דברי מלכיאל ד קלט

ועוד נראה דהא קיי"ל שעכו"ם נאמן לומר פלוני שיצא ממקום פלוני עם פלוני. וכן עשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני מתו וכדאיתא (בדף קכ"ב ע"א) ובאה"ע סי' י"ז סי"ז הרי שנאמן לומר שזהו שיצא ממקום פלוני. ול"ח שמא טעה בזה. כי בדרך הלך אחד מהאנשים שיצאו משם למקום אחר. ואיש אחר בא במקומו והוא מת. והראשון עודנו חי. ובודאי אף אם עכו"ם אמר במסל"ת שפלוני יצא אז עם פלוני ועכו"ם אחר אמר במסל"ת שזה שיצא אז עם פלוני נהרג שפיר מהימן. דמ"ש אם אחד אומר כן. או שנים. הרי שנאמן אף על דבר צדדי שלא בענין המיתה. ועוד יש להביא ראיה מהא דקיי"ל בסעיף כ"ו שמסל"ת נאמן לומר שמצא איש מת ומכיר אותו בט"ע או בסימנים שזהו פלוני. וע"ש בח"מ וב"ש סקע"ו שיש מחלוקת לענין טב"ע אי מהימן. הרי שנאמן על הסימנים אף שאינו נוגע לגוף המיתה. ורק בטב"ע ס"ל להר"ש ור"נ הובאו שם בב"ש שאפשר לא דקדק כ"כ. והסברא דכיון דמצינו בש"ס חילוק בין ת"ח לע"ה לענין טב"ע וע' חולין (דף צ"ו) יש מקום לומר שלא דקדק בזה העכו"ם כ"כ. ובלא"ה הכריעו הפוסקים שנאמן אף בטב"ע וכמ"ש הב"ש שם וע' ח"ס סי' מ"ו בזה. וכיון שמצינו שהעכו"ם נאמן גם בדברים נוספים כדי לברר מי הוא האיש המת. ה"ה בנ"ד נאמן לומר שהאיש הלז לא יצא לספינה אחרת כדי שיתברר לנו עי"ז שנפל לים וכן מצינו דקיי"ל שמסל"ת מפי מסל"ת נאמן. אף שאינו מעיד על המיתה רק על אמירת העכו"ם הראשון. ואף שיש לחלק קצת מ"מ נראה עיקר כמש"ל שנאמן מסל"ת בכל גווני וע' בשו"ת ר' משולם איגרא סי' ה' וסי' ו' שהביא בשם שו"ת לקט הקמח שיש לחוש שיצא האיש מספינה שהיה בה לספינה אחרת. אך כבר בארנו דבנ"ד שאני שיש לפנינו הגדת רב החובל. וגם דהילוך הספינות כעת הם במהירות מאוד ולא כמו בדורות הקודמים. וגם דאיכא אומדנא ממה שלא לקח עמו החפצים שלו. ולכאורה יש לדון מצד כאן נמצא כאן היה. אך ז"א כיון דבע"כ עלינו לומר שנפל מהספינה לים. וע' בשו"ת רמ"א הנ"ל

וכיון שזכינו לדין שמאמינים לו שלא קרבה ספינה לשם. א"כ בודאי נפל לים. כיון שלא נמצא בספינה. ואף בעיר אמרינן ביבמות (דף קט"ו) תבדק נהרדעא כולה. אלמא דמהני בדיקה בכה"ג בעיר אם נמצא איש כזה. ומכ"ש שמועיל בדיקה בספינה. והנה לא נתבאר בשאלה אם היו שם יהודים בספינה או לא. אך עפמש"ל נתבאר שנאמנים א"י בזה אם מצד מסל"ת או מצד שהעידו כן בערכאות. וכיון שנפל לים הרי יצאה האשה מאיסור א"א דאורייתא. ואף שכתבו הרמב"ן ורשב"א והובאו להלכה בסעיף ל"ד דהיינו דוקא כששהו הרואים עד כדי שתצא נפשו. מ"מ הרי כבר כתבו הרבה ראשונים הובאו בשו"ת ר"ב אשכנזי סי' כ"א וח"ס סי' נ"ח וס"ה ובמשכנות יעקב סי' ת' דאף בלא שהו דינו כמים שאין להם סוף. ואף דאפשר שקודם שיצאה נפשו קרבה אליו ספינה ונכנס לתוכה. בכ"ז הוי רק מיעוט ודבר רחוק. ורוב הנופלים לים הם נטבעים ומתים. וככל משאל"ס דהוי רובא למיתה כמ"ש התו' בב"מ (דף כ') וביבמות (דף ל"ו). ומש"ל דשמא נפל בו מום וברח מחמת כיסופא. מצאתי שכ"כ הרדב"ז. וכתב המה"ל בסקנ"ח דגם בהא דיבמות (דף קט"ו) הוי רק לכתחילה וכדין משאל"ס ובאמת במים הוא דבר רחוק. ורק באש חששו לזה ביבמות (דף קט"ו). וגם הא כתב הח"ס סי' נ"ח וס"ה דבזה"ז נשתנה הענין שיש ט"ג ומכ"ע ואלו ניצול באיזה אופן היה מודיע לביתו תיכף. ולזה הוי רק חשש למיעוט. ובמה"צ ס"ק קל"ד האריך בזה

והנה ידוע שיטת הר"א מוורדון ועוד ראשונים שאם אבד זכרו יש להתיר אשתו אם יש עוד אומדנות המוכיחות שמת. וכבר האריך המבי"ט סי' קפ"ז קפ"ח להחזיק שיטה זו והביא שכ"כ הר"א ממיץ. ואף שהב"י ועוד מחכמי דורו חלקו עליו. בכ"ז יש לצרף זה במקום שיש עוד סברות להקל. וכ"כ בתה"ד סי' קל"ט דהיכא שאבד זכרו כמה שנים הוי כמשאל"ס שרובן למיתה. וכ"כ הח"ס סי' ס"ה דבזה"ז יש לדון ע"פ אומדנא זו שאבד זכרו איזה שנים. וכ"כ במה"צ ס"ק קל"ד. ובמבי"ט סי' קל"ה כתב שזה שאבד זכרו עדיף מנטבע ע"ש. ובשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רכ"א כתב ג"כ שאם נשתקע שמו יצאה מאיסור תורה. ובפרט בנ"ד לפמש"ל שיש לנו לתפוס שנפל בים. וא"כ הוי מים שאין להם סוף דהוי רק דרבנן ובזה ודאי יש מקום לסמוך על אומדנות הללו

ובעיקר ענין זה נראה לחדש דהנה רש"י בשבת (דף קמ"ה) והרשב"א בשטמ"ק ריש כתובות ועוד כמה ראשונים כתבו הטעם שהאמינו חכמים בעדות אשה עד מפי עד ועכו"ם מסל"ת ואשה וקרוב. היינו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ובעדות עד אחד כתב התשב"ץ ח"א מסי' פ"ב ולהלן והנו"ב סי' ל"ג לדון שנאמן מדאורייתא ודן שם גם על אשה וקרוב ע"ש. והנ"י הקשה רפ"י דיבמות דאם הופקעו הקדושין א"כ למה קיי"ל שאם בא בעלה תצא מזה ומזה. ובשטמ"ק שם נראה דעתו בזה שכיון שנתברר ששקר העידו ממילא לא הפקיעו הקדושין. והוא דוחק גדול ועו"ק דכל כה"ג איכא נ"מ רבתא לדינא. והו"ל להש"ס לפרושי טעם זה. ומנ"ל לחדש סברא זו מדעתינו. והרי בכ"מ שהוצרכו לסברא זו פירשו חז"ל להדיא כן בריש כתובות וגיטין (דף ל"ג) וב"ב (דף מ"ח). וע' ר"ן נדרים (דף צ' ע"ב) והנלע"ד בזה דהנה איתא בב"ק (דף ק"י) ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין שי"ל דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה. וכתבו התו' שם הסברא משום דלאחר מיתה אין נ"מ לבעלה אם יבטלו הקדושין למפרע ולזה אזלינן רק בתר אומדן דעתה בזה. וכ"כ התו' בכתובות (דף מ"ז ע"ב). וא"כ בכל אדם כשמת אין נ"מ לו אם יבטלו הקדושין למפרע. וי"ל דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה שימות הבעל במקום רחוק והיא תשאר עגונה כל ימי חייה. ואף דהש"ס מסיק בב"ק שם דמ"מ מתרצית להתקדש משום דניחא לה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. היינו רק כשאפשר לה לינשא עכ"פ להמוכה שחין וניחא לה בכל דהו וכדאיתא ביבמות (דף קי"ח ע"ב). אבל היכא שתשאר עגונה כל ימיה. הרי תיתב ארמלא ובודאי לא ניחא לה. והתו' כתבו בב"ק שם דסברא זו שייך רק בנפלה מן האירוסין שלא הי' לה שום טובה מהקדושין. אבל מן הנישואין ל"א סברא זו. וזה צ"ע דכיון שאנו אומרים שהבעל מרוצה שיהיו הקדושין על אופן זה שיתחדש מזה ביטול הקדושין לאחר מיתתו. א"כ נימא דאדעתא דהכי לא נתקדשה, וא"ל דלא ניחא להבעל שיהיו בעילותיו בעילות זנות. דא"כ הו"ל להתו' לומר טעם זה. ולא בשביל שהיא מתרצית. ובשטמ"ק שם כתב באמת בשם הרא"ש הטעם שאינו רוצה שיהיו בעילותיו של זנות. אבל זה דוחק דהא עכ"פ יהיו בהיתר כיון שהיתה נשואה לו כדין רק שהי' על תנאי ואף במיוחדת לו אין איסור מעיקר הדין. וכן קיי"ל בסי' קנ"ז ס"ד שמותר לכתחילה לישא על תנאי. וכבר האריכו האחרונים בענין זה ולא חששו לזה שיהיו למפרע בעילות זנות. וכ"כ כמה ראשונים גבי יבם מומר לעכו"ם לצדד לבטל הקדושין מסברא זו ואף ביבמה מן הנישואין. ולא חששו לסברת התו' ורא"ש הנ"ל. וכ"כ הב"ח באה"ע סי' קנ"ז דבכה"ג לא מיקרי בעילת זנות. רק דשם חלקו הרבה פוסקים על סברא זו מצד דס"ל דאף במומר אמרינן דניחא לה בכל דהו. ורש"י פירש בב"ק שם דניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו. נראה דמפרש דקאי על הבעל. וזה קשה דתיפוק ליה שי"ל דגם ביבם ניחא לה כדאיתא ביבמות (דף קי"ח) דנפצא גברא וכו'. ואפשר משמע לרש"י דמ"מ מוכה שחין לא ניחא לה. ורק כשבעלה כעת שלם ואח"כ אפשר תזקק לאחיו ניחא לה ליכנס בספק זה. דהא אפשר ג"כ שיחלוץ לה. ואף אם ישא אותה אינה מקפדת ליכנס בספק זה. אכן המרדכי פ' החולץ הביא דעת הר"מ דמפרש דקאי על מוכה שחין. ולזה כתב שם דבמומר לא שייך זה וכ"כ כמה פוסקים