דברי מלכיאל ד קלב

למקום אחר. וא"כ תו ליכא בזיון להמתים שבביה"ק זה. ואין לומר דאיירי כשמוליכו בשביל שבעיר האחרת קבורים אנשים נכבדים. ולזה יש בזיון למתים הללו, ז"א דכל כה"ג הו"ל לפרושי דרק כה"ג אסור. ועו"ק דמבואר בפוסקים סי' שס"ג שאם צוה קודם מותו שיוליכוהו למקום אחר מותר להוליכו וקשה דאם הטעם משום בזיון המתים. מה מהני מה שצוה. אטו הוא רשאי לבזות שאר המתים. וגם כי בדבר איסור אין מצוה לקיים דברי המת כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' זו"מ וכן איתא בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) דאי נימא דקבורה משום בזיונא אם אמר שלא יקברוהו אין שומעין לו משום בזיון קרוביו. וכן באומר אל תספדוהו אין שומעים לו אם הטעם משום יקרא דחיי ע"ש. הרי שהוא אינו יכול לצוות דבר שאינו כבוד לאחרים וא"כ יהא אסור להוליך למקום אחר אף אם צוה

אבל באמת דברי הש"ך תמוהים במחכ"ת דהא מקור דין זה הוא מהג"א פ"ג דמ"ק מא"ז. ובאו"ז הגדול ה' אבילות סי' תי"ט מפורש הטעם מפני שקשה למת כשמטלטלין עצמותיו וגם בזיון הוא לו. ומייתי ראי' ממת מצוה שקנה מקומו מפני שבזיון וצער הוא לו שיטלטלוהו למקום אחר. וביאר שם דאפילו היה כבודו של מת בעיר אחרת יותר מבעיר הזאת בכ"ז אין מוליכים אותו. והביא ראי' מהא דקיי"ל שאין מפנין מקבר בזוי לקבר מכובד. הרי שאין הטעם בשביל בזיון המתים רק משום צער ובזיון המת בעצמו. והנה מ"ש הא"ז ראי' ממת מצוה צ"ע. דלפי סברתו נימא שיקברו כל אחד במקום מיתתו. והרי פשוט שמוליכים כל מת לביה"ק אף אם הביה"ק רחוק ואף שאין לו בביה"ק שום משפחה. וצ"ל דס"ל דזהו טעם תקנת יהושע שמת מצוה קונה מקומו שלא יצטרכו לבזותו לחפש עבורו מקום מרחוק. ובפשיטות נראה הטעם לפי שאז קברו כל אחד בביה"ק שלו כידוע. וא"כ כשמצאו מת מצוה לא היו מוצאים עבורו מקום לקוברו. כי לא היה להם ביה"ק כולל. לזה תיקן יהושע שיקנה מקומו. וע' רמב"ן עה"ת פ' חיי שרה שכתב שהיה להם ביה"ק מיוחד לאורחים. וצ"ל שזה היה רק בכרכים גדולים ולא בכל עיר ועיר. ומ"מ יפה הוכיח הא"ז מהא דפ"ד דשמחות שאמרו ר"א ור"י לר"ע שנטפל במ"מ ד' מילין עד שהביאו לביה"ק דהוי כשופך דמים לפי שמ"מ קונה מקומו הרי דהוי בזיון וצער להמת. דאלת"ה מה החרדה הזאת כיון שעכ"פ הביאו לביה"ק. אך יש לדחות דכיון שתקנו שקנה מקומו. א"כ הרי הוא קבר שלו מן הדין. ונוח לאדם שיהא קבור בתוך שלו כדאיתא בב"ב (דף קי"ב) וההכרח לקצר

עכ"פ שמענו שטעם הא דאין מוליכין הוא בשביל כבוד וצער המת בעצמו. ואף לכבודו אסור להוליכו. רק אם אינו משתמר כאן או שמוליכין אותו לקברות אבותיו. וא"כ בנ"ד קם דינא שאם המקום שהוא קבור שם שייך לגליל העיר שיש בה ביה"ק אין להוליכו לראסטאוו. אך יקברוהו בביה"ק שם. אם לא שבראסטאוו קבורים גם קצת ממשפחתו

ועדיין יש לדון דדוקא כשיכולים לקברו במקומו בלי שום טלטול. אבל בנ"ד דעכ"פ צריכים לטלטלו חמשה וויארסט להעיר ההיא. א"כ שוב אין חילוק ויכולים להוליכו גם לעיר אחרת. דלא מצינו חילוק בין טלטול מרובה למועט. דאלת"ה הול"ל שצריך לקבור המת במקום הקרוב יותר ומדקאמרינן שאסור להוליכו לעיר אחרת. משמע דרק כשאפשר לקברו במקומו יש בזיון בהולכתו לעיר אחרת. וכ"נ בח"ס סי' ל"ז שהזכרנו שכיון שמוליכים אותו ז"א חילוק בין קרוב לרחוק אך לא הביא ראי' לזה ע"ש. אבל ז"א דהא ודאי א"א שיקברו כל מת במקומו. ובכל עיר הביה"ק הוא חוץ לעיר וכדתנן בב"ב (דף כ"ה). וא"כ נימא דכיון שצריך להוליכו שוב אין חילוק בין קרוב לרחוק. ועכצ"ל דכל שדרכו בכך אין בזה בזיון וצער ואף שיש לחלק בין מת שלא נקבר עדיין ובין מת שהוציאוהו מקברו וצריך להוליכו. בכ"ז לא מסתבר לחלק. וכיון שכן המנהג בכל עיר להוליך המת לביה"ק. לזה אף שביה"ק רחוק קצת מן העיר. אין בזה בזיון להמת. אבל כשמוליכין אותו לעיר אחרת יש בזה בזיון וצער להמת

