דברי מלכיאל ד קנה

שכתב להדיא שאם שכב על מטתה והיא אומרת שלא ידעה מזה לא הוי כיעור ע"ש ויש לדון בדבריו שם ואכ"מ. ובדברינו נתבארה הסברא בע"ה ביסוד נכון. ומש"ל שיש רגלים לדבר ממה ששלחה לקרוא את הבחור. נראה שז"א דאדרבא אילו היתה כוונתה לזנות היתה קוראתו בעצמה ולא לצעוק צעקה גדולה שיתפרסם הדבר. ורק נראה שבשביל שהיתה שכורה עשתה שלא מדעת. וממילא אין לעשות הוכחה ממעשיה כיון שעשתה שלא בדעת וחשבון

ובאמת צריך להבין סברת מהר"מ שכתב שבעידי כיעור אסורה אף בלא קדל"פ. ואם ראה הבעל בעצמו הכיעור או בע"א והבעל מאמינו אינה אסורה רק כשיש גם קדל"פ. וקשה כיון שראה בעצמו א"כ אין לך בירור גדול מזה וסהדי לא איברו אלא לשקרי כדאיתא בקדושין (דף ס"ה ע"ב). ורק בקדושין וגיטין בעינן שני עדים והלא בראה שזינתה ודאי אסורה לו רק דהאידנא שיש חרגמ"ה כתבו הפוסקים שאינו נאמן והמהר"מ קאי שם לדינא דגמרא ע"ש. ונראה סברתו דכיון דעיקר הטעם דאסרינן בעידי כיעור הוא משום דהוי אומדנא דמוכח שזינתה וכמ"ש הרמב"ם פכ"ד מה"א שהדברים מראים שנעשה עבירה. רק אין הורגים כי אם כשיראו כדרך המנאפים דע"פ אומדנא אין דנים ד"נ וכמש"ש המהר"מ. וכדרך המנאפים עדיפא מאומדנא דהוי כרואה גוף המעשה. אבל הבעל כשרואה שום דבר שאינו הגון באשתו כועס תיכף עליה ונכנס שנאה בלבו וכדכתיב קנאה חמת גבר. ושוב אומר בדדמי ואפשר שלא היה הכיעור גדול כ"כ. ולו נדמה שהיה כיעור גדול. וגם יש לחוש שמשקר מצד שנאה וכעין דאמרינן ביבמות (דף קט"ז) שאם היה קטטה בינו לבינה אינה נאמנת לומר מת בעלי דמשום דסניא ליה משקרא או לא דייקא ואמרה בדדמי. אבל כשיש קדל"פ מוכיח הקול שדברי הבעל אמיתים ולא אמר בדדמי. והרשב"א במיוחסות סי' קל"ג ובתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ז כתב שאם הרגיל קטטה עם אשתו א"נ לומר שמאמין לע"א שזינתה אשתו לפי שמשקר. ואינה אסורה רק אם נאמן עליו גם בשאר דברים. והיינו כסברתינו. רק שהרשב"א הביא דברי ר"ח דס"ל שם דמשקרא בקטטה ביבמות (דף קט"ז) דעדיפא טפי. וגם דהא הרמב"ם הביא רק סברא דמשקרא וכתב הנו"ב סי' מ"ב דהרי"ף והרמב"ם פוסקים כמ"ד דמשקרא בקטטה בינו לבינה. וסברא דמשקרא עדיפא מסברא דבדדמי. דכיון שנחוש שמשקר מכ"ש שאומר בדדמי. רק בארגיל הוא קטטה איתא שם דלא משקרא ע' בתו' ביבמות שם. ועכ"פ גבי עד כיעור נהי דלמשקר י"ל דאין לחוש. מ"מ בדדמי ודאי יש לחוש. וגם דהא רוב הפוסקים פסקו שם דחיישינן בקטטה לתרווייהו למשקרא ולדדמי ע' אה"ע סי' י"ז סמ"ח

וראיתי ברא"ש פ"ב דיבמות שהרגיש בקושייתי וכתב הסברא דבעד"כ איכא לעז טפי שמתפרסם ויצא הקול. נראה דעתו דכיון דבע"כ וקדל"פ אסורה מדינא ורק שצריך שהקול יצא מעצמו ולא ע"י העד"כ וכמ"ש הב"ש בסי' י"א סק"ט. והטעם כמש"ל משום דהוי אומדנא דמוכח שזנתה. לזה אסרו גם בעד"כ לפי שע"י העדים מתפרסם הדבר ויצא קול וכדקיי"ל בב"ב (דף מ"ב) ובכ"מ דבעדים אית ליה קלא. וכשיראו שלא אסרוה לבעלה יחשבו דעד"כ עם קדל"פ מותרת כי לא ידעו שיש חילוק בין קול שע"י עד"כ לקול שיצא בלא העד"כ. ולזה כשראה הבעל דבר מכוער שריא ליה דהא אין לחוש שיצא קול זנות כ"נ כוונת הרא"ש. אבל לענ"ד פשטות דברי מהר"מ אינו מורה כן שהרי כתב דבעד"כ הוי רגלים לדבר כאילו ראו שנבעלה. וגם הא מדמה לה במהר"מ שם לפתח פתוח ולעד אחר קינוי וסתירה. ובהני אסורה עליו מדאורייתא ועוד דהו"ל למהר"מ לפרושי דבזה אינה אסורה עליו אלא מדרבנן דיש נ"מ לכמה פרטים. וגם הרא"ש כתב שם זה רק לדברי ר"ת. אבל לא לדעת מהר"מ שהביא דעתו אח"כ ע"ש. והיינו משום דלהמהר"מ א"א לומר כן כמש"ל כי דבריו מוכיחים דס"ל דאסורה מה"ת אף בעד"כ. ובדעת ר"ת כתב כן משום דמשמע להרא"ש שדעת ר"ת דבראיית הבעל מותרת אף עם קדל"פ וכמ"ש בק"נ שם אות מ"ח. ולזה מסתבר לו יותר שטעמו בעד"כ משום גזירה כנ"ל. דאי משום בדדמי פשוט להרא"ש דבקדל"פ לא חיישינן לבדדמי. וכן דעת הרא"ש דבעד"כ עם קדל"פ הוי כעידי טומאה אלמא דס"ל דאף דכיעור אינה אומדנא גמורה שזנתה. מ"מ עם קדל"פ הוי אומדנא גמורה. וה"נ ס"ל דהקול מחזק דברי הבעל שהיה כיעור גמור ולא אמר בדדמי ואף שיש לחלק בזה. אבל בדעת מהר"מ נראה ברור כמש"ל שטעמו משום בדדמי ובעד"כ ס"ל דאסורה מדאורייתא. ויש להאריך בזה בשיטת הפוסקים שקצתם כתבו שאינו חייב להוציא רק בדיני שמים. וקצתם כתבו שכופין להוציא וקצתם כתבו שאומרים לו שמצוה להוציאה ולא יותר ואכ"מ. והפנ"י בכתובות (דף ט' ע"א) כתב דכיעור הוי מדרבנן ולזה מותרת לו בראה כיעור דלא הוי שויא חד"א בדרבנן וכ"כ הרעק"א בסי' צ"ט. והנה לבד שבגוף דין זה דשויא חד"א בדרבנן יש לדון הרבה. הנה כל זה שייך כשחוזר בו אח"כ ואומר שאמר שקר. אבל בעומד בדיבורו אין שייך לומר שנתיר לו דבר האסור לו ע"פ דיבורו וכ"נ דעת הנו"ב מ"ת סי' כ' שאסורה מדאורייתא שפלפל שם בהא דסנהדרין (דף מ"א) דנימא דאתו למיקטלה מדלא העידו רק על כיעור וקשה דהא י"ל שרצו לאסרה עליו מדאורייתא דיש כמה חלוקים בין דאורייתא לדרבנן. וכן פלפל שם מהירושלמי סוף גיטין דאיירי לענין דרשא דקרא. ועכצ"ל דס"ל דאסורה מדאורייתא

