דברי מלכיאל ד קלא

לחולה בשבת דחזינן איזה איסור עומד כנגדו שאם יקיימנו יבוא לידי סכנה. האיסור הזה הותר לו ולא אחר ע"ש. וע' תו' חולין (דף קמ"א) לענין עשה במקום עשה ול"ת אי נדחה הל"ת ואקצר

סימן צד

ע"ד אם בשכונת המת צריך לשפוך מי סאדא. נראה דהנה המנהג אשר מים מבושלים אין שופכים. דהוי כתבשיל שלא מצינו חשש בזה. ואין לנו אלא חידושו מה שנזכר בפוסקים מים סתם. ולפ"ז גם מי סאדא י"ל דהוי כמו איזה משקה ממיני משקים ולא גרע ממים מבושלים. ולא מצינו שינהגו לשפוך מיני משקים אף שעיקרם מים וכמו שכר פשוט וכדומה. אף דלענין מקוה דינו כמים כדאיתא בעירובין (דף כ"ט ע"ב) ע"ש בתו' ובחיבורי ח"א סי' נ"ו. ועוד נראה דהא מצינו בסוטה (דף ט"ו ע"ב) ובע"ז (דף ל"ז ע"ב) דסתם מים היינו שלא נשתנו יעו"ש וע' חיבורי ח"ב סי' נ"ט שבארנו שכן עיקר דמים סתם היינו שלא נשתנו ע"י איזה דבר. וא"כ גם בנ"ד לא מיקרי מים רק היכא שלא נשתנו בטעמם ע"י איזה דבר. ובנ"ד הרי נשתנה הטעם בהם ע"י הסאדא או הקרייד והוויטריאל שמכינים בהם את מי הסאדא. ובפרט לפמ"ש הפוסקים אסמכתא לשפיכת המים מקרא דולא היה מים לעדה. דודאי משמע סתם מים שלא נשתנו כמש"ל. ועוד יש לדון עפמ"ש הר"ש בפ"ח דפרה מ"ט דלהכי מים מוכין ומלוחים והפושרין פסולים למי חטאת משום שיש להם שם לווי ולא מים סתם. וכן קיי"ל בפי"א דפרה ופי"ד דנגעים וסוכה (דף י"ג) וחולין (דף ס"ב) דכל שיש לו שם לווי אינו בכלל הדבר שנזכר בתורה סתם. וכן איתא בזבחים (דף כ"ב ע"א) מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי וע"ש בתו'. וע' בר"ש רפי"ד דנגעים. ואף הרמב' שכתב שם הטעם דלאו מים חיים נינהו היינו משום דס"ל שא"צ כאן לסברא זו. וגם דהא דנקיט מים פושרין ומלוחים ודאי איירי שכך הם מתולדה דאי נעשה זה בידי אדם הרי נעשתה בהם מלאכה. וגם הרי נתערב בהם מלח. וכיון שכן הם מתולדה א"כ אין להם שם לווי. דהא מי הים הם מלוחים ולא מיקרו מים מלוחים. רק מי הים על שם מקומם. וכעין דאמר רבא בחולין (דף ס"ב) על תורי רחבה ובסוכה (דף י"ג) על מרירתא דאגמא וע"ש בתו' שכ"כ על עיזי דבאלא למזבח. וכן מים פושרים ג"כ הוא מעין כזה שהוא פושרין וכמו חמי טבריא שהם חמים בטבע ולזה הוצרך הרמב"ם לטעם דלא מיקרו מים חיים. אבל בנ"ד שנשתנה טעם המים ביד"א בודאי מיקרי זה שם לווי ולא מים סתמא. ולזה נראה עיקר שא"צ לשפכם בשכונת המת. וגם דהא קצת פוסקים כתבו הטעם משום היכרא. ולזה סגי במה ששופכים המים שלא נשתנו כלל. וע' חיבורי ח"א סימן ס"ו בענין זה

ובאמת דין זה נ"מ טובא לענין נודר מן המים אם מותר במים מבושלים ובמי סאדא וכדומה. ומצינו שהנודר מתבלין מותר במבושלן והנודר ביין אסור במבושל ע' ביו"ד סי' רי"ז ס"י וסט"ו וגבי ירקות יש חילוקים ע"ש ס"ד ובאחרונים שם. ונראה דבנדרים אין נ"מ אם יש לו שם לווי. רק הכל תלוי בלשון בנ"א. אכן אם נדר בלה"ק שכתב הרי"ו הובא באחרונים דאזלינן בתר לשון תורה כיון שבנ"א אין מדברים בלה"ק. וא"כ לא יהא בכלל זה מים שיש להם שם לווי. ובתבשיל ודאי מותר אף שיש בו מים וכדתנן (בדף נ"ב) גבי בשר ויין ובסי' רט"ז ס"ט. ונראה דהנודר ממים מותר במי סאדא או בטייא ומכ"ש בתבשילים. דבלשון בנ"א ודאי אין זה בכלל מים. וגם בלשון תורה אינו בכלל מים [ובאמת הנודר בלה"ק נלע"ד כיון שהוא מדבר בלשון אשכנז רק כעת נדר בלה"ק נראה דכיון שחשב בשעת נדרו פירוש דבריו בלשון אשכנז שהוא מדבר בו. ממילא אזלינן בתר לשון בנ"א בזה. אם לא שאומר שכוון נדרו כפי הפירוש שיש לדבר זה בלה"ק. או שהוא מדבר רק בלה"ק ואכמ"ל בזה]. ומטרדותי אקצר

