דברי מלכיאל ד קסד

לפסול תפילין זה מיקרי דיעבד. וכ"כ הג"פ ס"ס קכ"ד לפסול בגט בזרק עפרות זהב. דכשיעביר הוי חשש חק תוכות ומצאתי שהג"מ הובא בפ"ת ס"ס קכ"ד תמה עליו דהא מפורש באו"ח סימן ל"ב דכשר בזה. וכן הקשה הברכי יוסף ביו"ד סימן רע"ו על הג"פ. ובמחכ"ת לא ראו דברי הג"פ הנ"ל שבזה יש חילוק בין גט לתפילין. והג"פ מייתי בס"ס קכ"ד רא' מדין זה ע"ש

אכן עיקר דברי הג"פ תמוהים שמבואר מזה שהבין בדעת מהרי"ק דאף שהדיו נפל רק על האות מיקרי ג"כ חק תוכות. ובמהרי"ק מפורש בשורש צ"ח דאיירי שנפל דיו בתוך האות שלא לתקן ע"י מחיקה עכ"ל. הרי כוונתו שנפל הדיו בפנים האות ולא על האות עצמו. ורק שלא נתקלקלה צורת האות והחמיר גם בזה לפי שגוף האות שנכתב לשמה אינו מוקף גויל ומדמה המהרי"ק שם זה לנדבק אות בחבירתה ע"ש. והיינו כמש"ל שהטעם משום היקף גויל. וכשיתקן ע"י מחיקה שיגרור סביב הו"ל כחק תוכות. וכן הבינו הח"מ ושאר מפרשים בטעם דין זה. אבל אם נפל דיו על גוף האות. ולא חוץ האות. אין כאן רק חשש שכיסה הדיו שנפל שלא לשמה את הכתב שנכתב לשמה. ומה שייך בזה חק תוכות אם יסיר את הדיו שנפל והוי כחק יריכות לא תוכות. וה"ה בנפלו עפרות זהב ומסיר הזהב. וכן בנפל על האות שעוה שמחמיר הג"פ שם משום חק תוכות. והוא תמוה. ואין ת"י ספר גט מקושר לראות למה לא הקשה על הג"פ כקושיתינו

אך מה שיש לדון בזה לפי מה דקיי"ל בגיטין (ד' י"ט ע"א) דדיו על גבי סיקרא הוי כתב. וסיקרא ע"ג דיו מיקרי מוחק או מקלקל לענין שבת. והיינו משום שדרך לכתוב בדיו ועכ"פ מוכח שכתב עליון מיקרי כתב. ורק גבי עדים מספקא שם לר"י ור"ל אי דיו ע"ג סיקרא הוי כתב העליון כתב או לא ופירש"י שם דגם גבי שבת מספקא להו. והרמב"ם פי"א מה"ש פסק דלענין שבת הוי כתב בדיו ע"ג סיקרא ועכ"פ בזרק זהב על האות אי נימא דהוי כתיבה הרי הכתב העליון עיקר. ואי נימא דמיקרי מוחק ומקלקל וכמו בסיקרא ע"ג דיו. מ"מ הרי נתבטלה הכתיבה הקודמת. ועתה כשמעביר את הזהב ומתגלה הדיו לא מיקרי זה כתיבה. רק שממילא נעשה כתב. וי"ל דזה לא מיקרי כתיבה דוכתב משמע שיעשה בעצמו פעולת הכתיבה אבל לא שיתחדש מעצמו כתב ע"י פעולה אחרת פעולת ההעברה ובשלמא בנפל שעוה על האות שהסכימו הפוסקים שמותר להסירו. י"ל דהיינו משום דהוי רק כאלו כפה כלי על האות. ולא מיקרי כתיבה כלל

