דברי מלכיאל ד קל

על רבא מברייתא דתו"כ דדריש פרט לאנוס. ולפ"ז יש מקום לומר דר"י ורשב"ל דס"ל בשבת (דף ס"ח ע"ב) לפי פירש"י שם דאומר מותר אנוס הוא וע"ש בתוס'. יהא מוכח דס"ל ג"כ שבמקום שהדין יהרג ואל יעבור יהא חייב אם עשה העבירה וכנ"ל. וא"ש סוגיא במכות שם דקאי אליבא דר"י ורשב"ל להכי לא מוקי לה בביטל העשה בכה"ג. ועפ"ז מיושב מה שקשה על התוס' בזבחים שם שתירצו דממעט אומר מותר וקשה דאכתי תיקשי למ"ד אומר מותר קרוב למזיד. ודרש זה הוא ברייתא בתו"כ פרשת אחרי. ולפמש"ל י"ל דקאי על אנוס כשדינו יהרג ואל יעבור וכגון שכוונת האנס להעבירו על דת או בשעת הגזירה ובכ"ז עבר. וכפירוש הרמב"ם בתו"כ גבי מולך. ובלא"ה א"ש דכבר כתב הרשב"א בחי' בקדושין (דף מ"ג) בשם הראב"ד ליישב שהכוונה דלא נימא דש"ח חמירי וליהוי יהרג ולא יעבור ע"ש. ועוד כתב שם וכן הריטב"א בחי' שם שהעיקר הוא למעט מוטעה ודנקיט אנוס ושוגג הוא רק דרך אגב ע"ש. וכעין זה נדרש בתו"כ פ' צו גבי אכילת קדשים בטומאה וכן בכמה דוכתי וכ"ז צריך ביאור. וההכרח עלי לקצר

ויש מקום להוכיח דאביי ס"ל בטלו ולא בטלו. דבמכות (דף ט"ו) איתא דרבב"ח אר"י ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו ואמר רבה דהדר ביה משם דקשיא ליה אונס ומשני רבא דלהכי אינו לוקה באונס משום דכתיב כל ימיו בעמוד והחזר קאי. ומוכח דהעשה היא אף אחר הלאו לתקנו. ובתמורה (דף ה') מקשה הש"ס לרבא דס"ל אי עביד לא מהני למה אונס שגירש אינו לוקה בשלמא לאביי א"ש דלא לקי משום דלא מהני שהרי צריך להחזיר אבל לרבא קשה ומשני דכתיב כל ימיו בעמוד והחזר. ואביי אי לאו כל ימיו הו"א שאינו מחויב להחזיר כלל. ולפ"ז מוכח דאביי ס"ל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו. דאי נימא שאין לוקין משום דהוי ניתק לעשה לפי שיכול לקיים העשה אף אח"כ. א"כ באונס אף בלא כל ימיו הוי ידענא שצריך להחזיר לתקן הלאו שעבר. וע' פירש"י במכות (דף י"ד סע"ב). ועכצ"ל דס"ל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו דהעשה אינה שייכת אחר הלאו וכפירש"י במכות שם. וכן מוכח בסוגיא שם דקאמר דאי נימא שאין לוקין על לאו שקדמו עשה הוי א"ש הא דאונס אינו לוקה אף בלא קרא דכל ימיו. והיינו כנ"ל וכן מוכח ללישנא בתרא בתמורה שם דמקשה לאביי דאמר אי עביד מהני למה בישראל מחזיר. ומשני כל ימיו בעמוד והחזר קאי. משמע שפשוט להש"ס דס"ל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו ולא הוי ניתק לעשה. דאלת"ה הוי מצי למימר דאביי ס"ל שאין לוקין דהוי נל"ע שהעשה שייך גם אחר שעבר הלאו. ולזה קאמר דמחזיר ויש להאריך בזה ובסוגיא דגיטין (דף צ') ואכ"מ. ועכ"פ כיון דאביי ס"ל ל"ת שקדמו עשה אין לוקין עליו מוכח דס"ל בטלו ולא בטלו כדאיתא במכות שם וכפי' התוס' שם בשם הר"ש מדריוש דקושיית הש"ס הניחא למ"ד בטלו ולא בטלו הוא אהא דבא למקדש טמא ע"ש. ואף לפירש"י דמפרש שם דקאי אאונס שגירש יש ליישב ג"כ אליבא דאביי ע"ש. ולזה שפיר בעי לאוקמי הש"ס הא דאונס שגירש דמשכחת לה ביטל העשה אף לאביי דס"ל שאף שהיה אנוס על העבירה אם הדין יהרג ואל יעבור חייב מיתה בהתראה

