דברי מלכיאל ד קנח

לא צריך כלל לטעמא דהוי רשע דחמס. ורק לרבא הוצרך זה שם ואיהו ס"ל דחמס כל דהו מיקרי רשע דחמס ע"ש. והוא דוחק לענ"ד דכיון דנ"מ לדינא הו"ל להש"ס לברר דפליגי בדרשא דקרא לענין חמס כל דהו ואין לנו לחדש דרשות מדעתינו אכן בגוף הדין י"ל דלא דמי דשם עבר על לאו בשביל חימוד ממון וכמ"ש המהרי"ק שם. משא"כ בקנס ומס אינו רק נמנע מליתן. ובאמת בלא"ה לא ידעתי למה לא כתב המהרי"ק שאינו נפסל משום סברא דאשתמוטי דלא גרע מכופר במלוה. וצ"ל דכיון שעבר על החרם בשביל חימוד ממון גרע כמו גבי שבועת מלוה שנפסל בה כמבואר בפוסקים וע' בקצה"ח סי' צ"ב סק"ד בזה. ושפיר מייתי מהא דאוכל נבילות לתיאבון דג"כ עובר על לאו בשביל ממון שהוא שלו. ועכ"פ מש"ש המהרי"ק לדקדק מלשון הרמב"ם דלא מיקרי רשע דחמס רק בלוקח ממון שאינו שלו אינו מדוקדק וכמש"ל ואכמ"ל בזה

עכ"פ בנ"ד י"ל דמיקרי רשע דחמס שעובר על החרם בשביל חימוד ממון וגם דהוי כמזיק בידים דמניעת הריוח הוי היזק גמור כהא דהדקוה באינדרונא. ובנ"ד הוי ודאי גזילה גמורה כיון שהלה שילם לקהל עבור זה וגם איש זה יש לו חלק בזה. ונתחייב נגד זה. וע' שו"ת מהר"ם מלובלין סי' ס"א בזה. וכבר כתב הב"ח סי' ל"ד והפנ"י ס"פ הכונס שמזיק את חבירו פסול לעדות. ושבת הוי מהדברים שמזיק חייב בהם. אך י"ל דשבת מיקרי כשעושה בגוף האדם. אבל בנ"ד עשה בממונו וע' תו' ב"ק (דף ק"א) וש"ך ח"מ סי' שצ"א. ויש להאריך בענין זה אך באשר לא ביאר כת"ר אופן ענין השמרים והתשלום בעד זה לזאת אקצר. ועכ"פ יש בזה צירוף לבטל הקידושין בנ"ד. ואף שכתבו הפוסקים דבעובר על תקנת הקהילות אינו פסול. לא דמי לנ"ד דהכא הוי גזל גמור אם הלה משלם עבור זה ונתחייבו לקחת אצלו שמרים דהוי שעבוד הגוף בחיוב גמור. ורק שחיזקו חיובם בח' שקבלו על עצמם. וגדולה מזו מצינו בשטמ"ק ר"פ הכונס דאף במקום שחייב בד"ש פסול לעדות. ושם איירי רק במזיק כמו המבעית ושארם ע"ש. ואקצר באשר בנ"ד בלא"ה לא הוי קדושין וכמש"ל

ועוד יש לדון דהא כתבו הפוסקים הטעם והובא בסמ"ע סי' ל"ד דלהכי העובר על ח' הקהילות לא נפסל לעדות משום דא"כ יוכשר לעדות אחד מאלף. והיינו משום שנעשה בעוה"ר כהיתר ואין יודעים שיופסל עי"ז לעדות. אבל בנ"ד שכתב כת"ר שהכריזו בפירוש שיופסלו לעדות ולשבועה שוב ליתא טעם הנ"ל. ועוד יש לדון בזה דהוי כאלו הקהל הסכימו לפסול אנשים הללו לעדות והוי כהפקר ב"ד כל ממון שיעידו הללו עליו וע' ח"מ סי' ע' ס"ד ובאחרונים שם. וכן לענין קדושין וכמבואר בפוסקים לענין אם הקהל תקנו שלא יקדשו בלא עשרה ובלא חכם העיר. אבל ז"א כמ"ש המהרי"ט חאה"ע ס"ס ל"ט וסי' מ' ובח"ס סי' ק"ח ק"ט. וגם לענין פסול העדים כתב שם דזה שייך רק בממון. ובכ"ז קשה להעמיד ע"ז יסוד בנ"ד דאפשר יש להם איזה הוראת היתר בזה כידוע שהמון העם מקילים בחרמות הללו. וקלקלתם תקנתם שאינם נפסלים לעדות כיון שאומרים מותר וכמבואר בפוסקים בסי' ל"ד לענין קושר ומתיר בשבת וכדומה. אך בנ"ד בלא"ה לא הוי קדושין וכמש"ל. (ע' השמטה)

מסקנא דמילתא שאין ממש בקדושין הללו. והבתולה מותרת לכל אדם בלא גט. והבחור ראוי לעונש על אשר התעלל בבת ישראל ההולכת לתומה. וגם מאן דקדיש בשוקא ובלא שידוכי איתא בש"ס שראוי לעונש. ונהי דלא הוי קדושין מ"מ הוא נתכוין לקדשה כאשר הגיד בעצמו

