דברי מלכיאל ד קנד

הנ"ל דרה יחידה בעליית ביתה. וראתה אותה בבואה לביתה ביום ב' דחג השבועות כי תנוע כשכורה ושאלה אותה מאין תבוא. והשיבה כי היתה בבית אחד השכנים ושתתה עמם י"ש ושכר ומזה יכאב לה ראשה והולכת לביתה לנוח מעט. וכעבור שעה או שתים קראה בקול גדול עד שנשמע קולה להאשה המעידה. ותעל לביתה ותשאלנה מה חפצה ותען כי תבקש שיקראו לה הבחור של השכן שהיתה שם מקודם כי נחוץ לה אליו. ותקרא אותו. ויבוא הבחור ובידו בקבוק שכר ויעל לעליית הנטענת וכעבור חצי שעה בא אחד ודרש את האשה המעידה אם לא נמצא הבחור הלז בביתה כי לקח מפתח ביתו עמו. ותעל לקרוא את הבחור. ותראה כי הבחור שוכב על המטה אשר גם האשה שוכבת עליה. והפתח היתה פתוחה כי כן דרך חדרי העלייה במדינתם שאין שם דלתות. ותצעק האשה על הנבלה אשר עשה בביתה וישיבנה מה תצעק הלא לא עשיתי דבר רע רק שכבתי לנוח מעט. וברדת הנטענת מהעלייה שאלה את אשה אחת הדרה בבית ההוא מה זה הקול אשר שמעה. ותספר לה האשה הזאת את אשר ראתה בעלת הבית שהבחור שכב על מטתה. ותאמר אוי לי אולי עשה גם מעשה רע כי אנכי ישנתי ונרדמתי. ועתה אומרת שודאי לא טימאה באשר לא הרגישה מאומה. וגם אומרת שהלכה אצל רופא לבדקה ואמר ג"כ שלא טומאה. ואשר אמרה להאשה אולי טימא אותה אומרת שאמרה זה בשביל רוב הבהלה שהיה לה מזה. ואשר קראה את הבחור אמרה כי חפצה לבקשו שילוה לה כסף אחר יו"ט כי היא עניה ובטרם בואו נפלה עליה שינה. והאריך כת"ר לצדד להתירה לבעלה. וחפץ לדעת דעתי בזה

מטרדותי אשיב בקוצר הנלע"ד בזה. הנה מה שיש לדון בזה דהוי דבר מכוער מה שנמצא ששכב על מטתה וגם יצא קול שזינתה. וקול עם דבר מכוער להשאלתות וש"פ והובאו ברמ"א באה"ע סי' י"א ס"א ס"ל שתצא וגם דהכא יש רגלים לדבר שקראה את הבחור בהיותה לבדה. ואף שנתנה אמתלא שרצתה ללות ממנו כסף. הדברים מראים שהוא שקר שתצעק לקראו ביו"ט בשביל שילוה לה אחר יו"ט. וגם מה שהביא עמו בקבוק שכר ניכר שהיה לו קרבות עמה והלך כדי לשתות עמה ולמלא תאותו. והנה מעכ"ת לא ביאר אם היתה האשה ישינה בעת שראתה את הבחור שוכב על מטתה. וגם באיזה תמונה שכב הבחור. ונראה משטחיות השאלה שהיתה ישינה כי לולא זאת היתה בעלת הבית שואלת אותה איך עשתה זאת. וגם בעצמה היתה מצטדקת לפניה. אך אפשר עשתה עצמה כישינה. גם לא ביאר אם היה גם בנה בחדר ההוא וכמה שנות בנה. ורק מלשון השאלה שדרה יחידה בעלייה משמע שלא היה הבן עמה או שהוא קטן

אולם בכל אופן שהיה. הדבר פשוט להיתר. לא מיבעיא אם יבוא הבעל ויאמר שאינו מאמין להאשה. ודאי שמותרת לבעלה. כי האשה אינה נאמנת ע"ז. וכמ"ש הב"ש סי' י"א סקי"ב. וממילא גם הקול לאו כלום הוא כי על קול לחודא אין אוסרים אשה. וכיעור ורגלים לדבר אין כאן כי הכל הוא ע"פ האשה. וגם הקול בעצמו אינו כלום כיון שהקול יצא ע"י האשה וכיון שאינה נאמנת ממילא אין ממש בהקול וכדאיתא בגיטין (דף פ"ט) ובאה"ע סי' מ"ו דהיכא שנתברר שהקול יצא ע"י מי שאינו נאמן אין ממש בו וכמ"ש המהר"מ אלשקר סי' צ"ט ואף להמחמירים שם בכה"ג דלא מבטלין קלא ע"ש באחרונים וע' דברי ריבות סי' ד'. היינו רק היכא שהוחזק הקול סתם ואח"כ נתברר שמקור הקול הוא מפסולי עדות. אבל הכא משמע שתיכף בצאת הקול ידעו שהאשה הוציאה קול זה. והוי קול ושוברו עמו. וגם הרי כתב הב"ש סי' י"א סק"ט דהיכא שהקול יצא ע"י עידי כיעור לא מיקרי קדל"פ. ולא אאריך אחרי דבלא"ה אין כאן כיעור כיון שהאשה אינה נאמנת כנ"ל. והיא בעצמה הרי אומרת שאינה יודעת אם שכב במטתה שהרי שאלה את שכנתה מה הקול צעקה ששמעה. ולבד כל אלה הרי ביש לה בנים לא תצא אף בקדל"פ עם עידי כיעור. ובנ"ד יש לה בן. רק בזה יש לדון להחמיר כמ"ש הח"מ שם סק"ס ואכמ"ל בזה דבלא"ה מותרת כמש"ל

ואם יבוא הבעל ויאמר שמאמין לדברי האשה בעלת הבית נראה ג"כ שמותרת לו דהא כבר כתב הב"ש סי' י"א סקי"ד וסי' קט"ו סקכ"ה שאף במאמין לעד כיעור מותרת לו. והנה המהר"מ מלובלין סי' פ' כתב דמ"ש המהר"מ הובא במרדכי פ"ב דיבמות שאסורה בע"א אי מהימן לו היינו רק משום דאיירי שם שהיו כמה הוכחות ואומדנות שזנתה. והוא דוחק דא"כ עיקר הטעם חסר שם. וגם מאי מייתי שם מהא דעד אומר שזנתה והוא מאמינו דהא הכא אין הטעם מצד שמאמינו רק בשביל האומדנות שיש בה. וגם הרי כתב שם מהר"מ דאף בראה הבעל בעצמו דבר מכוער ג"כ מותרת לו ולא עדיף מה שמאמינו מאילו ראה בעצמו. וכ"כ המהר"מ בתשובת מיימוני סוף נשים סי' ח' להדיא דבראה כיעור מותרת לו. ובגוף תשובת מהר"מ הנ"ל שעיקרה בתשובת מיימוני סי' כ"ה יש סתירה שמתחילה כתב שם שע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא אף אם מהימן לו כתרי. ואח"כ כתב דאי מהימן לו אסורה. והרגיש בזה במהרמ"ל שם. ולפלא שהרמ"א סי' י"א ס"א הביא תחילת דברי מהר"מ ולא הביא סופם. והב"ש שם ושאר אחרונים כתבו דאף במהימן לו מותרת ולא הביאו שלבסוף כתב מהר"מ שאסורה והו"ל לבאר דעכ"פ עם עוד הוכחות אסורה. ובשו"ת רמ"א סי' י"ב הרגיש ג"כ סתירת דברי מהר"מ וכתב ג"כ כסברת המהר"מ מלובלין [ובסי' ט"ז כתב לחלק דאחר קינוי אסורה ותמהני דהא בעובדא דהתם לא הי' קינוי ע"ש. ואף שכתב שם שאביה הוכיחה מ"מ אין קינוי רק מבעל וגם על תוכחת האב לא היו שם עדים והבעל לא היה בבית ע"ש] וכן בד"מ סי' י"א הרגיש בסתירת דברי מהר"מ ע"ש. והח"מ סק"ח כתב באמת לאסור בזה יעו"ש. והנראה בזה דהנה כתב שם המהר"מ דבקדל"פ אסורה אם ראה הבעל דבר מכוער אף בלא עידי כיעור. ובעובדא דהתם מבואר בשאלה שהיו נושאים ונותנין בה מוזרות בלבנה והוי קדל"פ. ולזה פסק דאסורה בע"א בכיעור אי מהימן לו דהוי כראה בעצמו כמש"ל. אכן לשון המהר"מ משמע כדעת המהרמ"ל וכמש"ש המהרמ"ל וע' שו"ת רעק"א סי' צ"ט. וממילא בנ"ד שבארנו שהקול אין בו ממש כיון שמקורו מדברי האשה. ממילא אף לשיטת המהר"מ שם בדברי השאלתות ג"כ מותרת

ובלא"ה בנ"ד אין כאן דבר מכוער כלל. דהא מצד היחוד אין לחוש כיון שהיה הפתח פתוח. דאף בדלתות סגורים פליגי הרמב"ם והרא"ש אי הוי דבר מכוער וע' במהר"מ מלובלין סי' פ' ובשו"ת רעק"א סי' צ"ט בזה. ובדלת פתוח הכל מודים דלא הוי דבר מכוער. ומה ששכב על מטתה נראה דלא הוי כיעור כיון שלא ראתה האשה שום התקרבות ביניהם בעת השכיבה. ועוד דבנ"ד לפי דבריה שהיא שכבה מקודם לנוח וכן אמרה מקודם להבעה"ב שהולכת לנוח מעט. א"כ מוכח שהוא שכב אח"כ על מטתה ולא ראתה מצד האשה שום כיעור. ולענ"ד לא מיקרי כיעור רק שהכיעור הוא בשניהם וכהא שנכנסו וסגרו הדלת אחריהם [וכעין מ"ש הרעק"א סי' צ"ט דבעינן שנכנסו שניהם שניכר שהוא לשם ניאוף ע"ש שהביא זה ממהרי"ק] וכן בהא דרוכל יוצא והיא חוגרת בסינר ושארם דביבמות (דף כ"ד) ובירושלמי דכתובות הל"ו. ונהי דנימא דהוי כיעור מצידו. מ"מ הרי היא אומרת שהיתה ישינה והבעה"ב אינה אומרת שראתה שלא היתה ישינה. וכ"נ ממה שלא ענתה כלל רק הבחור ענה לה. ואף דאפשר עשתה עצמה כאלו ישינה אבל עכ"פ הרי לא ראתה כיעור מצידה. ועיקר סברא דכיעור הוא דכיון שעשו דבר מכוער כזה יש אומדנא שזנתה עמו וכמ"ש הפוסקים. ובנ"ד אין כאן אומדנא שבא עליה שי"ל שהיה ירא לבא עליה פן תיקץ ותצעק עליו. וממילא אף כשיאמר הבעל שמאמינה אין כאן חשש אף לשיטת מהר"מ. ומכ"ש לש"פ דס"ל דאף בעידי כיעור אין מוציאין מבעלה וכתב הגר"א בסי' י"א ס"ק שהעיקר כדבריהם. שוב ראיתי בשו"ת עבוה"ג סי' כ"ז