דברי מלכיאל ד קסה

אינם מים. ואסור לזרוק חולין בעזרה. משמע מדבריהם שמים מותר לזרוק. והלא נראה פשוט שאסור וכמש"ל. וצ"ל שכוונתם להקשות דהכא דהוי דם הוי ממש כעין הקרבת קרבן והוי חולין בעזרה ממש ואכמ"ל בזה. ויש להאריך בזה וגם לבאר לשון הש"ס שם שאין דיחוי אצל מצות דמשמע שהטעם רק משום שהוא מצוה. אבל לא מטעם שבידו להוסיף. ומטרדותי ההכרח לקצר. אבל עכ"פ נראה עיקר כמש"ל דהכא לא שייך סברא זו דעומד לגרור. ומ"מ כשגרר שב הדבר לקדמותו. וע' ט"ז סי' קכ"ה סק"ד מ"ש ראי' מבור. ולא דמי כלל דשם כשסתם הבור בעפר שוב אינו בור כלל. וכשכיסה בכיסוי באמת לא נתבטל הבור ורק שעשה שמירה להזיקו

ובזה מיושב מה שקשה טובא על הנ"י שהחליט דכתב עליון הוי כתב ומבטל התחתון דהא בש"ס בגיטין (דף י"ט ודף כ') אינו מוחלט להלכה ואדרבא מפורש שדיו ע"ג דיו לאו כלום הוא. וסיקרא ע"ג דיו ג"כ אינה כתיבה רק מחיקה. ואף לפמ"ש התו' שם הסברא דהיכי שכתב השני הוא לשמה וראשון שלא לשמה מיקרי כתב. מ"מ זה רק לרב אחא ב"י שם ע"ש. וגם י"ל שגם ראב"י לא אמר זה בהחלט. וכ"פ הפוסקים להלכה דאינו כתב. אבל לפמש"ל י"ל שכוונת הנ"י דנהי שאין מתבטל התחתון לגמרי. מ"מ הרי עכ"פ העליון מכסהו ונכתב בדבר הפסול. וכמו בסיקרא על דיו דמיקרי מחיקה. וכ"ה לשון הנ"י שם דס"ל דכתב העליון כתב הוא ומבטל התחתון מפני שהוא מוחק ואסור לקרות עכ"ל. ונראה כוונתו דאף שאינו כתב גמור. אבל עכ"פ הרי הוא מוחק את כתב התחתון כדאיתא בגיטין (דף י"ט) בסיקרא ע"ג דיו. ובנו"ב מהדו"ת סי' קפ"א נדחק קצת בביאור לשון הנ"י ע"ש. ונראה דלזה כתב הנ"י שהכתב העליון ביטל את התחתון לפי דאיירי שם באזכרות שאסור להעביר את הזהב דהוי כמוחק את השם וכמו שהסביר זה בנו"ב שם. לזה ס"ל דלא דמי לכיסוי אבל בשאר אותיות אם אפשר להעביר הזהב באופן שישאר כתב הדיו במקומו בלי שום מחק. ודאי דכשר דהוי רק ככיסוי בעלמא. ולזה כתב הב"י בסי' ל"ב דבשאר אותיות שרי להעביר את הזהב

והנה הלבוש כתב שאם נפל דיו על האות אם האות יבש יוכל לקנח הדיו שנפל והוא כשר. ואם האות עודנו לח הוא פסול מפני שהדיו נתערב. והב"ח חולק עליו באה"ע סי' קכ"ה. והב"ש כתב בס"ק י"א בשם מהר"מ דאיירי שהדיו נפל רק על האות ולא חוץ לאות. והפסול נראה משום שהדיו שנפל הוא שלא לשמה. ופוסל את האות. ולכאורה קשה דהא קיי"ל שיש בילה בדבר לח וכמ"ש המהרי"ט ח"א סי' י"ח. וא"כ בכל משהו אמרינן שמעורב מהדיו שנפל שלא לשמה. וא"כ הכתב כולו לשמה דהא הדיו שנכתב בו האות הוא מרובה מהדיו שנפל ובטל ברוב. ואף אם לא בטל ברוב. מ"מ כיון שהדיו שנכתב לשמה היה די לכתוב בו האות. שוב אין פוסלו זה שלא לשמה. וע' חיבורי ח"ג סי' פ"ו לענין אי שייך ביטול בדבר שצריך לשמה. ויותר מזה כתב הב"י בסי' קכ"ה לדעת הסמ"ק ותה"ד והובא בב"ש שם סק"ה שאם נפל טיפת דיו מותר להתחיל בה ולעשות ממנה אות. אף שהטיפה נפלה שלא לשמה. והלבוש ס"ל דבעינן שיהא כל אות נכתב לשמה. וע"ש ס"ד וב"ש שם ובס"ס קל"א. ובאמת צ"ע טעם הב"י דמ"ש האחרונים הסברא משום דרק מקצת נעשה ע"י הטיפה. לדעתי לא שייך בזה סברא דרובו ככולו. דהא פשוט אם כתב רק רוב האות הוא פסול. דהא אין עליו צורת אות. וא"כ ה"ה לענין לשמה. כיון דמה שנכתב לשמה אין בו צורת אות. וצ"ל דס"ל דהכל הולך אחר הגמר. וכמו גבי שחיטה בחולין (ד' י"ט ע"ב). אבל לא דמי כלל דשם איירי בשחיטת הקנה שא"צ שחיטה כלל עד חציו וע"ש בפוסקים. ובריש זבחים איתא הסברא דהוכיח סופו על תחילתו. אבל בנפלה טיפה לא שייך זה. ונראה הסברא בזה דמה לי אם נוטל את הדיו מתוך הכלי או אם הדיו מונח על הקלף ועודנו לח ואפשר להעבירו והוא נוטל הקולמוס ומתחיל לכתוב שם באותו דיו וזהו סברת הלבוש ג"כ דפסול בנפל טיפה בעודו לח. כי בעודו לח לא נגמרה עדיין הכתיבה כיון שאפשר להעבירו. ובגוף דברי הלבוש הנ"ל ע' חיבורי ח"ב סי' פ"ב מ"ש בזה בס"ד

