דברי מלכיאל ד קלח

שום ספינה. ובהכרח נפל לים. הלא הוי מים שאין להם סוף שפשוט בש"ס ופוסקים שאסורה להנשא. ובפרט בנ"ד שלא ראה שום אדם בנפילתו. ואפשר שאחר שנפל שט כשעה או יותר על המים ובין כך נתקרבה איזה ספינה ועלה האיש הזה לתוכה. ורב החובל לא ראה זה. כי כבר נתרחק משם. וכידוע שהספינות בעתים הללו שטות במהירות נפלאה. ובמים שאין להם סוף דקיי"ל דהוי רק מדרבנן. היינו אם ראו בעת נפילתו ע"פ המים בכדי שתצא נפשו ולא ראוהו עולה מן המים כמפורש בסי' י"ז סל"ד. ובכ"ז חיישינן דלמא גלי אשפלוהו כדאיתא ביבמות (דף קכ"א). ולזה הוי רק מדרבנן. אבל כשלא עמד וראהו. ודאי יש לחוש שעברה ספינה ועלה לתוכה. כי ידוע שמצוי שיעברו ספינות על הים. וכשיראו אדם שט. בודאי יצילוהו. ומה שהוחלט בדיניהם שנטבע וציוו לשלם כסף האחריות וגם שכתבו במכ"ע ולא נודע ממנו. אינו מספיק כי בדיניהם דנו באומדנא. אבל אנו אין לנו רק מה שאפשר ע"פ יסודות מהש"ס. ומה שלא נודע במכ"ע. י"ל דכיון שבא בשאלה שהיה לו קצת רוח רעה. אפשר יצא מדעתו והתחזקה הרוח רעה אצלו. ולזאת לא ידע מכל אשר דרשו עליו במכ"ע. וגם אולי לא הגיד שמו ומקומו כראוי מאיזה טעם וכמבואר כעין זה בפוסקים. וגם אולי נפל בו מום גדול בעלותו מן הים. ואינו בא לביתו בשביל הבושה. כדאיתא ביבמות (דף קט"ו ע"א) דמחמת כיסופא ערק לעלמא. ואולי נשא במקום רחוק אשה אחרת כאשר מצוי בעתים הללו. ולזה אינו רוצה שתדע אשתו הראשונה את מקומו

אכן כיון שמצינו ששקדו חז"ל על תקנת עגונות עלינו לפתוח פתחא דהתירא בזה. וד' יהי בעזרי. ואזכיר בקוצר מה שיש לדון בזה להקל. הנה הגדת רב החובל בערכאות אף שלא היתה מסל"ת. מ"מ אומן לא מרע אומנתו. ואומנתו היא שישים לב כל הלילה למהלך הספינה לשמרה שתלך כראוי. ואילו ראה שקרבה ספינה לא היה משקר. כי הוא עבידא לאגלויי שיבוא האיש הזה ויתברר שקרו. ויאמרו שהיה ישן בלילה ולא ידע שקרבה ספינה. ועי"ז יהי לו ריעותא גדולה ויאבד חזקת אומנתו. ואפשר יענש ג"כ בעד זה. ואף אם ישן באמת בלילה ההיא. היה טוב לו יותר לשקר ולומר שקרבה איזה ספינה. כי שקר כזה א"א להתברר. ואף שספינות גדולות ידוע ודאי מתי שהולכות על הים. בכ"ז א"א לכוין השעה והמקום. וגם אולי יש ספינות קטנות שאין ידועות כ"כ. וגם יכול לומר שנדמה לו כן שקרבה ספינה. ולזה יש לסמוך על דבריו כמו על מסל"ת ואולי עוד יותר כמו שמצינו שסמכו בכמה דוכתי על סברא זו דערכאות לא מרעי נפשייהו אף באיסור תורה. וכבר האריך בזה בבאר יצחק חאה"ע סי' ה' ועוד אחרונים. וכיון שאנו תופסים שנאמן רב החובל מעיקר הדין. שוב אין נ"מ אם העיד על גוף המיתה או על ענין אחר

וגם נראה שתיכף בבוקר כשלא מצאו את האיש בספינה אמר רב החובל אל האנשים שלא ראה שום ספינה שתקרב אל ספינה זו בלילה זאת. וזה מיקרי מסל"ת. ואף שנתכוין להגיד שודאי נפל לים ושלא ירד לספינה אחרת. מ"מ לא נתכוין להעיד. וכעין הא דיבמות (דף קכ"א ע"ב) דאמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. הרי שנתכוין להודיע שמת ומ"מ מיקרי מסל"ת. כיון שלא נתכוין להעיד. והנה לדעת הפוסקים דס"ל דמסל"ת נאמן מדינא משום דהוי מילתא דעבידא לאגלויי וגם משום דחזקה דדייקא ומינסבא. א"כ ודאי אין נ"מ אם מעיד על גוף המיתה. או שמעיד ענין אחר שמזה מוכח שמת. וכ"כ הנ"י בפ' בתרא דיבמות דמסל"ת נאמן משום דודאי אינו משקר וגם דדייקא ומינסבא ע"ש. ואף לדעת הפוסקים דס"ל דנאמנות מסל"ת בעדות אשה הוא מתקנת חז"ל מ"מ נראה שאין חילוק בזה. דהא טעם התקנה הוא מפני תקנת עגונות. א"כ אין חילוק אם הוא אומר על גוף המיתה או שאומר על דבר שמוכח מזה שמת וכן מצינו שנאמן הא"י לומר סימני האיש אף שאין זה שייך לגוף המיתה. רק כיון שא"א להתירה בלעדי זאת. לזה מאמינים אותו בכל דבר

