דברי מלכיאל ד קלג

כל דבר לח. ואם כל העפר שם הוא תיחוח בעומק וכמו שמזדמן לפעמים נראה שצריך לעשות כמ"ש בתשובת הגאון מה ד"א זצ"ל שבסוף שו"ת חות יאיר שצריך ליטול העפר תיחוח שיש להסתפק שהוא מן המת. ואח"כ ליטול בעומק ג' אצבעות מן העפר שנראה שהוא כבר עפר טבעי. וע' נדה (דף ח' ע"ב) מה נקרא קרקע בתולה. ויש לדון שלא נזכר זה רק גבי פינוי משום טומאה. אבל משום כבוד המת לא שייך זה. דמה שכבר נבלע בקרקע אינו נקרא מן המת. אבל לא מסתבר זה. והרי מצינו בסי' שס"ד ס"ד שצריך לקבור כל הדם שיצא מן המת וגם הבגדים שנבלע בהם דמו ע"ש באחרונים. ובאמת יש לדון בהא דנזיר למה הוצרכו לפנות העפר משום טומאה דהא ודאי אין העפר מטמא בשביל שנבלע בו מוהל המת וכהא דאהלות פ"ג מ"ב רביעית דם שנבלעה בבית הבית טהור. וי"ל שטעם הפינוי הוא משום שלא יכשלו באיסור הנאה דמ"מ אסור בהנאה כי לא נתבטל המוהל רק כשיש בו שיעור לבטל. וכאן אין ידוע כמה היה המוהל והליחות שנבלעו. וזה דוחק. דשם לא איירינן באה"נ רק בדיני טומאה. וצ"ל דעפר שנבלע בו דם המת בקבר גרע די"ל שמה שהעפר לח קצת מיקרי זה כאלו הוא בעין. וגם דאפשר יוכלו להוציא הדם ודינו ככסות וחרסים דקיי"ל באהלות שם ובנדה (דף ס"ב) דמטמא אם אפשר להוציא ע"י כיבוס או בהיסק יעו"ש. ולזה י"ל שמטמא באוהל אם יאהיל על שיעור שיש בו רביעית דם או כזית ליחות הבשר. ויש לדון אם המוהל הנבלע יש לו דין נצל או יש לו דין בשר וע' נזיר (דף נ') בזה. ואכמ"ל בזה דהכא נבלע גם הדם כנראה מפירש"י בנזיר (דף ס"ה)

ונראה דאף שבארנו שמן הצדדים א"צ ליקח בעומק ג' אצבעות. בכ"ז את העפר תיחוח שיש שם צריך לקחת גם מהצדדים לפי ערך עובי גוף המת. דהא ודאי כבר נרקבו הנסרים וכן הבגדים וזה נשאר גם מן הצדדים. וגם אולי נקבר אז במקומו בלי שום נסרים. ואז יש לדון שיקחו גם בצדדיו כפי ערך עובי הגוף בעומק ג' אצבעות. אך פשטות לשון ש"ס דנזיר והרמב"ם לא משמע כן

והנה הח"ס שם כתב שיטוחו הארון בחמר וזפת כעין מ"ש הריב"ש סי' תפ"ז. הואיל ונפיק מפומיו דהריב"ש. ולענ"ד אין זה קפידא רק שיעשו באופן שלא יהא סירחון. ובלי ספק יקפידו ע"ז גם מצד ממשלה וישגיחו ע"פ רופאים שיעשו כהוגן. ויש לדון שלא יעשו בזפת דהא איתא בסוטה (דף י"ב) גבי מרע"ה שהיה חמר בפנים וזפת בחוץ שלא יריח הצדיק ריח רע. והנה הריח הוא חוש שהנשמה מרגיש בו כדאיתא בברכות (דף מ"ג ע"ב). ולפ"ז י"ל שאין לעשות בזפת בפנים שלא תרגיש נשמת המת ריח רע. ויש לעשות בבשמים ובדברים המריחים וכמו שמצינו בענין החניטה ביעקב אבינו ע"ה. אך נראה שהצריך זה הריב"ש כדי שלא יהא נקב בארון ויצא ליחות המת דרך הנקב בשעה שיוליכוהו. וכיון דחזינן בתורה גבי מרע"ה שבחמר ובזפת לא יכלו המים ליכנס. לזה ה"ה הכא לא תצא הליחות. ואף דמשקה יוצאת בנקל יותר מכניסתה כדאיתא בנדה (דף מ"ט). מ"מ הכא הדם והליחות הם עבים קצת ולא יצאו כ"כ בנקל כמו מים. ואף דשמן איתא בפ"ג דכלים מ"ב שיוצא יותר בנקל. מ"מ מוהל המת הוא יותר עב ואין לחוש אם רק לא יהי בכונס משקה. ולזה בנ"ד שכבר עבר ארבעים שנה ואפשר אין שם שום ליחות אין לחוש לזה. אכן אם יש עדיין ליחות בודאי צריך להוליכו באופן שלא יצא ממנו הליחות בדרך הולכתו. וכן צריך לעשות שלא יתפזר בדרך מהעפר תיחוח שיקחו מן הקבר כמש"ל. ומחלישותי ההכרח לקצר. יזכנו ה' לראות בנחמה שיתקיים מ"ש ויקיצו ישיני עפר