ולזה בנ"ד אם יש ביה"ק בעיר ההיא ומקום קבר זה שייך לגליל העיר ולביה"ק שלהם. אין להוליכו לעיר אחרת אם לא שבעיר האחרת קבורים בביה"ק קצת מאבותיו. ונראה דלאו דוקא אבותיו רק ממשפחתו וקרוביו. וכ"נ בח"ס סי' ל"ז שהזכרנו. וקרוביו נראה דמיקרו פסולי עדות מחמת קורבא שהם נקראים קרובים ע"פ דין. אכן אם אין בעיר ההיא ביה"ק רק שמוליכים לעיר אחרת. שוב אין נ"מ ויכולים להוליך לראסטאוו אף שיותר רחוק. וכן אם מקום הקבר אינו שייך לגליל של ביה"ק לעיר ההיא. ג"כ מותר להוליכו לראסטאוו וכנ"ל

והנה ההגר"א בסי' שס"ג כתב מקור הדין שמותר לפנותו אם מוליכין אותו למקום קברות אבותיו מהא דמכות (דף י"א) שכשמת כה"ג מוציאין עצמות הרוצח לקברו בקברות אבותיו. וכ"כ הח"ס בח"ו סי' ל"ז. ולענ"ד משם אין ראי'. דשם הוי כאלו קברוהו לפי שעה דהא מדינא אסור לעשות ביה"ק בערי מקלט כדאיתא במכות (דף י"ב). ורק ברוצח גזה"כ הוא שיקברוהו שם כי היכי דליהוי ליה כפרה. וכיון דגלי קרא שכשמת הכה"ג מותר להוליכו ולקברו בעירו א"כ אסור להשהותו עוד שם. וגם דהוי כאלו קברוהו רק לשעה עד שימות הכה"ג ודנקיט הש"ס שם שמוליכין לקברי אבותיו נראה דלאו דוקא נקיט. רק הכוונה שמוליכין אותו למקום שיצא משם ונקיט אורחא דמילתא וכלישנא דקרא אל ארץ אחוזתו. וזה ודאי שאף אם אין לו ארץ אחוזה כגון שהוא בן גרים וכדומה. ג"כ דינו שיצא מעיר מקלטו למקום שדר בו מקודם בין בחייו בין במותו וכן הדין בחייבי מיתות ב"ד כשנתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין במקומן כדתנן בסנהדרין (דף מ"ו). והיינו כדאיתא שם (בדף מ"ז ע"ב) שאז כבר נתכפר להם. ולזה נקיט במקומן ולא כתב דוקא בקברי אבותיו. ורש"י שם והרמב"ם פי"ד מה"ס ה"ט נקטו אורחא דמילתא. ועוד דכיון שכבר נתכפר לו שוב הו"ל כצדיק אצל רשע. וצריך להוציאו ולקברו במקום אחר ובח"ס שם כתב להתיר לפנות בשביל שבזיון לו שיהא קבור שלא במקום רבני המדינה יעו"ש. והוא תמוה דהא קיי"ל דאין מפנין מקבר בזוי למכובד. וכ"כ האו"ז שהזכרנו שאין מוליכין אף למקום מכובד. וצ"ל שסומך שם על מ"ש מקודם שהתנו כן בשעת קבורתו. ולפ"ז לא הוצרך לזה ע"ש]. שוב אחרי כותבי כל זה ראיתי בפ"ת סי' שס"ג שהביא שו"ת זכרון יוסף שהקשה ג"כ על הש"ך דא"כ אף אם צוה להוציאו יהא אסור וכתב שהטעם הוא משום בזיון המת. ואין ספר זה ת"י. וכוון מדעתו לדעת האו"ז שהזכרנו. רק שבאו"ז נתבאר יותר שיש צער למת בטלטולו

וניתן לבאר שכשיפנו עצמות המת צריך לעשות כדאיתא בנזיר (דף ס"ה) וברמב"ם רפ"ט מהט"מ שיקחו את כל העפר תיחוח שנמצא בקבר ולחפור בעומק שלש אצבעות בקרקע בתולה שבקבר וליקח את העפר ולקברו בקבר החדש ולפלא שלא נתבאר זה בפוסקים. דכיון דאיתא בש"ס שם שבעפר ההוא נתערב קצת ליחות מן המת וזה שייך להמת. א"כ צריך לקחתו כי בודאי לא ניחא ליה שיהא מקצתו קבור במקום אחר. וגם דא"כ תקנה זו תהא קלקלה שאנו באים לפנותו כדי שלא יתבזה במקום זה בהמשך הזמן. ולזה אמרינן שיותר נוח לו צער ובזיון טלטול העצמות. ועתה עבדינן לו תרתי לריעותא שמטלטלין עצמותיו. וגם מניחין מקצת ממנו במקום שאינו משתמר. וגם כי עתה כשיפנו עצמותיו ודאי לא יהי' משתמר כי לא יחשבוהו עוד לקבר. ונראה מפשטות לשון הש"ס והרמב"ם דהנהו ג' אצבעות הם רק מתחת המת. אבל לא מצדדין. ומכ"ש לפי מנהגינו כשקוברים המת נותנים קרשים מן הצדדים ורק תחתיו אין נותנים שום קרש. ובפרט לפמ"ש הירושלמי הטעם והובא ברש"י ותו' בנזיר שם שמוהל המת יורד בעומק ג' אצבעות. זה בודאי רק למטה. ולא לצדדים כטבע