והנה בשו"ת פמ"א ח"ג סי' ל"ב ושו"ת גבעת פנחס סי' נ"ו פלפלו אם טחו על הקלף צבע לבן ועליו כתבו בדיו אי הוי חציצה. והחליט בג"פ שם דאף אי נימא דהוי חציצה. מ"מ כיון שבטלו לגבי הקלף אינו חוצץ. והביא ראיות מעירובין (ד' ק"ד) ועוד מקומות דביטול משוי לה כגוף הדבר ולענ"ד לא דמי כלל דאטו אם ידביק להקלף איזה בגד ויבטלנו נימא שיהא מותר לכתוב על הבגד. ועכצ"ל דנהי דבטל הבגד לגבי הקלף. מ"מ אינו קלף. וכיון דקיי"ל שס"ת נכתבת על קלף. ודאי דאסור לכתוב על קלף שהבגד דבוק עליו. ובעירובין (דף ק"ד) גבי מלח ע"ג כבש שאני דבמזבח כתיב מזבח אבנים וכתיב מזבח אדמה. ומלח ג"כ חופרים מן הארץ או נעשה מן הים. וע' נו"ב מהדו"ת חא"ח סי' נ"ז. וכ"ז מיקרי אדמה וכמו עופות שנבראו מן הרקק ומיקרי גידולי קרקע ע' עירובין (דף כ"ז) ובתו' שם. ומה שהביא מהא דחולין (דף פ"ג ע"ב). שם ג"כ איירי בעפר ושפיר שרי לבטלו למזבח. משא"כ הכא דהא עכ"פ אף שבטל. מ"מ אינו נקרא קלף. ומה שפלפל בג"פ שם אי בעינן על ממש. לענ"ד אינו שייך לנ"ד. דשם הוי גזה"כ שיכתוב על הסיד. וגם כיון שצותה תורה שיסודו בסיד על המזבח הרי הוא כמזבח דהא סיד הוי ג"כ מן הקרקע וראיתי בנו"ב סי' א' ובח"ס סי' רנ"ו שכתבו בזה סברא דמב"מ אינו חוצץ לומר שדיו אינו חוצץ בפני דיו וכ"כ בידות נדרים סימן רע"ו. ופלפלו בזה בהא דגיטין (דף כ') בדין העברת קולמוס לשמה וכן בהא דדיו וסיקרא (בדף י"ט) שם. ולענ"ד לא שייך בזה דין חציצה כיון שהדין הוא שיכתבו הדיו על קלף. א"כ ודאי שאם כתב שלא על הקלף פסול. ומה שכשר בהעברת קולמוס נראה הטעם מפני שכתב העליון מבטל התחתון כמ"ש התו' (בדף י"ט) שם. וממילא נעשה כאלו כולו נכתב לשמו והוי כדיו עב וכמ"ש בנו"ב מ"ת סי' קפ"א. ויש לדון עוד בגוף דין זה דלא שייך בזה סברא דמב"מ חוצץ וההכרח לקצר וע' חיבורי ח"ב סי' פ"א פ"ב

והנה כל זה שייך בסת"מ. אבל בגט שא"צ דוקא קלף. רק בעינן שיהא דבר המתקיים. א"כ אין נ"מ בזה אם יש הפסק בין דיו להקלף. רק חק תוכות פסול משום דלא מיקרי כתיבה. וכן מוקף גויל הסכימו הפוסקים דבעינן בגט משום דמצינו דבס"ת לא מיקרי כתיבה רק כשמוקף גויל וכשמכוסה איזה אותיות הגט באיזה כיסוי. נראה שאין חשש בזה דהא בארנו דרק בס"ת פסול משום שאסור לקרות בע"פ. אבל בגט אין שייך זה

והנה בנ"ד שנדבק הנייר על רגל ה"א דוהרי ונשאר מן הדיו סביב שלא נדבק עליו הנייר. הנה מקום שנדבק הנייר נראה פשוט שאינו מבטל את הכתב וכמש"ל גבי שעוה שנדבקה דהוי רק ככיסוי על האות דודאי לא נפסל הגט בשביל זה. כמש"ל דרק גבי ס"ת פסול משום שאסור לקרות בע"פ. אכן כ"ז שייך אם אפשר להעבירו. אבל אם א"א להעבירו באופן שישאר הדיו כראוי. א"כ הרי זה כמבטל כתב התחתון ובהדבקת נייר לא מיקרי כתב. וגם אפשר להזדייף ולדבק נייר אחר. ועוד דאפשר לחוש לשנים ושלשה ספרים דפסול וכדקיי"ל בסי' ק"ל ס"ז גבי דיבק שני עורות. ולומר שנתבטל להנייר נראה דלא שייך. דבביטול בעי דעת הבעלים. והבעל אינו לפנינו. וגם דהא נדבק שלא לשמה. ולסמוך על מה שנשאר מן הרגל שאינו מכוסה בנייר. יש לדון דאינו מוקף גויל דהנייר שנדבק לא מיקרי היקף גויל כיון שאינו מגוף הגט ולא בטל לגביה כמש"ל וכעין מש"ל בשם המהרי"ק דלהכי פסול בנפלה טיפת דיו אצל אות וניכר צורת האות. דמ"מ אינו מוקף גויל. ולכאורה יש לדון דממ"נ כשר דאי נימא שהנייר