דברי מלכיאל ד קנט

מעכ"ת איזה קרובי האשה וכעס המגרש ואמר לאשתו אחרי שהבאת את קרוביך לא אגרשיך ויצא מן הבית וצוה מעכ"ת לקרובי' לצאת והחזיר את המגרש ופעל אצלו שיגרשנה. וגמר הסופר הגט וחתמו העדים עליו ונתנו לה. כי לא היה פנאי לכתוב גט אחר כי היה מוכן תיכף ללכת לדרכו לעבודת הצבא. והיה בזה חשש עיגון. ולזה הוסכם אצל מעכ"ת לגמור עכ"פ גט זה ולהתישב אח"כ בזה. וכבר עברה שנה ועמלו להשיג ממנו גט אחר ולא עלתה בידם. והאריך בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה. ויש קצת ספק שאפשר כתב הסופר איזה אותיות אחר שאמר שלא יגרשנה קודם שנתרצה שנית. ובאמצע דברי מעכ"ת כתב שאמר לא אתן ליך גט ולא אגרשיך. ובתחילה הזכיר רק לא אגרשיך. והנה מחולשת גופי כעת לא אוכל להאריך. וגם כי כתב מעכ"ת שהדבר נחוץ לזאת אשיב בקוצר

לכאורה יש להוכיח מהא דתנן בגיטין (דף כ"ד) בנמלך מלגרש אשתו ובא בן עירו ואמר שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול מלגרש בו משום שלא נכתב לשמו. וקשה דהול"ל רבותא טפי דאף הוא עצמו אינו יכול לגרש בו עוד לפי שנפסל הגט. וע"כ מוכח דבנמלך מלגרש לא בטל הגט. אבל באמת אין זה שייך לנ"ד. דשם הגט כבר כתוב וחתום לזה י"ל שאינו בטל במה שנמלך. אכן הכא שעומד באמצע כתיבה. י"ל שבטלה שליחות הסופר והעדים. וממילא נפסל הגט. ואף אם צוה אח"כ לסופר לגמור הגט כבר כתב הרמב"ן והר"ן בגיטין (דף פ"ח) דלא מהני ציוויו לחצי גט שאינו ראוי לגרש בו. וחצי ראשון נתבטל כשנמלך באמצע וכדאיתא בש"ס שם שאם נמלך באמצע הגט פסול

אבל באמת נראה דמה שאמר שלא יגרש ולא יתן גט אינו ביטול. והא דגיטין (דף פ"ח) כתבו הרמב"ן והר"ן שם שמנע את הסופר מלכתוב. והרי ביטל בפירוש שליחות הסופר. ולזה אף כשמצוה אח"כ את הסופר לגמרו מ"מ הוי ציווי על חצי גט כמ"ש הר"ן שם. אבל בנ"ד שלא אמר לסופר כלום הרי לא ביטל שליחות הסופר והעדים. והוי רק כגילוי דעתא בגיטא דלאו מילתא הוא. וכהא דגיטין (דף ל"ד) שאמר הטוב והמטיב. והא דכתב הר"ן בתשובה סי' מ"ג הובא בש"ע סי' קמ"א שאם כתב שלא יתן הגט הוי ביטול. היינו כשכתב לשליח שביטל בזה את שליחותו יעו"ש. אבל לא כשאמר זה לאשתו. די"ל שבכ"ז רוצה שיגמרו הגט כדי שיהא מוכן לו אם יחפוץ אח"כ לגרשה וכעין הא דאיתא בגיטין (דף י"ח) כתביה ואנחיה בכיסתיה אי מפייסה תיפייס דכשר. אלמא דאף שהוא מתישב בדבר בכ"ז הוא כשר. ואין זה שייך לסברת ברירה וע' שו"ת עונג יו"ט סי' קס"ו בזה]. וכן מוכח מלשון הרמב"ן והר"ן שכתבו בגיטין (דף פ"ח) ונמלך הבעל וחזר בו ומנעו מלהשלים הגט. ואי נימא שאם אומר שאינו חפץ לגרשה הוי ביטול ציוויו להסופר. א"כ למה האריכו לכתוב שמנעו מלהשלים דהא סגי בחזר בו לחוד. ועכצ"ל דלא בטל עד שיאמר להסופר שלא יכתוב עוד

ונראה להביא ראיה מהא דקיי"ל בזבחים (דף מ"ו) שמחשבת הבעלים אין פוסלים את הקרבן. והנה בב"ק (דף ק"י) איתא שכהן שיש לו קרבן יכול לעשות כהן אחר לשליח להקריב קרבנו ויש לו דין שליח ממש יעו"ש. ולפ"ז נראה דאף דקיי"ל בנדרים (דף ל"ה) שמותר למדיר להקריב קרבנותיו של מודר. בכ"ז היינו רק כשהמדיר ישראל. אבל אם המדיר הוא כהן אסור לכהן המדיר להקריב קרבנותיו. דהא הוי שלוחו ממש ומהנהו. ואף שהוא דין חדש בכ"ז נראה זה ברור. ולפ"ז ק' דאם בעל הקרבן הוא כהן נימא שיוכל לפסול אם יאמר בפירוש בשעת שחיטה שאינו רוצה שהקרבן יוקרב לשם קרבן זה. רק לשם קרבן אחר. או שרוצה שהשחיטה תהי ע"מ שיזרוק הדם למחר או שיאכל בשרו למחר דהרי ביטל שליחותו. ועכצ"ל דאף שאומר הבעלים שרצונו בזה. מ"מ לא בטלה השליחות כל זמן שאינו מבטלה בפירוש

