דברי מלכיאל ד קכה

אחרונים. ולפ"ז צ"ל דרק קודם המילה אמרינן שצריך לעשות בשינוי ללעוס הכמון משום דאכתי אינו מסוכן ואפשר שלא למול ולא יהי מסוכן וכ"ה דעת הבעה"מ באמת שאסור למול אם ידוע שעי"ז יצטרכו אח"כ לחלל שבת עליו מפני הסכנה. ולפ"ז גם באספלנית וכמון הוי סכנה גמורה. אבל ז"א דברי"ף וש"פ לא נזכר שישחקו הסמנים רק כתבו שעושין לו כל צרכו והיינו כהא דתנן שלועס בשיניו. ועיקר החידוש ברי"ף שם הוא מה שמתיר להחם המים בשבת. דבלא רחיצה מבואר בש"ס דהוי סכנה גמורה. וכן צ"ל לשיטת הרמב"ן וש"פ דס"ל שמותר למול אף שידוע שיצטרכו אח"כ לחלל עליו שבת. וא"כ ל"ל הא דנתפזרו הסמנים הא אף אם אין לו סמנים מותר למולו ולשחוק סמנים. והרז"ה והר"ן בפראד"מ מפרשים הא דלועס בשיניו דקאי על אחר המילה ע"ש. אכן הר"ן כתב שם להדיא דאם א"א לשנות ע"י לעיסה מותר לשחוק הסמנים. דס"ל דבכל מקום סכנה אם אפשר לשנויי משנינן. ונראה דודאי בכל מכה אם רואים שיש סכנה עי"ז שיצא הרבה דם מותר לעשות כל מלאכה בשבת לעצור הדם. ואין זה דוקא במילה. והכל לפי הצורך. ומ"מ פשטות המשנה משמע דבדרך הטבע אין כאן סכנה ולזה צריך לעשות ע"י שינוי וכמש"ל. ומצאתי בהגר"א סימן רס"ו סק"י שכתב לפרש דרק קודם המילה צריך שינוי והכריע כהרז"ה שאם צריך לעשות מלאכה דאורייתא אסור למול. והנה אף כי פשטות הסוגיא מבוארת יותר עפמש"ל אבל מה אעשה אחרי שמלשון הרבה פוסקים מבואר דסברי שמותר לעשות מלאכה דאורייתא. וס"ל דמציצה הוי ג"כ מלאכה דאורייתא. וצ"ל שחז"ל חשבו זה עכ"פ לחשש סכנה אם לא ימצצו הדם. ורק שלא היה זה דבר פשוט להם מדהוצרך ר"פ להביא ראי' לזה ממתניתין והיינו משום שהיה רק חשש סכנה על צד המיעוט. ומ"מ התירו לחלל שבת כי בפקו"נ אין הולכים אחר הרוב. ונראה שלזה אמרינן דכל דאפשר לשנויי משנינן אף דבעלמא העיקר כהפוסקים בסימן שכ"ח סי"ב שבמקום סכנה א"צ לשנות או נעשות ע"י קטן או עכו"ם. היינו רק אם הסכנה קרובה וידועה. אבל במקום שאין כאן רק חשש סכנה אף שמותר לחלל שבת אף במלאכה דאורייתא מ"מ כל דאפשר לשנויי משנינן. והטעם הוא דכיון שע"פ רוב אין כאן סכנה א"כ אסור לעשות מלאכה נגד הרוב כיון שאפשר לקיים שניהם. והמתירים בסכנה בלא שינוי הטעם הוא שלא יבואו לידי שיהוי ובתוך כך יסתכן החולה ע' בפוסקים. אבל הכא שאין הסכנה ודאית לא גזרו בה להתיר לחלל שבת במקום שאפשר בשינוי. וע"ש בט"ז סק"ה שדקדק ג"כ בלשונו שאם הסכנה ברורה אין לעשות ע"י עכו"ם ע"ש. והיינו כמש"ל לחלק בין חשש סכנה לסכנה ודאי. ויתיישבו בזה דברי הרמב"ן והרז"ה והתוס' והר"ן שכתבו גבי מילה דכל דאפשר לשנויי משנינן ממה שהקשו עליהם מהא דקיי"ל ביומא (דף פ"ד) שבפקו"נ עושים בשבת ע"י גדולי ישראל ולא ע"י נשים ועכו"ם. דשם איירי בסכנה ודאית. והכא איירי בחשש סכנה ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מוכח דמציצה הוי רק משום חשש סכנה דומיא דאספלנית וכמון

ועוד יש לדון בזה דהא גבי חולב מצינו בכתובות (דף ס') שאם ינק בפיו הוי מפרק כלאחר יד. וא"כ גם במציצה נימא הכי דבפיו הוי רק איסור דרבנן. ולא מיבעיא להרמב"ם שסובר דחולב חייב משום מפרק. א"כ היינו הך דיונק בפיו אלא אף להטעם משום נטילת נשמה, מ"מ י"ל דלאו אורחיה בהכי. וכן קיי"ל בסימן ש"כ ס"א שאין דרך בנ"א למצוץ בפה ע"ש בט"ז ומג"א סק"ב. ולפי פשטות לשון הפוסקים דמציצה הויא מלאכה דאורייתא קשה. וזה א"א לומר שהכוונה למצוץ ע"י כלי כי לא מצינו שהיה לפני הראשונים כלי זה. ובכמה פוסקים מפורש הלשון שמוצץ בפיו. וצ"ל לדעתם דכיון דבמילה הדרך למצוץ בפה. שוב הוי דרכו בכך וחייב. ועוי"ל דרק ביניקה או במוצץ ענבים שבולע את החלב או את היין בזה מיקרי מפרק כלאחר יד, אבל בנ"ד שאין כוונתו לבלוע הדם רק למצוץ הדם בזה הוי מלאכה גמורה. וכ"נ בט"ז סימן ש"כ סק"ב. אבל לפמש"ל דבמציצה הותר רק מלאכה דרבנן א"ש בפשיטות דבפה הוי רק כלאחר יד

