דברי מלכיאל ד קמג

וכן תמיד כשהיו מתקבצות הרבה נשים בעז"נ היו עומדות במקומן שנעשה עבורן. ורק לעמוד על קרבנן ושאר צרכי קרבנות היו עומדות בשער נקנור כדתנן בסוטה (דף ז' ע"א ובדף ח' ע"א) ע"ש. ובפיה"מ להרמב"ם פ"ב דמדות כתב שלא היתה שם מחיצה כלל בעז"נ ותקנו שעשו מחיצה ע"ש. וזה קשה דלשון הש"ס בסוכה (דף נ"א) משמע שהיתה מחיצה מקודם. אכן לשון הירושלמי בסוכה שם מבואר כהרמב"ם דאיתא שם רק שעשו שיהו האנשים לבד ונשים לבד וע"ש בתוי"ט וההכרח לקצר. והוצרכו לקרא דהספד דמייתי. דאף שראו שבאים לידי ק"ר. מ"מ לא היו מתירים להוסיף על הבנין כיון שמדינא א"צ לזה. והיו תולים זה שהדור פרוץ ביותר. ובשביל פריצותם לא הותר להוסיף בבנין. לזה דרשו דאף בהספד ולע"ל שלא ישלוט יצה"ר יהיו ג"כ אנשים מובדלים מהנשים. א"כ מוכח שבכ"מ שצריך שיבואו גם הנשים. מחויבים לעשות הבדל ביניהם. ממילא נדע דכיון שנצטוו לבוא אנשים ונשים לביהמ"ק להקהל או לשמחה. בע"כ שצריך לעשות מקום מובדל לנשים שלא יתערבו יחד. ואף אם יהי הדור צדיקים. ונתבארה סוגיא דסוכה בע"ה

עכ"פ בנ"ד נראה דשרי לכל השיטות. דלהרמב"ם וטוש"ע דס"ל שאסור להתיחד עם ג' נשים. מ"מ הא ס"ל דבשני חדרים לא הוי יחוד ולא גזרינן לכניסה ויציאה. ולרש"י הא ס"ל דשרי להתיחד עם ג' נשים. ולכניסת נשים י"ל דלא חיישינן דבזה לא מצינו שיחמירו וכמש"ל וגם דהא הוי ספק עכ"פ דהא לרב כהנא ל"ח לכניסה אף לאיש. גם כי נראה מדברי כבודו שהתדר שהנשים בו הוא אצל חדרו. ולא מבחוץ. ואם יחפוץ לצאת לחוץ א"צ לילך דרך חדר של הנשים. ובכה"ג ודאי שרי כמש"ל. וגם הרי כתב כבודו שהוא סוגר חדרו מבפנים. ובכה"ג ודאי אין לחוש שתכנס אשה לפנים (ויש לדון ג"כ דמה שסוגר חדרו יועיל גם לשיטת הפוסקים דס"ל שאסור להתיחד עם ג' נשים. דמ"מ אין לחוש שיצא לתוך החדר של הנשים אף לשיטת הר"ן וריטב"א דס"ל דחיישינן ליציאה לחוץ דהכא יש לו היכר שיזכור שאסור לו להתיחד בזה שסגר חדרו בשביל חשש יחוד. וכמו דמהני היכר באשתו נדה וכן באוכלי בשר ואוכלי חלב ע' חולין (דף ק"ד) ובשבת (דף י"ג) וביו"ד סימן פ"ט וסימן קצ"ה. וסברא זו צריכה בירור כי הוא דבר חדש שלא מצינו בפוסקים ואקצר כי אין נ"מ לנ"ד וכמש"ל] (ימ"ש כבודו לצדד מצד זקנה. כבר כתבו הפוסקים דאין נ"מ בזה ע' יש"ש סוף קדושין)

סימן קג כבוד הרה"ג מו"ה פסח נ"י רב דשעמעזאווה

ע"ד שאחד תפס אצבע בתולה בעל כרחה ואמר להנמצאים שם אתם עדים ויתחוב טבעת על אצבעה ואמר האמ"ל בטבעת זו כדמו"י. והיו שם חמשה אנשים ומהם היו שני אחים ואחד שני בשני עם אחד מהאחים. והמקדש אומר שלא נגע הטבעת באצבעה כלל. רק עשה כן לשחוק בעלמא שיחשבו שנתן הטבעת על אצבעה. והבתולה אומרת ששם הטבעת על ראש אצבעה והחזיק הטבעת בשתי ידיו והיא תיכף הוציאה אצבעה מהטבעת. ונשאר הטבעת בידו. ואף רגע לא היה הטבעת על אצבעה בלי תפיסת ידי המקדש בהטבעת, והשני אחים אומרים ששמעו אמירתו האמ"ל אבל לא ראו אם שם טבעת על אצבעה או לא. ואחד מהם ראה הטבעת ביד המקדש אחר מעשה קדושין הללו. ואחד מהם מסופק אם אמר תיבת לי. ואותו שהוא שני בשני עם אחד מהאחים אמר שראה שלקח ידה בידו ובידו השנית שם הטבעת על אצבעה ואמר האמ"ל וכו' ותיכף הוציאה אצבעה מהטבעת ונשאר הטבעת בידו כי עדיין החזיק את הטבעת בידו על אצבעה. והיא חירפה אותו על אשר עשה זאת. והטבעת הוא מה שנתן מתנה לאשתו לחתונתם. והרביעי העיד שראה שלקח ידה ושם הטבעת על אצבעה ואמר האמ"ל וכו'. רק אינו זוכר אם נשאר אצלה הטבעת או אצלו ואם הוציאה אצבעה או לא. ואחר המעשה לא דברה הבתולה דבר. וגם אינו זוכר אם אמר אתם עדים או לא. רק זוכר שלא דיברו מקודם כלל אודות ענין זה. והחמישי אומר שלא ראה מאומה רק שמע שאמר הא"מ וכו'. ואינו זוכר אם אמר לי. והבתולה לא דיברה מאומה לא בשעת מעשה ולא אחר המעשה

הנה עדות האחים והשלישי אינם כלום כיון שלא ראו שום נתינה. ואף לשיטת המרדכי והובא בפוסקים באה"ע סימן מ"ב שכתב שאם יש הוכחות שקידשה בטבעת סגי בשמיעה אף שלא ראו הנתינה דהוי כעדות ידיעה בלא ראיה. היינו רק שם דאיירי שראו מקודם הטבעת בידו ואח"כ בידה. אבל הכא לא ראו הטבעת בידה כלל. ואדרבא אחד ראה הטבעת בידו אח"כ. ואף שבשו"ת חות יאיר סימן י"ט משמע שאף אם לא ראו הטבעת בידה כיון ששמעו שהכל אמרו מז"ט ודאי קידשה כדין. והוי כעידי ידיעה בלא ראיה. וכ"כ הח"ס סימן ק'. ובנ"ד ג"כ אמרו העדים שצעקו כולם מז"ט. זה לא דמי כלל דשם שידוע שנכנסו לחופה כד"ת. אמרינן דודאי נתקדשה כראוי. ולזה אמרו מז"ט. אבל בנ"ד שהיה רק להיתול בעלמא. י"ל שהמז"ט שאמרו היה ג"כ רק לשחוק. ובפרט דהכא היו רק שלשה אנשים כשרים לעדות והם אנשים פשוטים ואין יודעים כלל דיני קדושין. ובחו"י שם איירי שהיו שם אנשים הרבה וגם המסדר קדושין היה צורבא מרבנן ע"ש. ובנ"ד אדרבא אוקמא אחזקת כשרות שלא קידשה כדין כדי שלא לעבור על חדר"ג כיון שיש לו אשה. וגם שלא לעבור על איסור מקדש בלא שידוכי ובלא ברכת אירוסין. וכמ"ש הב"ש בסימן מ"ה סקט"ו בשם הש"י כעין זה. ואף שבחיבורי ח"ג סימן צ"ג בארתי שהעיקר כהח"צ סימן קל"ה שאף שיש לו אשה חוששין לקדושין. היינו רק היכא שראינו שקידשה רק אנו רוצים לתלות שכיון לשחוק. אבל היכא שלא ראינו כלל שקידשה. ורק באנו לומר שקידשה מצד אומדנא ששמענו שאמר האמ"ל ושאמרו מז"ט. הנה יש אומדנא להיפוך שלא עבר על חדר"ג. וגם כי יהי לו מזה בזיון גדול כאשר יצטרך לגרשה. ועכ"פ אין כאן אומדנא ברורה שקידשה כדין ולא הוי עדות ידיעה ברורה

ועפ"ז נראה להבין הא דאיתא בסנהדרין (דף ל"ז ע"ב) דאף לרב אחא דס"ל שדנין בד"מ ע"פ אומדנא. מ"מ בד"נ אין דנין. וקשה דהא בתרווייהו כתיב ע"פ שנים עדים ומנ"ל לחלק בזה. אבל לפמש"ל י"ל דבד"נ איכא אומדנא להיפוך שבודאי לא עשה עבירה גדולה להרוג נפש. ואף בקוצץ דקל אמרינן בשבועות (דף מ"ו) דעביד אינש דגזים ולא עביד. ומכ"ש ברציחת נפש. ולזה לא הויא אומדנא ברורה. אבל רב אחא איירי שם בגמל שהזיק שבזה ליכא אומדנא להיפוך. וגבי הלואה דאיירי בה בסנהדרין (דף כ"ט) דמייתי לה שם (בדף ל"ז). ג"כ י"ל דאשתמוטי קא משתמיט כדאיתא בשבועות (דף מ') אף בכופר הכל. ובזה מיושב קושיית התוס' בסנהדרין שם ובשבועות (דף ל"ד) שהקשו דבסנהדרין שם משמע דר"א אית ליה אומדנא רק בד"מ ולא בד"נ. ובשבועות (דף ל"ד) איתא דמשכחת לה עידי ידיעה בד"נ לר"א דאזיל בתר אומדנא. אלמא דגם בד"נ ס"ל אומדנא. ותירצו דלמסקנא בסנהדרין שם ס"ל לר"א גם בד"נ. והוא דוחק גדול דהיכא מצינו שהתרצן שם חולק בסברא זו על המקשן. וגם דהיכי מקשי ר"פ בפשיטות בשבועות (דף ל"ד). דילמא ס"ל דרק בד"מ אמרה ר"א וכפשטות הש"ס בסנהדרין שם. אבל לפמש"ל א"ש דהא ר"א איירי בגמל האוחר בין הגמלים והיינו שמוחזק גמל זה לעשות כן. אמרינן שבודאי גם עתה עשה הוא כן. ובכה"ג שייך גם בד"נ. דהא כתבו התוס' בשבועות (דף מ"ו) דהיכא שהוא מוחזק בכך לא אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד וכעין זה