דברי מלכיאל ד קסג

כאלה שהשי"ן בפת"ח ואין כתיב אל"ף. לזה יש לכתוב גם בזה כן. וכ"כ הט"ג בשנ"מ סקי"ג בשם מרלין שאם המ"ס בפת"ח אין כותבים אל"ף אף שזה משם מרים שהמ"ם נקרא בחירי"ק

והחשש שכתב כת"ר שיקראו בחירי"ק אינו חשש כמ"ש העזרת נשים הובא בט"ג שא"ש סקל"ז דכיון שכתוב שם אביו ושם אשתו הוי שפיר מוכח מתוכו שיודעים שזה שיש לו אב בשם זה ואשה בשם זה נקרא בפת"ח. וכ"כ התומים בסימן מ"ט סק"ה. וא"כ ה"ה בנ"ד. ועוד כתב הט"ג דהיכא ששם הקודש כתוב כראוי. ורק בשם הכינוי יש מקום לקרות בשני אופנים שפיר מיקרי מוכח מתוכו. וכ"כ הג"פ סימן קכ"ח סק"ג ובתורת גיטין שם. והסברא נראה ברורה דהא המהריב"ל כתב דבכה"ג הוי כאלו לא נכתב כלל. וידוע דבדיעבד אם כתב שם העיקר ולא שם הטפל כשר הגט ובכ"ז יש תועלת בכתיבת הטפל למ"ד ע"מ כרתי דלא בעי מוכח מתוכו ויש לדון דלמ"ד ע"מ כרתי א"צ לכתוב שם הטפל ואקצר. ועוד לפי מה שיתבאר לכתוב בנ"ד בה"א לבסוף. י"ל דזה יוכיח שלא יקראו בחירי"ק השי"ן. דמי שנקרא בחירי"ק הוא כמו שמש שנכתב בתרגום שמשא. כי שמשון הוא ג"כ משם שמש כראיתא בסוטה (דף י'). וא"כ צריך לכתוב אל"ף לבסוף ולזה כשנכתב ה"א לבסוף מוכח שנקרא בפת"ח השי"ן אכן אם כתב אל"ף אחר השי"ן הראשון. אין לפסול וכמ"ש הט"ג במקומות הרבה וכן שאר אחרונים שאם כתב אל"ף אחר פת"ח אין קפידא. ויש סוברים שצריך לכתוב לכתחילה אל"ף אחר פת"ח

ובסופו הנה במק"א הארכתי לבאר דהא דקיי"ל בס"ס קכ"ט שבשם שמקורו משם הקודש כותבים ה"א לבסוף. היינו היכא שבשם הקודש עצמו יש ה"א. אבל אם אין בו ה"א יכולים לכתוב אל"ף ג"כ. אכן מ"מ יותר טוב לכתוב ה"א כדי שידעו שמקורו משם הקודש שמשון או שמשי ועוד דבאל"ף יקראו בחירי"ק שכ"ה בלשון תרגום על שמש שמשא כידוע. אכן מי שכותב אל"ף אחר שי"ן ראשון. ודאי שצריך לכתוב אל"ף גם בסוף

סימן קיז להה"ג הנ"ל

אשר העיר דכיון שעיקר השם נקרא שמשון בחירי"ק א"כ אין שייך לומר שלזה יכתבו שמשה בלא אל"ף כיון שנקרא בפת"ח. ובמרלין כתב הט"ג הטעם לפי שקורים מרים בפת"ח. כוונתי דהנה באמת יש שקורים שמשון בפת"ח ויש שקורים בחיר"ק וכן מרים יש קורים בחירי"ק ויש קורים בפתה, ולזה כמו שכותבים מרלין בלא אל"ף. כן יש לכתוב שמשה בלא אל"ף. ואם נקרא שמשא בחירי"ק יש מקום לומר שיכתבו ביו"ד כמ"ש הט"ג בשם מירלין. אך כיון שנמצא בש"ס שמשא על השמש בלא יו"ד נראה שא"צ לכתוב ביו"ד. ובפרט שמצינו בתרגום שני באיזה מקומות שמשי בפת"ח. וכ"ה בחומשים שאצלי כתוב שם פעם בפת"ח ופעם בחירי"ק. וכן שמש שבש"ס שפירושו משמש הברת השי"ן הוא בפת"ח ואין שם אל"ף. וכן מצינו בשם מנחם המכונה מנלי שאין כותבין אל"ף אחר המ"ם. ואף שאצלינו אין נמצא כלל שיקראוהו בקמ"ץ. ואין מקום לחוש שיטעו לקרות בקמ"ץ. ומ"ש כת"ר משם מארים. לא דמי דשם מורגש האל"ף בהברה. ואשר כתבתי בשם הט"ג ששם האב מוכיח. ודאי דה"ה שם הבן. ומ"ש דרק בשם הקודש כ"כ המהריב"ל. הכוונה כמ"ש כת"ר במכתבו השני דבשם העיקרי איירי. ואם שם העיקרי יהי שמשה דעתי ג"כ לכתוב כמש"ל. אך זה אין שייך בנ"ד. כי ידוע שאין זה שם עיקרי רק צומח משמשון

ומ"ש לכתוב ה"א לבסוף. הלא גם כת"ר הביא שיש הרבה פוסקים לכתוב ה"א בשם שמקורו משם הקודש. ואנכי הוספתי דבנ"ד אם יכתבו באל"ף יקראוהו בחירי"ק כמו שמצינו בתרגום שמשא בחירי"ק. ובאמת אם נקרא שמשא בחירי"ק. היה נראה לכתוב אל"ף לבסוף. כיון שנמצא כן על שמש בש"ס ובתרגום. ושמשון הוא ג"כ שמש כדאיתא בסוטה (דף י'). ואקצר בזה באשר בדרך כלל בענין שמות גיטין א"א להביא ראיות מכריעות. רק כפי שמורה שכל הישר ולזאת גיליתי דעתי שלע"ד צריך לכתוב כן. והבוחר יבחר ואין תועלת בפלפולים בזה

ואשר הקשה במנחות (דף י"א ע"ב) דארמב"ח אם הפריש ארבע קמצים לבזיכין ואבדו שנים קודם שסלקו לה"פ אף שהגיע זמן סילוקו כשר להקטיר ול"א דהוי כמו שסלקוהו וכ"פ הרמב"ם. והקשה כת"ר דלעיל (דף ח') איתא אר"א שאם נפרס הלחם אחר זמן סילוקו הוי כמו שכבר נסתלק דכיון דחזי למיפרק כפריקה דמי והוי כשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה שמותר להקטיר. וכ"פ הרמב"ם. ורצה כת"ר לתרץ דתלי' בפלוגתא אי עומד לזרוק כזרוק דמי. לדעתי אין זה שייך לכאן. דהכא הכוונה דכיון שהגיע זמן סילוק הלחם. ואינו מונח על השלחן עתה מצד החיוב. רק שהניחוהו שם במקרה עוד שעה קטנה. הוי כמסולק ומונח במקום אחר. אבל זה שייך רק כשהופרשו שני קמצים כדין. אכן כשהופרשו ד' קמצים א"כ אין יכול לסלק הלחם דהלא אין ידוע איזה קמצים יקדשו. והוי כמו שלא הגיע זמן הסילוק. דהגיע שעת הסילוק שייך כשנסדרו הלחם והבזיכין כדין. ועומד להסתלק להקטיר הבזיכין ולאכול הלחם. אבל כשיש ד' קמצין בבזיכין הרי ריבה לבונתה ואינו ראוי להקטיר ואין להלחם והבזיכין שעת היתר כלל. א"כ אין שייך לומר שהגיע זמנו להסתלק מעל השלחן. רק כשאבדו ב' קמצים ונשארו ב' קמצים אז הוכשרו הלחם והבזיכין ועומד להסתלק וזה ברור. שוב ראיתי בחי' הרשב"א על מנחות שהקשה קושיא זו ותירץ דבאמת פליגי ר"א ורמב"ח בזה. וזה א"א דהא הרמב"ם פסק לתרווייהו ועוד תירץ שם דל"א כמאן דפריקה דמי רק לענין הלחם והבזיכין דהוי כחד גופא. אבל לענין לקבוע הקמצים יתירים דלאו כחד גופא הוא עם הלחם לא אמרינן. והוא דחוק לענ"ד והעיקר כמש"ל

סימן קיח כבוד הרה"ג מהר"מ נ"י הרב דק' פעסטשאנקא

ע"ד הגט שהיה מונח אצל השליח שלש שנים מקופל. וכשבאו ליתנו להאשה ופתחוהו לקראו נמצא שנדבק מהנייר על רגל השמאלי מהה"א של תיבת והרי. והנייר אינו מכסה כל הרגל. רק ניכר רושם דיו סביב הנייר. וכן נדבק מן הנייר על חתימת העד על היו"ד הראשון מן ישעיה ועל מקצת אות ב' משם אבי העד יעקב. וגם בזה ניכר דיו סביב הנייר. והגט ניתן להאשה. והוא שעה"ד גדול כי אין ידוע איפוא נמצא המגרש כעת. והאריך מעכ"ת בדברים נכונים וחפץ [לדעת דעתי בזה. ומטרדותי וגם כי מוטל עלי להשיב איזה תשובות לא אאריך

הנה באו"ח סימן ל"ב ס"ג קיי"ל בזרק עפרות זהב על האותיות שמעביר הזהב מעל הדיו וכשר. ומקורו מהנ"י שכתב דרק גבי אותיות השם פסול מפני שאסור להעביר דהוי כמוחק את השם. אבל שאר אותיות כשר. ולכאורה קשה דהא באה"ע סימן קכ"ה ס"ח הביא הרמ"א שיטת המהרי"ק בנפלה טיפת דיו דאף בניכר האות יש לחוש ג"כ לחק תוכות אך כבר כתב הג"פ שם ס"ק ל"ז לחלק בין תפילין לגט דבגט אינו פסול רק לכתחילה. דאפשר לכתוב גט אחר אבל