דברי מלכיאל ד קס

הרי דאף שאמר סתם בטל הוא מ"מ דיינינן שלא בטל גוף הגט והיינו משום דלא מפקינן הגט מחזקת כשרותו כל זמן שלא שמענו שביטלו בפירוש. ואף שיש להאשה חזקת א"א. אבל אנו דנין כעת על הגט ולא על האשה. והנה הר"ן הקשה דהא פשטות לשונו משמע דקאי על הגט. ונראה ליישב דאיירי שהוא אומר שכיוון על השליחות. אבל אם אומר שכיוון לבטל הגט. ודאי הגט בטל. ונאמן לפרש דבריו כמו בנדרים. דאף דבכל דבר אינו יכול לפרש דבריו נגד פשטות לשונו. מ"מ בגט שיכול לגרש בע"כ ובידו לכתוב גט אחר ולגרשה וכדאיתא בב"ב (דף קל"ה) דזה מיקרי בידו. ותלוי רק בדעתו ולא בדעתה. לזה נאמן. וכעין הא דב"ק (דף ק"י) גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דכיון שאין נ"מ להבעל אזלינן בתר דעתה לחוד יעו"ש בתו' וע' תו' כתובות (דף מ"ז ע"ב) בזה. וכ"כ הריב"ש בסי' רכ"ז שלענין גט אם אמר שנותן בכח יכול לפרש דבריו שלא ביטל הגט וכמו גבי נדרים. ותמה המל"מ פ"ו מה"ג הכ"א דרק בנדרים שהוא בין אדם למקום יכול לפרש דבריו ולא בגט. ולפמש"ל א"ש דגם בגט יכול לפרש דבריו. וכן מוכח מדעת הרמב"ם וש"פ שבשיטתו. אך יש לדון דאחר תקנת רגמ"ה שלא יגרש בע"כ שוב תלוי הדבר גם בה

ובאמת דחוק לומר דאיירי שמפרש דבריו דכל כה"ג הו"ל לש"ס ופוסקים לפרושי. לזה נראה דאף בסתמא אמרינן דהוי אומדנא שאין כוונתו לבטל רק השליחות. כי למה לו לבטל הגט דהא סגי שיבטל השליחות. ויותר טוב לו שאם ירצה יוכל לגרשה בו. וכמו דקיי"ל גבי נדרים בנדרים (דף נ"ה) דאזלינן בתר אומדן דעתו אף שדחוק לפרש כן בלשונו וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ח בזה [ואם הוא משלם שכר הגט יש לדון מצד חזקה שלא ימהר להפסיד הוצאות הגט וכעין דקיי"ל בכתובות (דף י' ע"א) חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה]. ואם הוא אומר שבאמת כיוון לבטל גוף הגט. נראה דמהימן כיון שפשטות לשונו משמע כן וכמ"ש הר"ן. אכן אם אחר הביטול חזר ונתן לה הגט. ואח"כ אומר שביטל גוף הגט נראה שאינו נאמן דכיון שנתן לה הגט מוכח מזה שלא ביטל גוף הגט. ולומר שלא ידע שאין לתת גט מבוטל. היא סברא גרועה ואינו נאמן לאסרה עי"ז אכולי עלמא

אולם נראה לדון דהוי ביטול הגט מצד אחר דהנה כתבו התו' בגיטין (דף כ"ב ע"ב) והר"ן שם ושאר ראשונים דאף אי נימא דכתיבת גט לא בעי שליחות הבעל. מ"מ אם כתב הגט בלא ציווי הבעל הוי שלא לשמה דכל זמן שלא צוה לכתוב לא קיימא האשה לגירושין והוי שלא לשמה כדאיתא בריש זבחים דגט שנכתב סתם פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא. ולהכי אפילו כתב בפירוש לשמה פסול. כדאיתא בגיטין דף ע"א ע"ב) דכיון שלא צוה הבעל הרי לא קיימא לגירושין, והתו' כתבו בזבחים שם שאף באסורה עליו ג"כ לא קיימא לגירושין בגט זה יעו"ש [ובזה יש לי לדון במי שמגרש בע"כ בזה"ז שיש לפסול הגט דכיון שאסור לגרש בע"כ מפני חרגמ"ה א"כ כל זמן שלא נתרצתה האשה הרי לאו לגירושין קיימא והוי ככותב שלא לשמה ואכמ"ל בזה]. ולזה איתא בסדר הגט שיאמר הבעל לסופר שיכתוב גט לגרש בו את אשתו פב"פ. כדי שיהא לשם גירושין לגמרי. ואף שבחיבורי ח"ג סי' קמ"ב בארתי בס"ד שמעיקר הדין סגי כשאומר כתבו גט לאשתי אבל גם בלשון זה נכלל שכוונתו לגרש בגט זה את אשתו וא"כ בנ"ד שחזר בו ואמר שלא יגרשנה הרי לא קיימא אשה זו לגירושין. והוי כתיבת הסופר ככותב שלא לשמה ונתבטל ציוויו הקודם. ולפ"ז אף שאח"כ נתפייס בכ"ז צריך ציווי חדש אחרי שנתבטל ציוויו הקודם. ואף שהר"ן פ' המגרש חלק על הרמב"ן וכתב דשפיר מהני אם חזר וצוה להסופר לכתוב אף באמצע כתיבת הגט. אבל בנ"ד הרי לא חזר וצוה להסופר. ועוד דהא יש ספק דאפשר כתב הסופר איזה אותיות אחר שאמר שלא יגרשנה קודם שנתפייס. וזה הוי ודאי שלא לשמה. והנה לשון לא אתן ליך גט יש לדון שאין כוונתו שלא יגרשנה. רק שלא יתננו לה כעת. אבל אפשר שיעשה שליח שיתננו לה לאחר זמן מוגבל. כי הוא הולך למרחוק. אבל לא אגרשיך משמע בהחלט. והעיקר דגם לא אתן ליך גט בלשון בנ"א כוונתו שלא יגרשנה כלל