והנה בהא דמהימן להבעל יש מחלוקת בין הפוסקים והובא באה"ע סי' קט"ו ס"ז. והמהרי"ק כתב בשורש פ"ב בשם הרשב"א וכ"ה במיוחסות סי' קל"ג ובשו"ת הרשב"א סי' אלף רל"ז דבעינן שיהא נאמן לו בכל דבר ולא דוקא בדבר זה וכתב המהרי"ק שם ולא במאמינו מפני שחושד באשתו. והרעק""א בסי' פ"ח וק"א נתקשה בזה מדברי הרשב"א בתשובה סי' קי"ח שכתב שאם מאמין לעכו"ם האומר שהם אותו ואת בנו אסור לשחטם ביום אחד. הרי שא"צ שיהא נאמן בכל דבר. דהא כתיב אשר פיהם וגו' ונדחק שם בזה. ועוק"ל למה לא הביאו הפוסקים סברא זו ביו"ד סי' קכ"ז במאמין לדברי העד בשאר איסורים דבעינן שיהא נאמן לו בכל דבר. ונראה הטעם כמש"ל דהכא יש לחוש דאמר בדדמי ואומר שמאמין לו בשביל שכועס על אשתו שבאה לידי ענינים כאלו וממילא נדמה לו שבודאי אמת שזינתה וזהו שדקדק המהרי"ק בלשונו. ולא שמאמינו מפני שהוא חושד באשתו. דכיון שאין הנאמנות באה מצד נאמנות העד רק מצד שאשתו חשודה אצלו. אין זה נאמנות דהוי רק בדדמי. אבל בשאר איסורים אינו מתפעל כלל מהגדת העד. ולזה כשאומר שמאמינו בזה סגי אף אם אינו מאמינו במילי אחריני. ולזה הרשב"א בסי' קי"ח דאיירי לענין או"ב שפיר כתב דסגי במאמינו בדבר זה לבד וכן ביו"ד סי' קכ"ז גבי שאר איסורים. אבל בסי' רל"ז והמהרי"ק דאיירי בזנות או כיעור של אשתו כתבו דבעינן שיהא נאמן לו גם בשאר דברים. דבדבר זה לחוד י"ל שבשביל שכועס על אשתו שהגיעה לכלל חשד כזה. פועל ברעיונו להאמין עליה כיעור וזנות. וכעין זה כתב המהרי"ט חאה"ע סי' א' שאם הוא מאמין בשביל שחושדה אינה נאסרת רק כשמאמין בשביל שרואה לפי הענין שניכרים דברי אמת ע"ש. ולענ"ד נראה דעת מהרי"ק כמש"ל. ואף המהרי"ט כתב זה שם רק בדעת רשב"א ולא בדעת מהרי"ק. והיינו משום דהרשב"א כתב שם יסוד טעמו לפי שהיה מרגיל קטטה עמה לזה משקר ואומר שמאמינו. ומשמע כי לולא שהיה מרגיל קטטה מכבר היתה אסורה עליו כשאומר שמאמינו. אבל המהרי"ק ס"ל דבכל גווני בעינן שיהא נאמן בעיניו בלא זה. כי תולים שע"י סיפור זה נכנס בלבו שנאה על אשתו להאמין עליה ועכ"פ לפ"ז מוכח שדעת מהר"מ הוא שצריך שיהא העד נאמן בעיניו גם בשאר דברים דכיון שדעת מהר"מ שבאומר הבעל שראה דבר כיעור תלינן דאמר בדדמי ממילא ה"ה בעד כיעור