סימן צו

ע"ד בן שאינו רוצה להתאבל על אביו ולא לעבור לפני התיבה ולומר קדוש. ונסתפק כ"ת אם הוי זה רק בגדר מצות כיבוד ואין מחויבים ב"ד לכופו כדאיתא בחולין (דף ק"י) או הוי כמבזה את אביו דכיון שמשנה ברבים מכפי המנהג הוי בזיון אביו וכופין אותו כדקיי"ל בסי' רמ"א. לדעתי אין זה בזיון דאדרבא אם היו יודעים שהוא צדיק גמור לא הוצרכו כלל להקדישים לעילוי נשמתו. ולזה נהגו שלא לומר קדיש רק י"א חודש להראות שאין מחזיק אותו לרשע שנידון יב"ח. ואף דבאמת מנהג זה תמוה ואכמ"ל בזה. עכ"פ לא מיקרי זה בזיון. וגם דהא אמירת הקדיש הוא שעושה טובה ונ"ר לנשמתו. ודמי להא דמלבישו ומנעילו מאכילו ומשקהו בקדושין (דף ל"א ע"ב). ועוד דהא קיי"ל משל אב ולא משל בן. ואם יש לו הפסד עי"ז שיצטרך להדר לעבור לפני התיבה ודאי דפטור וא"כ כשנמנע אין זה בזיון. וכעין זה איתא בברכות (דף ס"א ע"א) שאסור לעבור אחורי ביהכ"נ דהוי ביזוי לביהכ"נ. ואם יש שם ביהכ"נ אחרת שרי. דליכא בזיון כי יתלו שמתפלל בביהכ"נ האחרת ע"ש בפירש"י. וכן איתא בברכות (דף ט"ז) ופסחים (דף נ"ה) דהיכא שיש במה לתלות ליכא חשש חשדא ע"ש. ובגוף הדבר נואלו ההמון לחשוב שהעיקר הוא לעבור לפני התיבה ואמירת קדיש. ויש שמרבים בקדישים בכל האפשר. וכל היום עושים מה שלבם חפץ. ובאמת העיקר הוא להרבות בתורה ומע"ט ולהזהר מדברים האסורים. ובזה ברא מזכה אבא. ועל כגון זה נאמר טוב שמוע מזבח טוב. ויש אשר יעשו מריבה בביה"מ וגם יבואו לידי הכאה בעד אמירת קדיש או העברה לפני התיבה. ולא יבינו כי יצא שכרם בהפסדם. ולזה האיש שמעיז לשנות ממנהג ישראל ואינו אומר קדיש אחר מות אביו. אות הוא כי נפשו לא ישרה בו. וגם כל היום לא יחסרו לו עבירות שונות אם במעשה אם במחשבה או בדיבור. ובאופן כזה לא יהי שום תועלת לנשמת אביו באמירתו קדיש. ועל כגון זה נאמר לא תוסיפו הביא מנחת שוא וגו'. ואפשר שזה יהי' לו עוד למזכיר עון שכל היום מלא פיו ליצנות ולה"ר אלה וקללה ועוד כאלה ר"ל. ובפה טמא זה בא לומר קדיש ולחשוב שזה יהי' עילוי לנשמת אביו. ושוכח נשמת עצמו וזוכר נשמת אביו. ולזה לדעתי אין מוטל על ב"ד לעסוק עם איש כזה

אך מה שאינו נוהג אבילות כדין. זה אין שייך לכבוד האב. רק הוא רשע ועובר על תקנת חז"ל וע' יבמות (דף כ' ע"א). וראוי לנהוג עמו כאשר נוהגים עם כל פורץ גדר ואף כי בעוה"ר אין כח ב"ד יפה בעתים הללו. בכ"ז כל המתאמץ להעמיד הדת על תלה תע"ב. ועל המתרשל בזה נאמר ארור אשר לא יקים כמבואר בירושלמי הובא בתו' סוטה (דף ל"ז) וברמב"ן עה"ת. ומ"ש הרמב"ם ובשו"ע ס"ס שצ"ד שמי שאינו מתאבל כתקנת חז"ל הוא אכזרי אלא יפחד ויפשפש במעשיו וכו'. אין הכוונה לומר שאינו רשע בזה. רק בא לגלות שלבד שעובר על תקנת חז"ל הנהו גם אכזרי ואין בו ממדות הנימוסיות לרחם ולהשתתף בצער הקרובים אליו. ויותר נראה הכוונה שם שעושה דיני האבילות רק כמצות אנשים מלומדה. אבל אינו מקיים מאמר חז"ל ג' ימים לבכי וכו'. וביאר בזה דלא סגי בקיום סדר מעשה האבילות. אבל צריך שיבכה וידאג בלבו ועי"ז יתעורר בתשובה. אכן מי שאינו מקיים דיני אבילות הרי הוא רשע ככל העובר על דברי סופרים. ובאמת הוא מחלוקת האחרונים. דבסי' שמ"ד ס"י הובא דעת המהרי"ו שאם צוה שלא ינהגו ז' ול' אין שומעין לו והביא שם הש"ך מהמהרי"ו דלענין אבילות יב"ח לאב ואם שומעין להם כיון דזה הוי רק משום כבוד או"א. והשבות יעקב בח"ב סי' ק"ב חולק וס"ל דהוי רק יקרא דשכבי ויכול לצוות שלא ינהגו אבילות. וע"פ דבריו א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל דאף שאינו איסור גמור אבל עכ"פ הוי אכזרי. אכן הפ"ת בסי' שמ"ד הביא מהתשובה מאהבה שהשיג על השבו"י ואין ת"י ספר זה ולדינא לענ"ד העיקר כהמהרי"ו כי איך אפשר להורות מסברא נגד דין מפורש במשנה ובש"ס. ואילו היה רק מפני כבוד