אכן נראה דאף אי נימא דבנ"ד אין יכול הסופר לכתוב לשמה כיון שאינו רוצה לגרשה. מ"מ אין זה בגדר ביטול השליחות וכמש"ל דלכתיבה העיקר שא"צ שליחות וע' ח"ס חאה"ע סי' י"א. רק דכיון שאינו רוצה לגרשה אין שייך לומר שיכתוב הסופר הגט לשמה כמש"ל. וא"כ ממילא אח"כ כשנתרצה לגרשה יכול הסופר לגמור הגט על סמך ציווי הראשון כיון שאנו דנין שלא ביטל ציוויו. רק שממילא א"י לכתוב לשמה. ואף שכתב הר"ן בפ' המגרש שאם נמלך וביטל שליחות הסופר באמצע הגט ונתרצה אח"כ לגרשה אין יכול הסופר לגמור הגט ע"ד ציווי ראשון. רק צריך לצוותו מחדש. היינו משום דשם איירי שביטל בפירוש שליחות הסופר כמפורש בלשון הר"ן. והסברא נראה דהא כיון ששניהם נתרצו להתגרש א"כ האי אשה לגירושין קיימא והסופר אינו עושה אדעתא דנפשיה רק על דעת הבעל והבעל עומד שם ויודע שהסופר גומר הגט עבורו. שפיר הוי לשמה דהא בגיטין (דף כ"ג) איתא בטעם דעכו"ם פסול לכתוב גט משום דאדעתא דנפשו קעביד. אלמא דאף שאינו יכול להיות שליח מ"מ אם ידוע שעושה ע"ד הבעל מיקרי לשמה. ונהי שאם שמע אדם שאחד אומר שרוצה לגרש אשתו ודאי שאינו יכול לכתוב מעצמו גט עבורו דכיון דכתיב וכתב משמע דכל זמן שאינו מצוה לכתוב לא מיקרי לשמה. דהציווי הוי החלט גמור. מ"מ בנ"ד שידוע שעוסקים בכתיבת הגט. וכשפייסוהו ונתרצה לגרש יודע שפייסוהו על גט זה שעוסקים בכתיבתו שפיר מיקרי זה ע"ד הבעל. וי"ל בזה סברא דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה כדאיתא ריש זבחים. וגם דאף בקדושין דבעינן שליחות איתא בקדושין (דף מ"ה) ובאה"ע סי' ל"ה ס"ד שאם גילה דעתו שחפץ בפלונית והלך וקידשה לו הוי קדושין וכ"כ בתה"ד סי' קפ"ח לענין קבלת גט. ואף שיש לחלק בזה. מ"מ הכא שא"צ שליחות וגם שיודע שהסופר הזה כותב הגט ודאי דמיקרי לשמה כיון שלא ביטל ציוויו הקודם בפירוש. והר"ן איירי שביטל בפירוש. וגם דאפשר איירי שאינו יודע שהסופר גומר הגט. וע' שו"ת ברית אברהם סי' ק"א באורך להוכיח שאם אמר הבעל לפני אנשים שחפץ בגט והלך אחד וכתב גט דשפיר מיקרי לשמה. ואף דזה צ"ע טובא להקל. אכן בנ"ד שכבר ציוה לסופר ולא ביטל ציוויו נראה ברור דמהני מה שנתפייס לגרש. ובפרט לשיטת התו' בעירובין (דף י"ג) והב"ש ר"ס קכ"ג שחשש שלא לשמה בכה"ג הוא רק דרבנן. ודאי שאין לחוש לזה. אך רוב הפוסקים משמע דס"ל דהוי דאורייתא [ועוד נראה דבנ"ד בשעה שפייסוהו ודאי אמרו לו שיסכים שיגמרו הגט והוא הסכים ע"ז או אפשר אמר בפירוש שרוצה שיגמרו. וא"כ הוי כציוה לכתוב. אך אם לא אמר לסופר ועדים הוי כאומר אמרו. ועוד יש לדון בזה וע' שו"ת עונג יו"ט סי' קנ"ג. אך אקצר כי א"צ לזה בנ"ד

ועוד יש לדון בזה מצד שאמר מאחר שהבאת את קרוביך לא אגרשיך. די"ל שתלה זה בדבר ולכשיצאו הקרובים יגרשנה וכאשר כן היה לבסוף. וא"כ אינו ביטול גמור וגם י"ל שלא רצה כלל לבטל הגירושין ורק רצה לאיים עליה בזה והוי כעין סברא דנדרי זרוזין. אך אם אחרי שיצאו הקרובים הוצרכו לפייסו הרבה א"כ מוכח שחזר בו לגמרי וגם יש לדון ע"פ הא דאיתא בח"מ סימן של"ג שאם אמר בכעסו לפועל לך מעמדי אינו כלום. וה"ה בנ"ד הרי אמר זה מחמת כעס. וכן דן בשו"ת מהרי"מ סימן ל"ח לענין גט יעו"ש. ואף שלענ"ד קשה לדון זה לגבי גט. אכן כבר בארנו דבלא"ה הגט כשר בנ"ד לזה כתבתי זה לצירוף בעלמא

והנה בנ"ד יש ספק אם כתב הסופר איזה אותיות בגט אחר שחזר קודם שנתפייס. ונראה שאם הספק הוא