דברי מלכיאל ד קמו

דהיינו דמקשה הש"ס דמ"ש ד"מ מד"נ וכקושייתו. ז"א דא"כ למה מייתי הש"ס הא דר"א. הו"ל להקשות בפשיטות מ"ש ד"מ מד"נ

וע"ד שכתבתי שהעד הג' העיד שלקח אצבעה בע"כ. והקשה דהא אמר סתם ואפשר הניחתו לקחת אצבעה מצד שלא ידעה מה רוצה לעשות. יראה כבודו בדברי שבארתי דמהני זריקתה בתכ"ד. כיון שלא גילתה דעתה מקודם שמתרצית להתקדש. ואין כוונתי שם לדון מצד שהיתה אנוסה רק מצד שלא נתרצתה להתקדש. כן מפורש בדברי. וע"ד שכתבתי שהוציאה ידה בתכ"ד. והקשה דהעד הגיד סתם. ואפשר היה זה לאחר כ"ד. אני תמה דכיון שהעד הגיד סתם. א"כ אין לנו לבאר דבריו באופן שיהיו קדושין להוציאה מחזקת פנויה והרי אין עדותו כלום כיון שלא הגיד בפירוש שהיה לאחר כ"ד. וגם מ"ש שאפשר לפרש דבריו שאמירת האמ"ל היה בשעת שימה על אצבעה כמו העד השני. הנה גם אני כתבתי שם אח"כ שיש להשוות דבריהם שאמר בשעה שהחזיק הטבעת בידו על ידה. וגם בזה כיון שיש מקום לפרש דבריהם ולהשוותם באופן שאינם קדושין. שוב אין לנו עדים על הקדושין. ולא מיקרי זה ספק קדושין. ולא יפה עשו הב"ד שלא דקדקו בדבריהם בזה. ואשר כתבתי שכיון שחירפה אותו הרי לא נתרצה להתקדש. ואין מועיל מה שהניחה הטבעת על אצבעה. ובסוף התשובה כתבתי בעצמי שאפשר חירפתו לאחר כ"ד. הנה מקודם כתבתי זה רק ליתר עוז יעו"ש. לזה לא הזכרתי דיחוי זה. וגם כיון שאפשר כוונתו שהיה תכ"ד. א"כ לא הוי קדושין דהא אין לנו עדות על הקדושין וכעין מש"ל. אבל אח"כ שרציתי לדון מצד שהוא מכחיש את העד שאמר שלא דיברה מאומה. לזאת כתבתי שי"ל שכוונתו שחירפה לאחר כ"ד כדי להשוות דברי העדים כמבואר בפוסקים שיש להשוות דברי העדים כפי האפשר. ומה שהקשה דכיון שהגיד מקודם שאינו זוכר מה שאמרה. א"כ אינו יכול לומר אח"כ שנזכר שחירפה אותו לדעת הרבה פוסקים בסי' כ"ט. ז"א דהא כתבו התו' כתובות (דף ל"ג) ד"ה וניתרי שכ"ז שעוסקים באותו ענין מיקרי תכ"ד. ובנ"ד היו עסוקים עדיין בחקירת העד. ושפיר מצי לחזור בו

סימן קה

ע"ד מ"ש הפרישה באה"ע סי' כ"ו דבלאו דקדישה אף שכתוב רק עליה. בכ"ז ממילא יש לאו גם עליו כיון דא"א בלא איש. והקשה כבודו דא"כ גם בפו"ר שנצטוה רק האיש. מ"מ כיון דא"א בלא אשה נימא שגם אשה חייבת בפו"ר. יראה נא בפרישה שלא כתב טעם זה. רק כתב שכמו בכל האיסורים שמצווה האיש גם האשה מצווה. כן בזה מצווה האיש ג"כ. וכוונתו להא דיבמות (דף פ"ד) שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל איסורים שבתורה. ובב"ק (דף ט"ו) כתבו דרק היכא שנאמר בלשון זכר נאמר היקש זה. וקשה דא"כ מה מייתי הש"ס היקש זה ביבמות שם גבי לא יקחו דכתוב בפירוש על הזכרים וצ"ל דס"ל להתו' שג"ז מיקרי לשון זכר. וא"כ ה"ה הכא אף דכתיב לא תהיה מיקרי זה רק לשון נקיבה. ודכתיב מבנות ישראל היינו משום שעיקר הקפידא הוא עליה שלא תהא מופקרת ובפרט לפמ"ש הרמב"ן דלא תהיה היינו שכלל ישראל מחוייבים לראות שלא תמצא קדישה. א"כ מי שבא עליה הרי הוא עובר בפועל על לאו זה. ובפו"ר ילפינן ביבמות (דף ס"ה) מכבשוה דרך איש לכבוש. וזה מיקרי מיעוט מפורש ולא לשון זכר לחוד. ובאמת גבי מ"ע ליכא הקישא רק ילפינן לה בקדושין (דף ל"ד) מקראי לחייב אשה במ"ע שלא הז"ג. ולפוטרה במ"ע שהז"ג ע"ש. וגבי פי"ר אמעיטא מכבשוה. ולרב יוסף דיליף לה ביבמות שם מקרא דפרה ורבה שנאמר בלשון יחיד. לכאורה קשה דהרבה מצות נאמרו בתורה בלשון יחיד כידוע. ונראה דדייק מדשני קרא בלשונו דגבי אדם וגבי נח כתיב פרו ורבו בלשון רבים והכא כתיב בלשון יחיד. לזה מוכיח מזה דרק איש נצטוה. וכעין זה דייקינן ביומא (דף מ"ג) מדשני קרא וע' חיבורי ח"ב סי' קל"ח. ובזה מיושב קו' התו' ביבמות שם מקרא דפרו ורבו ותירוצם שם דהוי רק לברכה קשה דהכא יליף מזה למצוה דהא דריש לה מכבשוה והובא זה במהרש"א סנהדרין (דף נ"ט). אבל לפמ"ש א"ש דהכא דריש משינוי הלשון. ועכצ"ל דפרו ורבו היינו על אנשים דעלמא כמ"ש המהרש"א. ופרה ורבה אתא למעט אשה. ובגוף ענין דהשוה אשה לאיש יש להאריך. וע' רא"מ בפ' אחרי ובפ' אמור בזה ואכ"מ