וא"ל שאולי ירא רב החובל להגיד שקרבה ספינה וירד הלה לתוכה. כי לא היה לו להניחו. דאף אם חק הממשלה הוא שם כן שאין לו להניחו. בכ"ז היה יכול לומר שקרבה ספינה רק לא ראה אם ירד האיש לתוכה. כי הלא הרב החובל מחויב להשגיח רק על תהלוכות הספינה ולא על האנשים הפרטיים שנמצאים בה לדעת שבתם וקומם. ואדרבא יותר נכון לפניו לומר שקרבה ספינה כדי שלא יתפס בשקרו כמש"ל. ועוד יש הוכחה שאם היה עולה לספינה אחרת לא היה מניח חפציו בספינה זו. ומי הוא זה פתי שילך לדרך רחוקה בלי החפצים שהכין כבר לדרך עמו. ואף שי"ל שהיה ירא שכשיקח חפציו ירגישו בו אנשי הספינה. בכ"ז הוא דבר רחוק. וגם דהא הספינות הולכות במהירות. ואיך אפשר שברגע שעברה הספינה יגידו לו לאיזה מקום הולכת ויתרצו לקחתו לספינתם אשר הוא טורח גדול בשעה ששתי הספינות הולכות

והנה התו' בגיטין (דף כ"ח ע"ב) ד"ה וקתני כתבו דהא שעכו"ם נאמן בעדות אשה היינו רק כשאומר שמת. אבל כשאומר שיצא למות או ליהרג אינו נאמן. מבואר מזה דרק על עצם המיתה נאמן במסל"ת. ולא בדברים המוכיחים על מיתתו. ולפ"ז גם בנ"ד אין רב החובל ושאר עכו"ם הנמצאים בספינה נאמנים שנאבד ולא יצא לספינה אחרת או ליבשה. ואף דמסיק הש"ס שם דקתני מת או נהרג. מ"מ לא מצינו שיהא מחלוקת בדין זה בין המקשן להתרצן. וכן בלישנא בתרא שם נקיט הש"ס כן בפשיטות. וכ"פ הרא"ש שם שמסל"ת א"נ לומר שיצא ליהרג. ולכאורה יש להביא ראיה מהתו' הנ"ל שנאמן מסל"ת אף בדבר שאינו נוגע לגוף המיתה. דהא כתבו התו' דרק באומר מת נאמן דלא טעי בין מת ללא מת. אבל ביוצא למות לא מהימן. הרי מבואר דרק משום חשש טעות אינו נאמן. אבל במקום שאין לחוש לטעות שפיר מהימן. אבל באמת אין מזה ראיה. דיוצא למות הוי כאומר מת. כיון דאמרינן שכיון שיצא למות בודאי הומת וגברא קטילא הוא כדאיתא במכות (דף ה'). אבל היכא שהעכו"ם מעיד על ענין צדדי. רק שזה נצרך להתרת האשה. י"ל שלא האמינוהו בזה וכמש"ל. ועוד דאף אי נימא שנאמן. הרי כתבו התו' שבמקום שיש לחוש לטעות אינו נאמן. ורק באומר מת אין שייך טעות. וא"כ גם בשארי דברים ניחוש לטעות. ומי יודיענו הגבול בזה באיזה דבר לחוש לטעות ובאיזה אין לחוש. ובאמת קשה דאי יש לחוש לטעות. ניחוש גם בישראל המעיד. ואפשר לומר דבישראל שיודע שמתירין האשה ע"י דיבורו. שפיר דייק בדבריו. אבל ז"א דהא איתא שם שמע מב"ד של ישראל וכו' ישיאו את אשתו. וא"כ הוא אינו יודע מזה רק שמע. והב"ד כשהגידו זה לא הגידו כדי להתירה וא"כ ניחוש לטעות. ואף די"ל שב"ד יודעים שאפשר להתיר אשתו עי"ז ונזהרים בדבריהם. מ"מ פשטא דסוגיא משמע דלאו דוקא ב"ד וכל אדם נאמן. ונקיט ב"ד משום דבעי למינקט קומנטריסין. דביוצא ליהרג הוי רבותא שאף בקומנטריסין שהוא מהדיינים חיישינן לטעות. ולמסקנא דאיירי במת ונהרג הוי דוקא קומנטריסין דעבידי לאחזוקי כדאיתא בש"ס שם וע' אה"ע סי' י"ז סי"ד וסל"ו ואחרונים שם. ובגוף הדבר יש לדון אם הכוונה שם שאומר סתם ששמע מקומנטריסין שיצא ליהרג ולא הזכיר אם נגמר דינו לגמרי ואם חתם על זה גדול הדיינים שלהם כדאיתא בסוגיא שם. ולזה אנו מסופקים שמא טעה וקרא יוצא ליהרג אף שלא נגמר דינו לגמרי. או דמיירי ששמע שאמר שנגמר דינו לגמרי. ובכ"ז חיישינן לטעות. והטעות נראה שהוא אם נגמר דינו. וכ"כ המה"צ אות מ"ו ואות נ'. וכתב שם ג"כ דאפשר דאמר בדדמי וזה צ"ע דבמקום שאפשר שיאמר בדדמי אין חילוק בין ישראל לעכו"ם. וכדאיתא ביבמות (דף קט"ו). והכא איתא בש"ס שם דישראל נאמן, וכ"כ המהרש"א בגיטין שם דרק עכו"ם א"נ אבל ישראל מהימן: