דברי מלכיאל ד קכח

דשפיר יש לפרש הרי את בת חורין דקאי רק על גופה ולא על עוברה

והנה לפמש"ל דגם רבי ס"ל סברא דלאו כרות גיטא וג"ש דלה לה נראה סברת פלוגתא רבי ורבנן הוא אי אמרינן גיטו וידו באין כאחד כיון שחציו נשאר עדיין של רבו וכדאיתא בתמורה (דף כ"ה) דרבי ס"ל אף בשחרר חציו דגיטו וידו באין כאחד. ועפ"ז יש לבאר דברי הרמב"ם פ"ז מה"ע ה"ה שכתב דולדה עבד דבריו קיימין וולדה ב"ח ל"א כלום דהוי כמשחרר חצי עבדו. והראב"ד כתב שם דקשה רישא אסיפא ותי' דולדה ב"ח לא מהני שאין עבד מקבל גט לחבירו מיד רב שלו. וכתבו הכ"מ והמ"ע שמיישב דברי הרמב"ם. והלח"מ והרדב"ז הנ"ל נתקשו דהא הרמב"ם כתב הטעם דהוי כמשחרר חצי עבדו. ולזה כתבו שדעת הרמב"ם אינו כהראב"ד ונדחקו בטעמו. ולענד"נ דהנה התוס' בגיטין (דף כ"ג ע"ב) הקשו היכי משחרר העובר כיון שידה כיד רבה. וידה לא הקנה לה. והנה למ"ד שיכול לשחרר חצי עבדו איתא בתמורה (דף כ"ה) דהוי גיטו וידו באין כאחד. אך התוס' נראה שנתקשו דמ"מ בעובר לא שייך זה כיון שאין משחרר השפחה כלל ולזה דקדקו התוס' שאף אם שחררה כולה חוץ מידה ג"כ לא ליהוי שחרור שאם שחרר חציה סתם שפיר שייך לומר גיטה וידה באין כאחד ולזה י"ל דס"ל להרמב"ם דלדידן דקיי"ל שאין משחררין חצי עבדו. היינו משום דס"ל דגם בחצי לא שייך לומר גיטו וידו באין כאחד כיון שיש להרב חלק בהו. וגם לזכות ע"י אחר לא שייך כיון שחציו נשאר עבד. דמה שקנה עבד קנה רבו, ובירושלמי פ"ק דקדושין ה"ג איתא דלרבי איירי במזכה ע"י אחר. ולרבנן ס"ל שאין יכול לזכות ע"י אחר כיון שא"י לזכות בעצמו. ולזה בשפחה כשאומר שולדה יהא עבד אף לרבנן יכול לשחררה דהא שפיר י"ל גיטה וידה באין כאחד כיון שמשחרר את כולה. ולא שייר בגופה כלום. אבל במשחרר הולד הוי כמשחרר חצי עבד דלא שייך גיטו וידו באין כאחד. וכמ"ש הראב"ד הטעם דהוי כעבד המקבל גט מרבו בעד עבד אחר דלא הוי שחרור. ומיושבים דברי הכ"מ והמ"ע שכוונת הרמב"ם הוא כמ"ש הראב"ד

סימן צ

ע"ד שהמנהג אצלם שהסופר עושה בסוף הס"ת אותיות חלולים בלי דיו באמצע. ואנשי העיר ממלאים אותם בדיו. ויש שם אנשים המחללים שבת בפרהסיא אם מותר שהם ימלאו בדיו את האותיות הללו הנה זה מפורש בפוסקים דמחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לעכו"ם שפסול לכתיבת ס"ת וכמו בשחיטה ביו"ד סי"ב וע' בפמ"ג סימן ל"ב. ומפורש בפוסקים ביו"ד שם דבפני עשרה מיקרי בפרהסיא. וגם כתבו הפוסקים שאם ידוע לכל מיקרי בפרהסיא וע' חיבורי ח"ב סימן ט'. והנה כשהקוים חלולים נראה דהוי כתיבה גמורה דהא אין מדה לעובי קוי האותיות. ואף שהקוים כפולים בכ"ז נראה דאין בזה פסול כיון שיש בו עכ"פ צורת אות. ואף שהקוים אינם מוקפים גויל דהא נוגע למעלה ולמטה לקו השני. בכ"ז הרי ביחד עם השני יש כאן צורת אות. וכן ראיתי בספר משנת אברהם סקי"ב אכן כבר כ' שם שהממלא האות בדיו הרי הוא ממלא בדיו גם על הקוים כי א"א ליזהר בזה. ודיו שלא לשמה ע"ג דיו לשמה פוסל הפמ"ג מספק. וגם אין לדון בכאן דאזלינן בתר רוב האות שרובו נעשה בכשרות. דלענין זה אין שייך זה דהא אם יעשה הסופר רק רוב מכל אות יהא פסול. וא"כ ה"ה לענין זה וע"ל סימן קי"ח בזה