ויש לדחות דממ"נ אם אמר זה קודם שחיטה י"ל דאה"נ דבטלה שליחותו בכה"ג ולא יקריב הקרבן כלל. ואם אמר זה בשעה שכבר התחיל לשחוט י"ל שאינו יכול לבטל שליחותו באמצע. דהא עיקר הקרבת הקרבן א"צ שליחות הבעלים דהא קיי"ל דכהני שלוחי דרחמנא נינהו. רק כהן שיש לו קרבן יש לו בו זכות להקריבו בעצמו או לתתו לאחר. ולזה כיון שכבר התחיל שלוחו לשחטו אינו יכול לחזור בו כיון שא"א שיגמרנו בעצמו או שיגמרנו אחר. וע' חולין (דף כ"ט). וגם יש לדון שהכהן קנה במשיכתו את הקרבן לענין זה שזכה בעבודתו ועורו. ובזה יש להאריך בענין אי טוה"נ ממון ובעוד ענינים ואכ"מ. ובאמת בגוף הדבר צ"ע דכיון דקיי"ל שקרבנות צריכין דעת בעלים כדאיתא בנדרים (דף ל"ה), וא"כ במחשבת בעלים יהא פסול מצד דעכ"פ ליכא דעת בעלים דהא דעת בעלים להקריב הקרבן במחשבת פסול. וצ"ל דאפשר איירי שהוא שוגג וסובר שלא יופסל הקרבן בזה. וא"כ אינו חוזר מגוף הקרבת הקרבן. או די"ל דכיון שדעתו שיקריבו הקרבן. רק חושב שיהי' על דעת לאכול ממנה למחר וכדומה. י"ל דלאו כלום הוא דהוי כמתנה עמ"ש בתורה שהמעשה קיים והתנאי בטל. ובכהן המקריב שפוסל במחשבה הוי גזה"כ מלא יחשב כדאיתא בנדרים (ד' ל"ו). ולמאי דקיי"ל בערכין (ד' כ"א) וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מה' מעה"ק הל"י דל"צ דעת בעלים רק בהפרשה ולא בכפרה. א"ש בלא"ה דבשעת כפרה א"צ דעתו. אכן בחטאת ואשם בעינן דעתו גם בשעת כפרה כדאיתא התם. (ועוד צ"ע דכיון שרוצה לפגל הרי אינו חוזר בתשובה והוי זבח רשעים תועבה כדאיתא בזבחים (דף ז' ע"ב) וע' תו' חולין (דף ה' ע"ב ויש לדחות דבדיבור בעלמא לא מיקרי רשע כיון דלא מהני דיבורו ואקצר]. ונראה דבאמת אם הבעלים מגלה דעת בעת שחיטה שאין רצונו שישחוט לשם חטאת. אסור להכהן להקריבו דהא חטאת בעי דעת בעלים. אבל כשהבעלים אומר שרוצה שהשחיטה תהא ע"מ שיאכל כזית בשר למחר. י"ל שאינו פוסל דכיון שמסכים שיהי' לשם חטאת הו"ל דעת בעלים. ולפגל אינו יכול דהכהן אינו שלוחו וכמש"ל. ואף אם בעל הקרבן הוא כהן. מ"מ אין לו בו זכות רק לענין טוה"נ של ההקרבה ואכילת הבשר. אבל לא בגוף ההקרבה דכיון דכהני שלוחי דרחמנא נינהו אין חילוק בין ישראל לכהן

אכן לפי מאי דמשמע בקדושין (דף מ"א ע"ב) ובתו' שם דשחיטה בעי שליחות הבעלים. יש להוכיח מהא דאין הבעלים מפגלים בשחיטה. דבכה"ג לא מיקרי חזרה בשליחות. אך י"ל דאפשר באמת מיקרי חזרה בשליחות. ואסור להשוחט לשחטו ואם שחטו הוי כשוחטו שלא מדעת בעלים. אבל פיגול אינו כיון שהשוחט לא חשב לפיגול. כי זה תלוי רק בדעת העובד. ואקצר כי העיקר כמש"ש המקנה דגם בשחיטה א"צ שליחות בעלים

ולכאורה יש להביא ראיה מתו' קדושין (דף נ"ט ע"ב) גבי היכא שעשתה שליח לקדשה לפלוני ואח"כ חזרה בה דפליגי ר"י ור"ל אם יכולה לחזור. וכתבו התו' שם דאיירי שחזרה בה בלא אמירתה לשליח שאין רצונה שיקדשנה משמע מזה דאף שלא ביטלה השליחות רק אמרה שאין רצונה להתקדש לפלוני ס"ל לר"י דהוי חזרה. וה"ה הכא שאמר שלא יגרשנה הוי חזרה. אבל באמת ז"א דשם עשאתו שליח לקדשה. ולזה כיון שאמרה שאין חפצה להתקדש. ממילא בטלה שליחותו אבל בנ"ד לא עשה שליח לגרש רק לכתוב ולחתום. וזה אינו בטל ע"י שאמר שלא יגרשנה. כי מ"מ יוכלו להכין הגט. וא"ל דכיון שחפץ בה לא ניחא לו שיכתבו גט ויעבור על אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. דז"א דבנ"ד אינו חפץ לדור עמה. רק מחמת כעסו עליה אמר שלא יגרשנה. ויניחנה עגונה. ובלא"ה י"ל דכוונת התו' שאמרה שלא בפניו שאינה רוצה ששלוחה יקדשנה. דבזה ביטלה שליחותו בפירוש

ועוד יש לדון מדאמרינן בקדושין שם דלהכי חוזר ומגרש בו דנהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטלה.