דברי מלכיאל ד קמה

שהחזיק במקצת מ"מ נימא שתהא מקודשת באותו מקצת שלא החזיק בידו. אבל ז"א דהא הכא לא החזיקה כלל בטבעת רק ששם אותו על אצבעה. וכיון שהוא החזיקו בידו. א"כ לא היה ברשותה אף מקצת מן הטבעת. ובלא"ה כבר הרגיש כבודו דכיון דאמר בטבעת זו הרי כיון בכל הטבעת. והוי כאומר במנה זה כדאיתא בקדושין (דף ח'). וכבר נסתפק במבי"ט סימן רצ"א אם אמר האמ"ל בעת שמנה הכסף אי מיקרי שתיקה לאחר מתן מעות ע"ש ואכמ"ל בזה. ומ"ש כת"ר לדון דכיון דגבי גט בעינן שיהא כולו בידה כדאיתא בגיטין (דף ע"ח) ובב"מ (דף ז'). א"כ ה"ה בקדושין מויצאה והיתה ז"א דלא שייך למילף בזה קדושין מגט. כי היכי דלא ילפינן שיכתבו בשטר קדושין מה שכתוב בגט. ובקדושין אדרבא לקרובי אתא ולא לרחוקי ולהפרד ממנה. וכעין זה כתבו התוס' בקדושין (דף ה') ד"ה מה שאין שייך ללמוד מהקישא שיגרש בביאה ע"ש. ועוד דכבר כתב הב"ש סימן ל"ז סק"א ול"ב סק"ז דבקדושי כסף אין למדין מויצאה והיתה לענין מחובר וא"כ ה"ה הכא וכמ"ש הב"ש שם דלא בעינן שהכסף יהא בידה ע"ש. והא דבגיטין (דף פ"ב ע"ב) איתא דילפינן מויצאה והיתה לענין המקדש חוץ מפלוני אף דשם (ד' פ"ג) איתא בטעם מגרש חוץ מפלוני משום כריתות. וכ"כ התו' בקדושין (דף ס') דקדושין ששייר בהם כשאמר לאחר ל' יום לא ליהוו קדושין משום ויצאה והיתה. דגט דמשייר ביה לא הוי כריתות ע"ש. לא דמי לנ"ד דודאי ילפינן דכי היכי דבגט בעינן כריתות גמורה. ה"ה בקדושין בעינן קריבה וקשר גמור כיון דלקרובי קאתי ולא יהא שום שיור בדיני הקדושין אבל בנ"ד אין קפידא במה שגם הוא מחזיק בקדושין. דכיון דלקרובי קאתי. מה שיש לו קשר עמה בהקדושין אינו מגרע כח הקדושין. ויש לעיין בזה מהא דהמקדש ע"מ שאין לה שכ"ו. דהא לא הוי דומיא דגט כיון שיש שיור בקדושין וע' תו' כתובות (דף נ"ו עבכ) ונזיר (דף י"א) ובחיבורי ח"ג סי' קל"א ואכמ"ל בזה. ובשטר שחרור נראה פשוט דבעינן ג"כ שיהא כולו ביד העבד כמו בגט כדאיתא (בגיטין דף ט') דבעינן כרות גיטא. ופירש"י שם דיליף לה לה מגט דבעי כריתות ע"ש. והא דלא קתני לה בגיטין (דף ט') גבי דברים ששוו שחרורי עבדים לגיטין. הנה בלא"ה יש להקשות כן מהא דאמרינן שם דבשחרור בעינן כרות גיטא כמו בגט. וי"ל שזה תלוי בהא דפליגי רבי ורבנן בגיטין (דף מ"א) אם אפשר לשחרר חצי עבד בשטר. דמ"ד שאפשר לשחרר א"כ ס"ל דלא דמי בפרט זה לגט. ובאמת ז"א דמשמע דלכ"ע בעינן כרות גיטא וע"ל סי' פ"ט בזה. ובגוף הדבר כבר הביא גם כבודו דברי הח"ס ס"ס ק"ד שפשוט לו דאם אגדו בידו לא הוי קדושין. וצ"ל הכוונה כמש"ל ולא מצד דדמי לגט וכנ"ל. וגם בשחרור דדמי לגט יש חילוק בין שחרור ע"י כסף לשחרור הבא ע"י שטר כדאיתא בגיטין (דף מ"א ע"ב) וכמש"ל בשם הב"ש ר"ס כ"ז לענין קדושין. ובאמת לשון הח"ס אגדו בידו אינו מדוקדק. והמהרי"ט כתב בסי' ל"ח שאם שניהם אדוקים בהחפץ לא מיקרי נתינה וכמו גבי גט שאם יכול לנתקו לא הוי נתינה. וזה תמוה דהא זה נאמר רק גבי גט ולא בשאר דברים כדאיתא בש"ס שם. ומצאתי שהרגיש בזה הרעק"א סי' צ"ז והחליט דבאמת הוי נתינה מה שבידה לענין קדושין. וכדי דלא לשוויה למהרי"ט לטועה נראה כוונתו שם שכתב דכי היכי דגבי גט אף שהגט בידה מ"מ אם יכול לנתקו לא מיקרי נתינה גמורה. ה"ה בקדושין אם אמר האמ"ל בשעה שיכולה לסלק ידה מהחפץ וישאר החפץ בידו לא מיקרי שתיקה לאחר מתן מעות. דהרי הטעם בזה הוא שיריאה שמא יהא האחריות עליה כדאיתא בקדושין (דף י"ג). והכא שעדיין מחזיק בידו לא נסתלק רשותו לגמרי מחפץ זה ולא יהא האחריות עליה. וגם ביאר בזה שם דברי העד שלזה קרא זה שהיה עוד קודם נתינה לפי שמצינו דגם גבי גט לא מיקרי נתינה. וא"כ אפשר שגם בלשון בנ"א נקרא כן. והמעיין במהרי"ט יראה שכן כוונתו ואקצר. וע' תוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה ואי ובשו"ת רעק"א ס"ס צ"ז וע' נתיבות סי' קצ"ה סק"ב ואכמ"ל בזה

ויש עוד לדון מצד שהעד הראשון העיד שחירפה את המקדש אחר המעשה והשני העיד שלא דיברה מאומה אח"כ. וא"כ מכחישים זא"ז. וכבר כתב המהרי"ט סי' מ"ג דבהכחשה בבדיקות הוו מוכחשין לענין קדושין וכ"כ שאר אחרונים. ומכ"ש בנ"ד שזה שייך לעיקר הקדושין שלא נתרצת בהם. אבל באמת ז"א דהא זה שהגיד שחירפה את המקדש לא הגיד שהיה זה תיכף בתכ"ד. ולאחר כ"ד שוב אין נ"מ. ואף שכתבו קצת אחרונים דאף לאחר כ"ד אמרינן הוכיח סופו על תחילתו כבר בארנו בחיבורי ח"ג סי' צ"ג צ"ד שזה אינו]

עכ"פ נתבאר מכל הלין שאין ממש בקדושין הללו והבתולה מותרת לכל אדם. ובאמת היה ראוי להחמיר עליהם כדי שלא יוסיפו להיות פרוצים לשחוק אנשים ונשים. ואף כי לקח ידה בע"כ. אבל הלא כתב כ"ת שכבר עשה לה כן איזה פעמים בפני נשים. והיה לה להזהר מהאיש הזה. אבל בכ"ז א"א להחמיר שלא כדין ח"ו. וגם כי אם יחמירו בכגון זה יהיו בנות ישראל הפקר. אבל עכ"פ ראוי לפרסם הדבר שהאיש הזה הוא בזוי ופרוץ ואין ראוי שיהי' מצורף לאיזה חבורה של מצוה בעירו וכדתנן אל תתחבר לרשע ופירשו דאף לדבר מצוה אסור. ובעוה"ר נתפרץ הדבר בעתים הללו שמתאספים אנשים ונשים ויקומו לצחק והשטן בתוכם. וכל מי שיש בידו למחות ולתקן איזה גדר לזה מחלקו יהא חלקי

סימן קד להה"ג הנ"ל

ע"ד אשר הקשה על דברי דאפשר כוונת הש"ס בסנהדרין (דף ל"ז) ולטעמיך שאתה מחלק בין ד"נ לד"מ א"כ גם לענין עד מפי עד נחלק. לא ידעתי מה חידש בזה. וגם דזה יקשה גם על התו'. אבל באמת ז"א דפשטות הש"ס משמע דס"ל בקושייתו דר"א לא ס"ל אומדנא בד"נ. ורק התרצן מחדש דאוקים המשנה גם כרבנן. ואשר הקשה דמשמע בש"ס דאיירי בחד גוונא אומדנא בד"נ וד"מ. כוונתי דע"פ רוב אין אומדנא כנגד. דכל בע"ד יש לו סברא שהצדק עמו וכדאיתא בריש ב"מ דאשתמוטי משתמיט או משום ספק מלוה ישינה ובדרך כלל הא ממון אפשר בחזרה כדאיתא התם. ואשר הקשה דהא הש"ס מפרש בסנהדרין שם כיצד מאומד ומייתי הא דר' שמעון בן שטח. הנה כבר כתבתי שם דמייתי לה רק לדוגמא דבאמת בהא דרשב"ש יש ג"כ אומדנא שלא הרגו. ורק שם היתה לשמב"ש חזקת כשרות טפי מהאיש הנ"ל. ולזה קרי לה אומדנא. אבל באמת אין זה אומדנא ברורה. דכיון דאתיא מכח חזקת כשרות של רשב"ש. א"כ לא עדיפא מחזקה דלא קטלינן ע"י חזקה. ורק בתר רובא אזלינן בד"נ ע' סנהדרין (דף ס"ט). ועוד נראה דהנה לכאורה מאי קאמר רשב"ש מי הרגו אני או אתה. דהא הוא יודע בעצמו שלא הרגו. וא"כ יוכל להעיד לפני ב"ד אשר לפי אומד דעתו האיש הזה הרגו. ולפמ"ש התו' שם דהוי אחרים בהדיה ולא חשיב להו משום כבודו של רשב"ש. א"כ גם השני ראה שרשב"ש לא הרגו. ויש כאן ב' עדים על האומדנא. והתו' הקשו מאי קאמר או אני ולא או אלו ונדחקו דלאו דווקא נקיט. והנראה דבאמת רשב"ש רץ אחריו לבדו לחורבה כפשטות לשון הברייתא ומבחוץ היה עוד אחד שראה שרץ הראשון וכשרץ רשב"ש להחורבה. וראה אח"כ את ההרוג וששניהם עומדים שם וביד האחד יש חרב שמטפטף דם. וא"כ היה להשני ספק אם הרגו זה האיש או רשב"ש. ורק בשביל חזקת כשרות של רשב"ש היה מסתבר יותר שאיש זה הרגו ולפמ"ש התו' שם שאיש הזה היה חבר א"כ ודאי שלא היתה כאן אומדנא ברורה. ובזה מיושב מה שהקשה כ"ת על דברי מדברי התו' שכתבו דהוי אחריני שם. ומ"ש כ"ת לפרש