ולכאורה יש לדון בזה מהא דאיתא בשבת (דף ק"ד ע"ב) תנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלה בידו שתים חייב והתנן פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני ופירש"י כגון שרצה לכתוב תית וכתב שני זיינין. ונתקשו התוס' בזה. דא"כ למה פריך הש"ס מברייתא ולא ממתניתין וגם לתירוץ הש"ס קשה טובא דא"כ גם בתחילה אם כתב זיינין ולא זיין אותם פטור. ובתוס' הרגישו בזה וכתבו דפריך באמת ממתניתין וגרסי דתנן. והנה אם הוא ברייתא קשה דל"ל דבעי זיוני. הול"ל בפשיטות דאיירי שא"צ לשתי אותיות שכתבו התוס' (בדף ק"ד ע"ב) ד"ה נתכוין שפטור בכה"ג. ועוד לשון עלה בידו שתים לא משמע על שני זיינין דוקא. ועו"ק לשון דלא בעי זיוני. דמשמע דמוקי באות שא"צ לזיינו. ולפירש"י ותוס' צריך לפרש דאיירי שזיינם. והוא דחוק דהא רצה לעשות חית ואיך זיין את הזיינין. ולזה נראה שיש לפרש שכשעשה האות בקולמוס עב כדי שיהיו קוי האות עבים כדרך הסופרים. נזדמן שלא נתמלאו עובי הקוים דיו ונשאר נייר פנוי באמצע. וממילא נראה כאלו הם שתי אותיות כפולים זו לפנים מזו כמובן. וכגון חית או פא או נון כפופה וכן תיו כשיעשו כן יהיו אות בתוך אות ממש ומייתי ברייתא דפטור בכה"ג ומשני דאיירי דבעי זיוני הכוונה דהך דתני פטור איירי באות שצריך זיין. וכגון נון כפופה שהיא מאותיות שעטנז גץ הצריכים זיון. וא"כ נהי שנעשו שתי אותיות בכ"ז אין זיון על האות השני שלפנים מן החיצון והא דתניא חייב איירי כגון באות חית או פא או תיו שא"צ זיונים והוי שפיר שתי אותיות. ולפ"ז צ"ל דאיירי בשתי אותיות שהם תיבה שלימה כדאיתא (בדף ק"ג ע"ב) דבכה"ג חייב. עכ"פ נתבאר מזה דבכה"ג מיקרי כתיבה אבל כל הראשונים לא פירשו כן בסוגיא דשבת. ואפשר ס"ל דאות בתוך אות לא מיקרי כתיבה. או משום דסוף האות מחבר שתי האותיות ואין הפנימי מוקף גויל ואקצר

ומ"ש כת"ר מהא"ר שצריך שיחלל שבת בפני אדם גדול. הנה אין ת"י ספר א"ר. אבל הוא כנגד כל הפוסקים ביו"ד סימן ב' וסימן קי"ט ואו"ח סימן שפ"ה. ונראה שדעתו רק שאם ראינו שנתבייש בפני אדם גדול ולא עשה. אזי מיקרי שעושה בצינעא. אבל כשעשה בפני עשרה ולא היה בתוכם אדם גדול מיקרי בפרהסיא דכל זמן שלא ראינו שמתבייש בפני אדם גדול אמרינן כיון שהחציף לעשות בפני עשרה יעשה גם בפני אדם גדול. ומקור הדין הוא מההיא דר"י נשיאה בעירובין (דף ס"ט). ובזה יש מכשול גדול במה שהסופרים מניחים בסוף הספר אותיות שאינם גמורים. ואנשים פשוטים גומרים אותם ואינם יודעים שצריך לכתוב לשמה. וגם נמצאים מחללי שבתות ומוסרים שהם פסולים לכתיבה כמפורש בסימן רפ"א. ועכ"פ בנ"ד פשוט שצריך למחוק את האות ולחזור ולכתוב לשמה. ואם א"א למחקו מאיזה סיבה. צריך להעבירו בקולמוס לשמה עכ"פ

סימן צא

ע"ד שכתבתי בחיבורי ח"ג ס"ס ע"ז להקשות על הח"ס שכתב בסימן קע"ח דבדבר הבטל ברוב יהא אסור משום הקריבהו נא לפחתך. והקשה כבודו דהא מצינו ביו"ד סימן ק"ד גבי שמן שנפל בו עכבר שכתבו הרבה פוסקים שאם אין בו ששים והוא אסור באכילה. אזי אסור להדליק בו בביהכ"נ משום הקריבהו נא וגו': ואם יש בו ס' שרי להדליק בו כיון שמותר באכילה. אלמא שבדבר איסור קרינן ג"כ הקריבהו נא. הנה לפי הבנתו יקשה ממשנה מפורשת סוף תרומות שמותר להדליק בביהכ"נ בשמן של תרומה טמאה. וקשה דכיון דאסור באכילה יאסר משום הקריבהו נא. וכן קשה מהא דאיתא בשבת רפ"ב שאין מדליקין בשמן קיק משום שאינו נמשך אחר הפתילה כדאיתא שם בסוגיא בטעם פסול השמנים. ובירושלמי שם מפרש דקיק היינו קאת. והוא עוף טמא כמפורש בתורה. וקשה דתיפוק לי' דאסור לדבר מצוה משום הקריבהו נא. וגם דהא איתא שם דשמנים האסורים לשבת מותרים לנר חנוכה. וקשה דמ"מ יאסר שמן קיק משום הקריבהו נא וע' או"ח סימן תרע"ג באחרונים בשם שע"א סימן ל"ח לענין חמאה אסורה אי כשירה לנ"ח. ולא הוזכר בזה טעם דהקריבהו נא. וכן גבי אתרוג בסוכה