירת הבהמות. מ"מ כבר כתבו כל האחרונים שיכולים למכור. ואפשר ג"כ להקנות לו רק חלק ששית בהם ויבאר בכתב שיעשה עמו שגם כל הבהמות שיקנה מהיום לתוך העסק. מקנה להעכו"ם חלק ששית בהם אשר יהי' רשות להעכו"ם לעבוד בהם חלק ששית בכל שנה בשבתות וי"ט וזה מיקרי התנו מתחילה. כיון שמתנה עמו עתה בעת עשיית השותפות וכמבואר בסי' רמ"ה ורמ"ז. ואף שמבואר בסימן רמ"ה שצריך שימכור לאחר כל השדה ואח"כ יחזרו ויקנו