אכן מדברי הנ"י בהלכות ס"ת ומדברי הב"י סי' ל"ב שכתבו דאם זרק עפרות זהב על האותיות מותר להעביר הזהב ורק על אזכרות אסור דהוי כמוחק את השם מוכח דהזהב אינו מבטל את הדיו שתחתיו. דאי נימא שמבטל א"כ לא תועיל ההעברה. דהא כתיבה הראשונה נתבטלה. וההעברה לא הויא ככתיבה כמש"ל. ואף אי נימא דהוי ככתיבה. מ"מ הרי נכתב שלא כסדרן שפסול בתפילין. שהרי בש"ע כתב דין זה גבי תפילין. ועכצ"ל דהוי כהעברת כיסוי בעלמא וכמש"ל אכן לשון הנ"י שם הוא דלהכי פסול דס"ל דכתב העליון הוי כתב ונתבטל התחתון. ורק בשאר אותיות מהני העברה ונשאר הדיו כמו שהוא. הרי שכתב להדיא שמתבטל כתב התחתון ולכאורה קשה דהא קיי"ל בגיטין (ד' י"ט) דסיקרא ע"ג דיו הוי רק מוחק ולא כותב. וא"כ לא הוי כתב. וצ"ל דס"ל דזהב עדיף מסיקרא לפי שזהב הוא לכבוד יותר וכמ"ש הריב"ש סי' ז' ותשב"ץ ח"א סי' קכ"ה ושאר אחרונים דלהכי נקיט הש"ס כתיבת האזכרות בזהב לפי שחושב לכבד את האזכרות ולכתבם בזהב. וזה כעין סברת התוס' בגיטין (ד' י"ט) ד"ה דיו דהיכי שכתב העליון גורם איזה יתרון על כתב התחתון י"ל דשפיר הוי כתב אף בדיו ע"ג דיו. ובאה"ע סי' קל"א ס"ה יש שני דיעות בזה בגט בדיו ע"ג דיו ע"ש. ונראה דאף שכתב הנ"י שכתב העליון ביטל את התחתון. מ"מ היינו רק כל זמן שלא העבירו את העליון. אבל כשהעבירו את העליון. הרי נשאר התחתון בהכשירו. וכמעביר בגד שהיה מונח על הכתב. דודאי כל זמן שהבגד מונח על הכתב אסור לקרות בו דהא אינו רואה את הכתב. ופשוט דאף אם יחתוך מבגד צורת אותיות ויניחם על האותיות שבתורה דודאי אסור לקרות בה שהרי אינו קורא בכתב כשר שבס"ת. רק באותיות העשויות מבגד שזה אינו ס"ת כלל. וכשמעביר האותיות הרי נשארה הס"ת בהכשירה. ואין כוונת הנ"י שמבטל את הכתב לגמרי. רק שגורם לבטל כאלו אין לפנינו רק אותיות כתובות בזהב. וכ"נ בנפלה שעוה על האות שכתב השבות יעקב ח"ב סי' ג' ועוד כמה אחרונים לאסור לקרות בו אם אין ניכר צורת האות. ולענ"ד אף אם ניכר צורת האות. רק שהשעוה מכסה את כל האות אסור לקרות בו. ורק המקום שמואל סי' ג' ועוד אחרונים כתבו להקל מצד שכל העומד לגרור כגרור דמי. ולענ"ד לא דמי דהא מ"מ צריך לקרות מתוך הכתב הכתוב בדיו ולא הכתוב בשעוה. ולא דמי למ"ש הרשב"א שכשיש נגיעה בין אות לאות שסומכים על סברת כל העומד לגרור כגרור דמי והובא בפוסקים וע' חיבורי ח"א סי' ל' דשם האותיות כתובים כהוגן רק שאינו מוקף גויל והחסרון הוא בקלף שחוץ לאות. לזה יש לסמוך על סברא זו דכיון שאפשר לגרור הרי הוא כמוקף גויל והדיו הוא רק כבגד המנח על הקלף דודאי מיקרי מוקף גויל אף שהבגד נוגע בגוף האות וכשפותחים את הס"ת אין מדקדקים כלל שהקלף של גלילת הס"ת העליון לא יגיע עד קצה האותיות הפתוחות לפני הקורא אבל בגוף האותיות כבר בארנו דאף כשמכוסים בבגד אסור לקרות בה. ורק גוף הס"ת אינו פסול בשביל זה ומותר לקרות בה בשארי מקומות. וכמו כן בנפל שעוה על האות הדין כן. שוב ראיתי שכ"כ בשו"ת מעיל צדקה סי' כ"ה דשעוה הוי ככיסוי ע"ש

וכעין זה מצינו בחולין (דף פ"ז) גבי דם שכיסהו הרוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב לכסות. אלמא אף שכבר נפטר מכיסוי וגם נתבטל מתורת דם שהרי נתכסה בעפר ונתבטל לקרקע עולם ולא היה עומד להתגלות. בכ"ז אם נזדמן שנתגלה. חזר עליו שם דם וחייב בכיסוי. ואף דמצינו בזבחים (ד' ע"ח) וחולין שם גבי דם קרבן שאם רבו מים על הדם אינו חוזר ונראה. היינו משום דכיון שנקרא כבר שם מים עליהם. שוב אסור לזרוק על המזבח. ומה בצע במה שהוסיף עליהם עוד דם. והתו' הקשו באמת בזבחים (ד' ע"ז ע"ב) בנתערב דם בהמה וחיה ויש בו מראית דם. היכי זורקם על המזבח. ותירצו דכיון דזורק רק משום דם הכשר שיש שם לא משגחינן על דם הבהמה יעו"ש. וזה שייך רק מתחילה. אבל כשכבר רבו המים עד שלא היה לו מראית דם ונקרא עליו שם מים. שוב אין מועיל מה שניתוסף דם עד שחזר למראית דם. וכיון שכבר נקרא עליהם שם מים אסור לזרקו על המזבח ואינו מצטרף לדם הנוסף. והא דאיתא שם דגבי כיסוי חייב דאין דיחוי אצל מצות. הכוונה דשם לא נדחה רק מצד שפטור לכסות כשאין שם מראית דם. וכשחזר למראית דם. חזר לחיובו. ועוד יש לחלק דהא כתבו התו' בסוכה (ד' ל"ג) ובזבחים (דף י"ב) ובכמה מקומות לחלק דהיכא שבידו לתקן אין דיחוי. אבל אם אין בידו לתקן יש דיחוי. והכא גבי כיסוי מותר לכתחילה להוסיף דם עד שיהא בו מראית דם. והרי הוא בידו לתקן. אבל גבי קדשים בודאי אסור לכתחילה להוסיף דם. דהרי הוא כאלו מערב לכתחילה במים כדי לזרקם על המזבח ובודאי אסור לזרוק מים על המזבח. דאף להכניס חולין בעזרה אסור. ואף אם המים היו של הקדש כמו מאמה העוברת בעזרה או מהכיור בכ"ז אסור לעשות בהם כעין עבודה כדאיתא בתו' מנחות (דף פ' ע"ב) וע' בחיבורי ח"ג סי' כ"ד וסי' מ"א אות א' ובזה ק"ל על התו' זבחים שהזכרנו שהקשו על דם בהמה וחיה דאיתא שם רואים כאילו הם מים. והקשו דהא מ"מ