סימן קיב

ע"ד אשר אחד שיש לו אשה ובנים עשה מלאכת החייטות אצל חייט אחד ועושים שם עוד שני פועלים. ויתן מטבע להבתולה המשרתת שם לקנות לו מן השוק איזה דבר מאכל ובתתו לה הגיד האמ"ל במטבע זו כדמו"י. וזה היה בפרוזדור הבית והפתח לבית היתה פתוחה. וישוב תיכף לבית בשמחה ואמר ליתר הפועלים מז"ט מז"ט אתם עדים הלא שמעתם שקדשתי הבתולה ומעתה תדעו שיש לי ב' נשים. והבתולה קבלה המטבע והלכה לדרכה ובאה מן השוק והשיבה לו המטבע באמרה הא לך כספך כי לא השגתי לקנות מה שבקשת. ונראה מזה שלא הרגישה כלל בכל מה שנעשה. והעדים ראו ושמעו כל ענין הקידושין רק אינם זוכרים אם הגיד האמ"ל קודם שנתן המטבע או אחר הנתינה. והבתולה אומרת שלא הבינה מהו אומר. אף כי שמעה שאומר איזה דברים אבל לא הבינה כלל ואומרת שלא ראתה את העדים באשר זה היה בפרוזדור וכששאלו את המקדש למה לא דברת עמה מקודם אם תקבל ממך קדושין. השיב שאז ודאי לא היתה מתרצית באשר היא ילדה בת י"ג או י"ד שנים. ולזאת עשה כן לקדשה באופן כזה. והאריך כת"ר בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה באשר עתה באתי מהכפר שהייתי שם לעסוק ברפואות אשיב בקוצר

הנה בנ"ד יש ספיקי טובא. ספק שמא לא הבינה לשון הקדושין. ואף שכתבו רוב הפוסקים שאין נאמנת לומר שלא הבינה כיון שהיה לשון קדושין גמורים. מ"מ מידי ספק לא יצא וכמ"ש הב"ש סי' כ"ז סק"ה. ובפרט בנ"ד שיש הוכחה שלא הבינה שהרי השיבה לו כספו ואמרה שלא השיגה לקנות. ובכה"ג בשתיקה יש מקום לומר הוכיח סופו על תחילתו אף לאחר כדי דיבור. וכ"כ הקה"י באה"ע סי' ל' ס"ז. ובמק"א הארכתי לדחות זה. אבל בנ"ד יש מקום לומר דהוי הוכחה גמורה. רק לא ביאר כבודו אם העדים ראו שהשיבה המטבע באופן זה או שהבע"ד אומרים כן. וגם י"ל שאפשר בהליכתה ספרה לאחד ונתן לה עצה שתעשה כן כי הסביר לה שהקדושין אינם נאותים לה. אבל עכ"פ הוי ספק. וגם הרי כבר כתבו האחרונים דהיכא דאיכא הוכחה לדבר שפיר יש להאמינה שלא הבינה ענין הקדושין. ועוד יש ספק שמא הגיד האמ"ל אחר הנתינה ושתיקה לאחר מתן מעות קיי"ל בקדושין (דף י"ב) ובאה"ע סי' כ"ח ס"ד דלאו כלום הוא. כיון שמתחילה נתן לה בתורת פקדון ושליחות לקנות עבורו איזה דבר. וגם יש ספק שאפשר לא ידעה שהעדים רואים עסק הקדושין וכמו שאומרת באמת כן. וקיי"ל בסי' מ"ב דלא הוי קדושין בכה"ג. ובנ"ד יש רגלים לדבר שהרי היא לא ידעה שרצה לקדשה. ובעת שהגיד האמ"ל רחוק לומר שתשים לב תיכף שהעדים רואים אותה מתוך הבית. וגם דהא פועלים בעבידתייהו טרידי. ויותר קרוב שתחשוב שאין הפועלים רואים מה שנעשה בפרוזדור. וגם דהא העדים אומרים שאין יודעים אם ראתה אותם. אך זה י"ל דלא מיקרי מקדש בלא עדים כיון שבגוף מעשה הקדושין ראו כל מה שיכולים לראות. וע' שעה"מ פ"ט מה"א ואין הפנאי מסכים להאריך בזה. [ומצד שיש לו אשה ובנים אין להוכיח שלא כיוון לקדושין וכמ"ש כבודו. דבמק"א הוכחתי בס"ד שהעיקר כמ"ש הח"צ סי' קל"ה דאף ביש לו אשה אמרינן שכיוון לקדושין ובפרט דבנ"ד משמע שאמר בעצמו שכיוון לקדושין]

וכיון דאיכא ספיקי טובא וגם הרי יש לה חזקת פנויה אין לחוש לקדושין הללו. ואף לפמ"ש התו' בכתובות (דף כ"ג) וש"פ דכיון שהיה מעשה קדושין איתרע חזקת פנויה מ"מ הרי עכ"פ ליכא חזקת א"א ושרי בס"ס. וכן מפורש בפוסקים להתיר ס"ס בקדושין. ומכ"ש דאיכא בנ"ד כמה ספיקות וגם יש מקום להתיר אף בלא ס"ס כמש"ל. ולזה יפה הורה כת"ר שאין לחוש כלל לקדושין הללו. והאיש אשר רצה לקדשה ראוי לעונש על החציפו לעשות ככה

סימן קיג כבוד הרה"ג וכו' מו"ה יחיאל מיכל נ"י הרב דק' מינצק, ע"ד אחד שבא לגרש אשתו ובאמצע כתיבת הגט באו לבית