דברי מלכיאל ד קלד

המת. לא היו חז"ל מדקדקים כ"כ בפרטי דיני אבילות בכמה סוגיות. וע"כ שהוא תקחז"ל מטעמים ידועים להם. וגם דאיך אפשר שיתקנו ז' ול' על מתים שאינו חייב כלל בכבודם כמו על אחיו ואחותו הקטנים ממנו או בנו או בתו. ואף ביב"ח על או"א צ"ע להקל נגד המפורש בש"ס. וכ"נ דעת הרמ"א שלא העתיק דברי מהרי"ו בזה לענין יב"ח. והיינו משום דלא פסיקא ליה דין זה. ועכ"פ בנ"ד אם אינו נוהג אבילות ז' ול' ודאי שדינו כעובר על תקחז"ל. וגם דעכ"פ הוי כמבזה את אביו דהא על מומר לעכו"ם או על המאבד עצמו לדעת אין מתאבלים וא"כ נוהג בו כבאחד מאלה. ואין לך בזיון גדול מזה. וראוי לכופו כמו על כל מצות. אכן באבילות יב"ח כיון שכתבו המהרי"ו והש"ך דהוי רק משום כבוד או"א. נראה שאין לכופו וכדין מצות כיבוד אב. ואם כבר עברו ז' ול' ולא נהג אבילות נראה שיש לכופו שינהוג עכ"פ אבילות יב"ח. דאם לא ינהוג הוי בזיון לאביו שעושהו כמומר לעכו"ם ומאבד עצמו לדעת כמש"ל וע' סי' שצ"ו באחרונים ואקצר

סימן צז

וע"ד שנסתפק בבן שמונה חי אם דינו כגוסס שאסור לכהן להיות עמו בבית. והאריך בדברי חכמה. הנה לכאורה היה מקום לומר שיטמא מחיים כיון דהוי כודאי מת לכל דבר ודמי לנשברה מפרקת דמטמא כדאיתא בחולין (דף כ"א). אבל באמת מפורש בב"ב דבן שמונה חוצץ באוהל המת. אלמא שאינו מטמא. ונראה דדמי לבן פקועה בחולין (דף ע"ה) דקיי"ל שאינו מטמא דאף דהוי כשחוט מ"מ חיותו מטהרתו וכ"כ התו' בב"ק (דף ע"ז ע"א). ואף דבן פקועה אפשר לחיות כמה שנים. מ"מ אף בן שמונה כיון שיכול לחיות עד שלשים יום. אמרינן ג"כ חיותו מטהרתו. ובפרט לפמ"ש התו' ביבמות (דף פ') ד"ה והא שיכול לחיות עד עשרים שנה. ומשמע בב"ב שם שאינו מקבל טומאה ככל אדם חי. כיון דמ"מ הוא כמת ואין עליו תורת אדם וגם דמבטיל ליה התם. ויש לדון בזה דאמרינן שם שמניקתו מפני הסכנה והיינו כפירש"י. וקשה דהא מת אסור בהנאה. וצ"ל דלא הוי כמת גמור לענין זה או י"ל שהותר זה מפני הסכנה ופקו"נ. ועפ"ז יש ליישב קושית התו' בשבת (דף קל"ה) ד"ה מפני שהקשו דאפילו משום צערא נמי. ולפמ"ש א"ש שהטעם מפני איסור הנאה. אך קשה לומר שיהא אסור בהנאה בעודנו חי. ועוד נראה דכיון שהולד נהנה בשעה שיונק. אף דהוי כמת. מ"מ מותר להניקו בשביל צורכו אף דממילא נהנית גם אמו מ"מ שרי וע' ב"מ (דף ל') גבי כדי שתינק ותדוש דבעי לזה קרא דלא עובד ע"ש. וכ"נ ברש"י ביבמות שם שפירש משום סכנת שניהם האם והולד. וקשה למה הזכיר סכנת הולד דהוי רק כאבן. וסגי בסכנת אמו. אבל לפמ"ש א"ש דמשום צורך הולד מותר לה להניקו שתהנה גם היא. והוצרך רש"י לזה משום דסכנה לאו דוקא רק חשש חולי וכפירש"י בשבת (דף קל"ה). ויש להאריך בזה ואכ"מ

