דברי מלכיאל ד קכט

(דף ל"ה) דפליגי אם בעינן היתר אכילה. ולא אמרינן דבאתרוג אסור באכילה יאסר משום הקריבהו נא. ולזה נראה ברור דרק בעכבר אסרו שהוא דבר מאוס. ורק הט"ז ס"ל שם שאם יש ס' הרי נתבטל טעמו. ותו לא מיקרי מאוס. והש"ך ס"ל שם דמ"מ הוא מאוס. אבל בשאר איסורים לא שייך זה. שוב ראיתי בפמ"ג במ"ז שם סק"ד שכ"כ להדיא והביא ג"כ ראיה מהא דנ"ח מחמאה אסורה וכמש"ל. ודברי הח"ס קשים. וע' ע"ז (דף מ"ז ע"א) דבשל עכו"ם מיקרי ג"כ מאיס. וע' חיבורי ח"ב סימן ז' וח"ג סימן נ"ט בזה

אכן כאשר עיינתי כעת בדברי הח"ס ראיתי שי"ל שאין כוונתו משום הקריבהו נא ממש. רק כוונתו לדמות כמו דכתיב שם נוכל ויש בעדרו זכר וגו'. הרי שמי שיש לו מובחר ואינו מביאו הוי בכלל הקריבהו נא. ה"ה הכא כיון שיש לו ס"ת כשירה לגמרי וקורא בס"ת שיש בה חשש פסול עובר על הקריבהו נא. וכ"נ שם בדבריו בד"ה והנה ס"ת שמעתיק כל הפסוק ע"ש. ובכ"ז הוא דחוק דלא דמי אהדדי ואקצר

סימן צב

אשר הקשה כ"ק בפסחים (דף כ"ה) דמייתי שם רבא בהא דמעביר עציץ נקוב אם הוסיף במאתים אסור. דהא פירש"י בחולין (דף ק"ט) דרבא ס"ל מב"מ לא בטל. וא"כ אינו בטל לרבא אף במאתים. הנה לא הבנתי קושייתו דהא רבא קאמר שם רק דילפינן מקרא שאינו נאסר עד שיוסיף. ובלא תוספות אין עיקרו נאסר. אבל אה"נ דלרבא ס"ל לדינא דאף אם הוסיף משהו נאסר. והא דתנן בספ"ז דכלאים ומייתי לה בפסחים שם דבעינן מאחים. אתיא כרבנן דר"י דס"ל מב"מ בטל. ומדאורייתא בטל ברוב כמ"ש התוס' בב"מ (דף נ"ג ע"א). וכ"ק כתב דהוי ברייתא. ובאמת הוא משנה ספ"ז דכלאים. וגם י"ל דהא סתם משנה הוא ר"מ. ור"מ מוכח דס"ל מב"מ בטל דהא ס"ל בפ"ג דערלה דרק דבר שבמנין לא בטל. אבל שא"ד בטלי. אך י"ל דשם איירי בדבר יבש אבל בלח אפשר ס"ל דמב"מ לא בטל. וכמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ב ע"א) לחלק בזה בין לח ליבש. וכבודו ראיתי שדימה הא דמעביר עציץ ליבש ביבש. וז"א דהא הכא אין עומד האיסור לבדו רק מתערב בהיתר. והיינו טעמא דלח כמ"ש התו' ביבמות שם דלהכי מנחות שנתערבו מיקרי לח בלח. וע' תו' זבחים (דף ע"ג ע"א) ד"ה ור"י. ועוד יש לדון בדעת ר"מ אי ס"ל מב"מ בטל. ומדברי הירושלמי בכלאים שם יש לדון דלא אתיא כר"מ ע"ש ובתוי"ט. ואקצר בזה

ובאמת יש לישב המשנה שם גם אליבא דר"י דס"ל מב"מ לא בטל לפי מה דאיתא שם בירושלמי דהא שאוסר אם הוסיף במאתים הוי רק בכלאים דרבנן וע"ש בחוי"ט בזה וע' מנחות (דף ט"ו) ובתוס' שם ובדרבנן כתבו התוס' בחולין דף צ"ט ע"ב) ד"ה שאני ובחי' הרשב"א שם דמודה ר"י דמב"מ בטל וע' יבמות (דף פ"ב ע"א) ובתוס' שם וע' שעה"מ פט"ו מהמ"א הל"ה ואכמ"ל בזה. ומ"מ מייתי רבא קראי עלה בפסחים שם. דאי נימא דכלאים דאורייתא נאסר עיקרם. אזי גם בדרבנן לא היו מצריכים תוספת. דכעין דאורייתא תיקנו בדבר הנוגע לגוף האיסור. אך בענין ביטול יש חילוק כמש"ל

וע"ד אשר חידש בדברי טוא"ח סימן תי"ז דבריו ישרים ודפח"ח וע' בספר החיים שם שכתב קצת מדבריו. ובאמת עדיין לא נתיישב הדבר דמכל מקום למה לא נתנו גם לשבט לוי את ר"ח לאיסור מלאכה כמו לנשים. ונראה הטעם בשביל אהרן שהכניס את עצמו בזה. ואף דאיתא במדרש שנתכוין לשם שמים. מכל מקום הרי מפורש בתורה שנענש על זה. ולזה ניטל גם משבט לוי. וממילא מיושב קושיית כבודו למה אין עושים יו"ט בחודש השלישי שהוא כנגד שבט לוי כמו שכתב הטור שם. ואין לי כעת פנאי להאריך בדברי אגדה

סימן צג

אשר הקשה במכות (דף ט"ז) דאיתא שם דלא משכחת לה באונס שיבטל עשה דלו תהיה לאשה דאי קטלה קם ליה בדרבה מיניה. והקשה דהא אפשר שהיו לפניו הרבה נשים וביניהן גם אנוסתו. ואנס אחד אמר לו שיהרוג אחת מהן ואם לא יעשה כן יהרגנו. והוא הרג את אנוסתו. דפטור ממיתה ומלקות דהוי אנוס. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' יסוה"ת ה"ד ומ"מ הרי ביטל בידים העשה דהא היה יכול להרוג אשה אחרת. יפה הקשה. והנראה בזה דמ"מ לא גרע משוגג דקיי"ל דחייבי מיתות שוגגים פטורים. והתוס' שהקשו במכות שם דנימא דאיירי בשוגג היינו משום דגרסי שם דר' יוחנן ס"ל בטלו ולא בטלו. ור"י ס"ל בחולין (דף פ"א) דח"מ שוגגים חייבים מלקות וכמ"ש המהרש"ל שם על התוס'. אבל הרמב"ם ס"ל דרי"א קיימו ולא קיימו ורל"א בטלו ולא בטלו ע' פ"א מהנ"ב ה"ז בכ"מ. ור"ל ס"ל בחולין שם דפטור ממלקות ותירוץ התוס' דהוי כנהרגה ממילא לא שייך כאן דהא הורג במזיד וברצון גמור. ומ"ש המהרש"א שם דהחיוב למלקות בא מתחילה ולא על שעת הביטול. כבר תמהו עליו המפרשים דא"כ מאי קאמר הש"ס דקלב"מ. והתוס' וש"מ דגרסי דר"י ס"ל בטלו ולא בטלו. נראה דהנה בסנהדרין (דף ס"א) ושבת (דף ע"ב) בעועכו"ם מיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור דהוי אנוס ולפ"ז מבואר דאביי ס"ל דחייב מיתה אף אי הוי אנוס כיון שמדינא הוי יהרג ואל יעבור. ולפ"ז י"ל שהש"ס רוצה לישב דברי ר"י אף אליבא דאביי בזה כי היכי שלא יהא מוכח דר"י ס"ל כרבא בזה

ויש מקום לומר דאביי לטעמיה בזה דהנה בסנהדרין (דף ע"ד) איתא והא אסתר בפרהסיא הוי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני. והקשה בתו' יה"כ ביומא (דף פ"ב) למה לא הביאו הרמב"ם וטוש"ע סברא דקרקע עולם. ותירץ דפסקו בזה כרבא שחולק על אביי ולא ס"ל סברא זו. והוכיח זה ג"כ מהא דאיתא בע"ז (דף נ"ד) דאונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר והקשו התוס' דמה ראיה מהכא הא שם הוי קרקע עולם ע"ש וביבמות (דף נ"ד) מה שתירצו בזה. ולזה י"ל דהרמב"ם ס"ל דזה קאי אליבא דרבא דהלכתא כוותיה דלא ס"ל סברא דקרקע עולם. ולהכי פסקו הרמב"ם והטוש"ע כן. והנה כל עיקר הראיה שאם עבר באונס פטור ממיתה הוא מקרא דולנערה כדאיתא בע"ז (דף נ"ד). ולפ"ז לאביי אין ראיה מזה רק להיכא שהיא קרקע עולם. אבל בעושה מעשה ס"ל דחייב אף באונס כיון דמדינא מחויב למסור נפשו על זה. ולהכי ס"ל דעועכו"ם מיראה חייב דלשיטתו אזיל. ואף דהרמב"ם הביא בפ"ה מהיסוה"ת ראיה מהת"כ דדריש גבי מולך ההוא ולא אנוס ומוטעה. הנה כבר הביא הלח"מ שם בשם הרמ"ך די"ל דרק גבי כרת דרשינן הכי ולא לענין עונש ב"ד. וע"ש בכ"מ. וגם י"ל כמ"ש התו' בזבחים (דף ק"ח ע"ב) ד"ה שוגג אנוס ומוטעה דדריש שם הש"ס כעין זה גבי שחוטי חוץ ופירשו התוס' דבעי למעט אומר מותר דהוי כאנוס וגם לבאר שאף שאם לא הביא קרבן בכ"ז פטור מכרת ע"ש. ולדברי הרמב"ם צריך ביאור למה לי מיעוט לאנוס גבי שחוטי חוץ ואכמ"ל בזה. ולפ"ז י"ל דאביי לשיטתו דס"ל במכות (דף ג' ודף ט') דאומר מותר אנוס הוא ולזה נוכל לפרש הא דממעט אנוס גבי מולך היינו אומר מותר כמ"ש התו' בזבחים שם. אבל האנוס ע"י הפחדת מיתה ועושה במזיד שפיר חייב. ולזה ס"ל דעועכו"ם מיראה חייב. ורבא דס"ל שם דאומר מותר קרוב למזיד הוא. ע"כ ס"ל דגבי מולך ממעטינן אנוס ממש ולזה ס"ל דעועכו"ם מיראה פטור. וא"ל דס"ל דקרא ממעט אומר מותר שהוא קרוב למזיד ז"א דא"כ תיקשי