סימן צה

ע"ד אשר נהרג רב גדול לפני ארבעים שנה בדרך נסעו על פני השדה ונקבר שם בשדה על אם הדרך במרחק חמש וויארסט מעיר קטנה. ועתה נתעורר בנו של הרב המנוח הנ"ל וחפץ להוציא עצמותיו ולקברם בביה"ק שבעיר מגורו ראסטאוו כי ירא פן בהמשך הזמן יושלכו עצמותיו לחוץ ויבואו לידי בזיון. והעיר כבודו בחכמה מקורות הדין. וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי כעת להשיב עוד ענינים הלכה למעשה וגם כי חלוש אנכי כעת אשיבנו בקוצר

הנה דין זה פשוט ביו"ד סי' שס"ג דהיכא שאין עצמותיו משתמרין ויש לחוש לבזיון מותר לפנותם ולהוליכו למקום אחר. והכא שהוא על אם הדרך ודאי שיש לחוש לבזיון בהמשך הזמן. וגם מן הדין לא היה ראוי אז לקוברו שם כיון שהקרקע של עכו"ם וכמ"ש המהרש"ל הובא בש"ך סי' שס"ד סק"י דבזה לא שייך קנה מקומו. ואף דאפשר מדינא דמלכותא ציוו אז המושלים לקוברו במקום זה. וא"כ הקנו לו מקום זה. בכ"ז יש לחוש לבזיון בהמשך הזמן. וגם כי אפשר שישתכח הדבר לגמרי שנקבר פה אדם

אולם יש לדון על מ"ש שרוצה לקברו בראסטאוו. כי י"ל שצריך לקברו בביה"ק של העיר הקטנה הסמוכה אם המקום שנקבר בו שייך לגליל וביה"ק של העיר ההיא. והוי זה כבזיון להמתים הקבורים שם אם יוליכוהו למקום אחר. וגם כי כבר זכו בני העיר ההיא שיהא צדיק זה קבור אצלם. וכן קיי"ל בסי' שס"ג ס"ב שאין מוליכים מת ממקום שיש בו ביה"ק אם לא שמוליכים אותו למקום שקבורים אבותיו. וכתב הש"ך שם הטעם דהוי בזיון להמתים שבביה"ק זה. ואם היו מוליכים אותו למקום שאבותיו ומשפחתו קבורים שם יש להתיר בפשיטות כדאיתא בירושלמי פ"ב דמ"ק שנוח לאדם להקבר בקברות אבותיו. וע' שו"ת ח"ס בחלק ששי סי' ל"ז בענין פינוי עצמות הגאון רמ"ב זצ"ל. אכן אם מקום הקבר אינו שייך לביה"ק של העיר ההיא אין חשש בזה. (ואף שי"ל דכיון שבראסטאוו דר בנו ומשפחתו ניחא להמת להיות קבור שם כדי שיבקרו בכל עת על קברו. וכ"כ בס' חסידים סי' ת"נ ותש"ט ותש"י שיש הנאה למת כשמבקרים על קברו. בכ"ז אם בני העיר הקטנה מקפידים על זה יכולים למחות אם הקבר שייך לגליל ביה"ק שלהם. ובראסטאוו כפי הנראה אין שם קברות משפחתו)

ולכאורה יש לדון דמותר להוליכו בנ"ד דהא בבושת קיי"ל בב"ק (דף כ"ו ול"ה) שאינו חייב רק במתכוין לבייש. והכא שאין כוונתו לבייש את המתים שבביה"ק זה רק כדי שיהא קבור בעיר שבנו דר שם י"ל דשרי. אבל ז"א דהא קיי"ל דאף במתכוין להזיק חייב על הבושת ובארנו בחיבורי ח"ג סי' ל"ה דכל שעשה זה בכוונה אף שעשה להנאת עצמו חייב על הבושת ושכ"כ בשטמ"ק ב"ק (דף כ"ז). וא"כ ה"ה הכא הרי עושה בכוונה להנאתו שיהא קרוב אצלו. ועדיין יש לדון דא"כ גם למקום קבורת אבותיו יהא אסור. דאף שעושה זה להנאת המת והנחת רוחו. בכ"ז מבזה המתים שבביה"ק זה ועכצ"ל דכיון שעושה זה להנחת רוח המת שוב אין בזה בזיון להמתים שבביה"ק זה. שהרי ידוע שאינו מוציאו מכאן בשביל פחיתות המתים שבכאן רק כדי לקברו אצל אבותיו. וא"כ ה"ה בנ"ד כיון שידוע שמוליכו לראסטאוו לפי שבנו דר שם אין כאן בזיון להמתים שבביה"ק זה. ולא דמי לההיא דב"ק (דף כ"ז). דשם אף שמתכוין רק להנאתו בכ"ז יש בזיון לזה יעו"ש. אכן לפ"ז קשה על עיקר הדין דאין מוליכים מת מעיר שיש בה ביה"ק לעיר אחרת. דהא ודאי יש לו איזה טעם בזה שמוליכו