ונראה שאין לו דין גוסס לענין טומאת כהנים. דהא גוסס קיי"ל ביו"ד סי' של"ט שאינו חי ג' ימים וכ"כ הב"ש באה"ע סי' י"ז סקצ"ד. ואף שהב"מ והדגמ"ר ומה"צ ושאר אחרונים חולקים עליו. אבל הכל מודים דעכ"פ רוב גוססים אינם חיים ג"י. ובן שמונה יכול לחיות עד שלשים יום. ולפעמים עוד יותר כמש"ל מהתו' דיבמות. ולזה אין שייך לקראו גוסס. והרי טריפה ג"כ אינו חי יב"ח. ובכ"ז אין לו דין גוסס. ויש לדון בטריפה ביום האחרון מהי"ב חודש משעה שנעשה טריפה. אם דינו אז כגוסס כיון שלא יחיה עוד ג"י ונראה שצריך ג"כ שיהי חולה גדול וניכר בו סימני גסיסה שמורה על קירוב מיתתו. אבל כשהוא חי בחיות גמור לא מיקרי גוסס אף שרובם אינם חיים בכגון זה ובנזיר (דף מ"ג) ילפינן שכהן אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס מקרא דלהחלו שנעשה חלל משמע שצריך שיהא ניכר בו שהוא חלל ונוטה למות. ולזה בן ח' אף שסופו למות. מ"מ עכשיו הוא חי ויונק ככל הולדות ולא שייך לקרותו גוסס. וגם הרי לא נעשה חלל. רק מתחילתו אין בו חיות כראוי. וכ"נ מלשון התו' ב"ב (דף כ') ד"ה אתיא שכתבו דאיירי שהוא גוסס. מבואר דסתם בן ח' לא נקרא גוסס. וכ"נ מכל הפוסקים שלא הזכירו שבן ח' יהא דינו כגוסס. וכן עמא דבר שהכהנים מתרחקים מגוסס ואין מתרחקים מבן ח'. וגם דהא כל בן ח' הוא רק ספק בן ח' כידוע שרחוק למצוא שיהא ודאי בן ח'. ובגוסס גופא איכא פלוגתא בסי' ש"ע. ולזה אין להחמיר בבן ח'. וגם לשון גוסס הוא על צרות החזה כמ"ש באה"ע סי' קכ"א ס"ז בהגהה שזה נעשה סמוך למיתה. ובבן ח' אין נעשה גוסס רק סמוך למיתה וכמש"ל מהתו' דב"ב. וכן עיקר דבן ח' אין דינו כגוסס לגבי כהנים

סימן צח כבוד הרה"ג מו"ה אברהם נ"י רב בק' יאקשיץ

ע"ד סופר שכתב בפ' מסעי לנחל את בני ישראל בארץ בסוף שיטה והתחיל בשיטה השנית וידבר וגמר את העמוד. ושכח לכתוב תיבת כנען ולעשות שם פתוחה כדין. ולזה שרטט בין השיטות וכתב תיבת כנען והשאיר פנוי כדין פתוחה. והאריך כת"ר בדברים ישרים. וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה לכאורה נראה דלא מיקרי פתוחה בכה"ג. דאי מיקרי פתוחה א"כ תפסל הס"ת דהא יש בין כל שיטה לשיטה שיעור כזה והוי שיטה שלימה פנויה דהויא פתוחה לשיטת הרמב"ם. ועוד דא"כ בכל מקום שכותבים תיבה ביני שיטי בתחילת שיטה נימא דהוי צורת פתוחה. ואף שי"ל דבנ"ד יש שירטוט. משא"כ כשאין שם שירטוט לכל אורך השיטה מוכח שאין זה שיטה פנויה לשם פתוחה. וכ"כ התשב"ץ ח"ג סי' קנ"ה ששרטוט הוי הוכחה שהוא פנוי לשם פתוחה. וכ"כ השואל בפמ"א ח"ב סי' קע"ט וע' פ"ת סי' רע"ג סק"ד. מ"מ הרי לפ"ז אם ישרטטו בין שיטה לשיטה תפסל הס"ת. וזה לא מצינו. ואפשר לומר שלזה פסק הראבי"ה הובא במרדכי פ' הנזקין ומהר"מ מרוטנבערג סי' קע"ב דפסול אם לא הרחיק בין שיטה לשיטה כמלא שיטה. כי אם נכשיר א"כ יהיו כל הס"ת פסולות דהא אפשר להכניס שיטה בין שיטה לשיטה. וכאשר הוא פנוי יש בזה צורת פתוחה. ואף שאין שם שרטוט הא לדעת הרבה פוסקים א"צ שרטוט בכל שיטה רק מן הצדדים. וא"כ אין זה הוכחה כל כך. והוכיחו מזה שצריך לעיכובא כמלא שיטה בין שיטה לשיטה. וא"כ אין לדון זה לפתוחה דהרי אין כאן כמלא שלש שיטות. ולכאורה קשה טובא לדעת הפוסקים הנ"ל איך תולים תיבה ביני שיטי. ואפשר לומר לדעתם דרק תיבה אחת או שתים תולים ולא רוב השיטה. ולא מיקרי הוספת שיטה בין השיטות רק כשכתוב רוב השיטה. אך לפ"ז גם בנ"ד לא נחשבנה לפתוחה כיון שתיבה אחת ביני שיטי לא מיקרי שיטה

והנראה דהנה הר"ן בתשובה סימן ל"ט כתב שכשצריכים לתלות תיבה ביני שיטי צריך לכותבה כנגד המקום שחסירה שם התיבה ההיא. ומ"ש הר"ן שם מהסה"ת דס"ל דסגי כשיכתוב במקום אחר ויעשה סימן מדקרי לה לגבי תפילין שלא כסדרן. הוא תמוה דהא אף כשתולה במקום החסר הוי שלא כסדרן שהרי כותב תיבה זו לאחר שכתב תיבה שאחריה. וראיתי שהגד"ה הקשה כן בסימן רע"ו. ונראה ליישב דברי הר"ן דהנה כתב הש"ך וש"פ שאם אפשר לגרור ולתקן באופן שלא יצטרך לתלות. יעשה כן. ומקורו מהירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט. ולפ"ז עכצ"ל דהסה"ת איירי בגוונא שא"א לתקן באופן זה. וא"כ עכ"פ אפשר לתקן שלא יהא שלא כסדרן שיגרור