סימן קו

ע"ד גרושה שילדה בן ולא התחילה להניקו כי מסרתי למינקת ועתה הוא בן ט' חדשים וכבר גמלוהו. ויש מקום לומר שיש לה צימוק דדים ג"כ. וחפצה לינשא לאיש אשר כבר נתקשרה עמו והוריה עשירים וחפצים להשליש הצטרכות הילד עד כ"ד חודש. והקשורים אומרים אשר אם לא יתירו להם לינשא אזי ינשאו באיסור. וחפץ לדעת דעתי בזה. ובאשר כל התשובות מדברים בענין זה וגם מטרדותי העצומות אשיב בקוצר נמרץ. והנה כבודו לא ביאר אם ילדה בחיי בעלה או אח"כ. כי הוא נ"מ טובא לדינא. לזאת אבאר הדין בכל אופן

הנה רבינו שמשון וכמה ראשונים התירו בגרושה לפי שאינה משועבדת להניק. כי זה מוטל על הבעל. והרשב"א ועוד פוסקים כתבו דכיון שאם מכירה כופין אותה להניקו רק הבעל מחויב לשלם לה שכרה. לזה שייך גם בגרושה תקנה זו אבל בלא התחילה להניקו לא שייך זה. והריב"ש סי' תס"ג ועוד הרבה פוסקים החמירו בכל ענין משום לא פלוג. וגם כי אם נתיר זה יוגרם עי"ז רעה להילדים שלא יניקום מתחילה כדי שיוכלו להנשא ובגמלתו קיי"ל דאסורה להנשא והיינו משום גזירה וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ע"ז. ואם ילדה בחיי בעלה ולא התחילה להניק ועברו ג"ח כתב הריב"ש סי' י"ג ותס"ג להתיר. והנה בחיבורי ח"ג סי' ק"א בארתי שינוי הסוגיות דביבמות (דף ל"ו) קתני לא ישא אדם מעוברת ומינקת חבירו ובכתובות (דף ס') קתני מינקת שמת בעלה ה"ז לא תתארס ולא תנשא עד כד"ח. והנה בתוספתא פ"ב דנדה קתני לתרווייהו ושם איתא לא ישא אדם וכו' משום שנאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבוא. ומסקנא דיוציא או לא יוציא כדאיתא ביבמות (דף ל"ו) ליתא שם. וקשה למה קתני הטעם בסוף ולא מקודם. ואי משום דקתני שם האיסור על האשה ולשון הפסוק משמע טפי דקאי על האיש, הא גופא קשיא למה לא קתני שם האיסור על האיש. וגם למה לא קתני מקודם הא דלא ישא כדי שנדע טעם הדין. ועו"ק דל"ל תרווייהו ליתני חדא עם טעם הדין. והכא לא יתיישב גם תירוצי שבחיבורי שם על שינוי הסוגיות

והנראה בזה דהנה אשה המינקת ילד של אחר קיי"ל שמותרת לינשא. ואף דאיתא בתוספתא דנדה שם חייבת אשה בטיפול בנה כל כ"ד חודש אחד בנה ואחד שניתן לה להניק. מ"מ הא אמרינן ביבמות (דף מ"ב) דלהכי מותר הבעל במינקת דידיה משום דאי מיעברא ממסמסא ליה בביצים וחלב. אבל בשל חבירו לא יתן לה בעלה ביצים וחלב והיא בושה לבוא לב"ד לתבוע את יורשי בעלה הראשון. ולזה היכא דגם מקודם הניקה בשכר ואם לא היו נותנים לה שכרה היתה מנחת מלהניק אין לחוש בזה. דאף אם יפסק חלבה תמסמס לו חלב וביצים ושכרה תתבע מאבי הבן כמו שתבעה מקודם. והא דאיתא בתוספתא שחייבת בטיפול כד"ח. פשוט דהיינו רק כשמשלמים לה שכרה. דאטו הולד מוטל עליה יותר מעל כל ישראל. ורק באמו י"א באה"ע סי' פ"ב ס"ה שחייבת להניק בנה אם אין לו אב וכתבו המפרשים שם הטעם משום צדקה ע"ש. וגם בזה צ"ע דאם היא דלת המצב למה נטיל עליה ולא