ועוי"ל דהתוס' הכא ס"ל כשיטת הסוברים דהיכא שהדין יהרג ואל יעבור אם עבר חייב מיתה. דהא הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם פ' הבע"י והמ"מ פ"א מהא"ב ה"ט הביאו שני דיעות בזה. והנו"ב מ"ק חאה"ע סימן ע"ב כתב דהרשב"א ס"ל לעיקר דחייב בכה"ג ולהכי כתב דהוי רשע לענין עדות ע"ש. ושפיר י"ל דגם התוס' ס"ל הכי. ואף שביבמות דף נ"ד) ויומא (דף פ"ב) וסנהדרין (דף ע"ד) כתבו דפטור מ"מ י"ל דהכא ס"ל דחייב וכידוע שמצוי שדברי התו' סותרים זא"ז ממקום למקום מצד שכאן אזיל אליבא דשיטה אחרת. וגם י"ל דהתוס' ס"ל דמ"ד ח"מ שוגגין פטורים ממלקות יסבור דחייב בכה"ג. ואנן לא קיי"ל הכי. אכן באמת לענ"ד אין בזה מחלוקת כלל וכ"ע מודו שההורג באונס פטור ממיתה ורק בערוה הביאו הרמב"ן והרשב"א שני דיעות בזה. דהרי הרמב"ם ס"ל בפ"ה מהיסוה"ת ובפ"כ מה"ס שההורג פטור ומ"מ כתב בפ"א מהא"ב ובפ"כ מה"ס שאין אונס בערוה וחייב מיתה לפי שאין קישוי אלא לדעת. והסברא נראה דנהי דאנוס פטור היינו שהוא בלבו אנוס על הדבר ועושה זאת רק כמעשה קוף בעלמא בלי רצון פנימי. אבל אם נתרצה בלבו לעשות הדבר ברצון אמיתי הרי הוא רצון ולא אונס. ולזה כשכופין על הגט ואומר רוצה אני ש"ד. שהרי אומר שרוצה הדבר ברצון פנימי. ובגט אנו צריכים לזה ולא סגי במעשה הגט לחוד לפי שצריכים בגט כוונת הלב לשמה. וזה שייך רק כשרוצה בלב שלם. וה"ה הכא אם אנסוהו לבא על הערוה. נהי שהוא מוכרח לעשות מעשה זה מצד פחד מיתה. אבל קישוי א"א רק ע"י רצון פנימי. ועל הרצון הפנימי לא שייך אונס ואף אם אומרים לו שאם לא יתקשה יהרגוהו. בכ"ז אסור לו להתרצות לזה ברצון פנימי. כי אם היה חושב בעת מעשה שעושה זה מצד אונס ובאמת מאוס לו הדבר. אזי לא יתקשה בשום אופן. וזהו דעת הרמב"ם והרשב"א. והשיטה השנית שברמב"ן ורשב"א ס"ל מ"מ פטור כיון שזה בעצמו עושה ג"כ באונס. ולזה דקדקו בלשונם אע"פ שהוא נותן דעתו ומקשה עצמו פטור שהרי אם תסלק ממנו האונס הרי הוא פורש עכ"ל. כוונו לבאר סברא שהזכרנו. שוב ראיתי בכ"מ פ"כ מה"ס שהקשה למה חייב בעריות דהא הוא אנוס ע"ז בעצמו. ותירץ דכל מעשה יכול לעשות שלא ברצונו. אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר אינו מתקשה ונשאר בצ"ע. והוא הדבר שכתבנו בס"ד. ולפלא שלא הרגיש הכ"מ שהובאו שני דיעות בזה ברמב"ן ורשב"א וריטב"א ובמ"מ פ"א מהא"ב. וע' ח"מ באה"ע סס"כ בזה ובב"ש שם. ולפלא על הנו"ב שכתב שם להוכיח ממ"ש הרא"ש דמומר לעכו"ם באונס לא הוי רשע דפליג על הרשב"א. והוא תמוה דהא גבי עכו"ם ושפ"ד כ"ע מודו דפטור ממיתה אם עשה באונס וכמפורש בע"ז (דף נ"ד) ורק בערוה ס"ל להרמב"ם ועוד קצת פוסקים דחייב מיתה מצד שא"ק אלא לדעת. ואיך השוה הנו"ב זה לזה. ועכ"פ בהורג באונס כ"ע מודו דפטור

ועוד יש לדון דאף שאנסוהו להרגו מ"מ מותר להצילו בנפשו דהא רודף הוא. ומכ"ש שהנרדף בעצמו מותר להרגו ולפ"ז ממילא פטור על העבירה שעושה בשעת מעשה כדין רודף דהוי קלב"מ כיון שניתן להצילו בנפשו. ויש להאריך בפרט זה אי דמי להא דקלב"מ וע' תו' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה ר"א. אך י"ל דאיירי שהיו יכולים להצילה באחד מאבריו וע' מל"מ סוף ה' חובל ומזיק בזה. וי"ל דקאי לרבנן דר' יונתן ע' סנהדרין (דף נ"ז) ואקצר

עוד יש לדון בנ"ד דהא קיי"ל ביומא (דפ"ג) במסוכן שמאכילין אותו הקל הקל והיכא דאיכא לפניו דבר שיש בו איסור אחד ודבר שיש בו שני איסורים מאכילין אותו דבר שיש בו איסור אחד. וע' ר"ן ורא"ש פרק יה"כ בשם הראב"ד לענין לשחוט לחולה בשבת, וא"כ הכא כשהוא אנוס להרוג אשה אחת אף אי נימא שיהא מותר לו להרוג בידים. מ"מ אסור לו להרוג את אנוסתו שיש בזה שני איסורים איסור רציחה ואיסור לא יוכל לשלחה כל ימיו. וא"כ אף למאי דקיי"ל שאסור להרוג בידים וכשהרג פטור ממיתה ומלקות משום דהוי אנוס. י"ל דעל אנוסתו חייב מיתה. דעלה לא מיקרי אנוס כלל כיון שלא היה לו שום מקום היתר להרגה. אבל קשה לחדש זה. דא"כ נימא דבמקום שמאכילין אותו הקל אם אכל דבר שיש בו ב' איסורים יהא חייב על שניהם כיון שלא ניתן איסור זה לדחות מפני פקו"נ לגבי דבר זה. ויש לחלק דאיסור אכילה הוא דבר כולל כל המין ולא בפרט לכל חתיכה. אבל גבי רציחה הוא דבר פרטי הנוגע לכל אדם בפרט. דהא לא גרע רציחה שגוזל את נפשו מגזל ממון. ונמצא דכיון דלגבי איש זה לא הותר לו להרגו. שוב הוי רוצח גמור עליו. וכעין סברת הראב"ד לגבי שחיטה