עכ"פ הוכחנו מסוגיין דבלא מציצה הו' רק חשש סכנה ולא סכנה גמורה. וא"כ מנ"ל לומר שנשתנו הטבעים בזה. דהא גם עתה מודים הרופאים שלפעמים מביאה המציצה תועלת גדול. ולזה תקנו חז"ל למצוץ בכל מילה משום חשש סכנה. ובחי' הר"ן בשבת (דף קל"ג) הקשה איך מוצצין בשבת דהא כיון שפירש אין חוזרין על ציצין שאין מעכבין ותי' דאפשר שהמציצה הויא רק משום רפואה. ונשאר בצ"ע. וקשה דתיפוק ליה שמחויב למצוץ משום סכנה. והיכי ס"ד שיהא אסור למצוץ אבל לפמש"ל א"ש דבאמת אין כאן סכנה גמורה רק משום חשש סכנה תקנו למצוץ בכל מילה. ושפיר מקשה הר"ן דמ"מ כיון שאינה רק תקנה לא עדיפא מגוף המילה שדוחה שבת. ומ"מ אם כבר פירש אסור לחזור על ציצין שאין מעכבין המילה אף דמדרבנן צריך להסירם. וה"נ יהא אסור למצוץ בשבת. ותירץ דכיון דהוי רק משום רפואה. אין שייך לדמות זה לדיני מילה ומיושב בזה ג"כ מה שקשה על הר"ן דמשמע דס"ד דמציצה הוי חלק ממצות מילה. והוא נפלא דהיכי ס"ד הכי דהא פשוט בש"ס דהוי לרפואה. אבל לפמש"ל א"ש שהר"ן מקשה דלא עדיפא ממילה גופא ומשני דכיון דהוי רק לרפואה אין לדמות זה למצות מילה. ועכ"פ לפ"ז חלילה לבטל את המציצה כיון דהוי תקנת חז"ל למצוץ בכל המילות ולא מצד שבימיהם היתה סכנה בלא מציצה

אכן למצוץ ע"י כלי נלע"ד דשרי דהא לא נזכר בש"ס שימצוץ בפה. ולשון מייץ נופל גם על דבר שאינו בע"ח וכדאיתא בסוכה (דף י"ג ע"ב) בוצר אין לו ידות דלא ניחא ליה בהו כי היכי דלא נמצייה לחמרא ופירש"י שהידות מוצצות היין. ובב"מ (דף מ') איתא גבי כלים באתריה דמר חפו בכופרא דמייץ טפי ע"ש. וא"ל דלשון האי אומנא דלא מייץ משמע שצריך הוא בעצמו למצוץ. ז"א דהא ודאי שרי שאחר ימצוץ ולא המוהל בעצמו וכמו שהמנהג בכל תפוצות ישראל. ועכצ"ל הכוונה שהאומן מחויב להשגיח שימצצו דם הנימול וכמש"ל דכיון שהוא מלו והביאו לידי סכנה מחויב לראות שיצילוהו מסכנתו. אבל הכל אחד אם ימצוץ בעצמו או אחר או ע"י כלי. אך לפ"ז יקשה דא"כ הול"ל נמי האי אומנא דלא עביד אספלנית וכמון מעברינן ליה דהא איתא בש"ס שם (דף קל"ג ע"ב) דבלא אספלנית וכמון הוי סכנתא. ובלשון הרמב"ם פ"ב מה' מילה ובשו"ע סי' רס"ד ס"ג משמע באמת שהמוהל נותן אספלנית או רטיה על המילה ולזה נראה דבימיהם היה המנהג שהמוהל היה מוצץ ג"כ דבאמת צריך אומנות גם למציצה איך למצוץ וכמה למצוץ. וכ"ה לשון הרמב"ם וטוש"ע סימן רס"ד ס"ג שהמוהל מוצץ ג"כ. ומה שנהגו אצלינו שמוצץ כל מי שרוצה האב לכבדו. הוא באמת מנהג גרוע כי יש כמה שא"י איך למצוץ וגורמים נזק להנימול. וכפי שראיתי בעיני. ואולי כמה מתים עי"ז. אבל נתינת האספלנית וכמון א"צ לזה אומן. וכל אדם יכול לעשות זה. לזה לא הטילו זה על המוהל. ועכ"פ שפיר שרי למצוץ בכלי כי לא הוטל על המוהל רק שיראה שימוצו הדם כראוי. אבל אין נ"מ באיזה אופן. וכמו באספלנית וכמון שהוזכרו בש"ס שנותנים על המילה משום סכנה. ומ"מ שרי לעשות בענין אחר ג"כ וכמפורש ברמב"ם ובשו"ע סימן רס"ו ושל"א דשרי ברטיה או אבק העוצר את הדם. והיינו משום שהמטרה אחת היא לעצור הדם וכן הכא המטרה היא להוציא הדם שסביב המילה באיזה אופן שאפשר אבל לא לבטל חלילה שלא למצוץ הדם כלל. ואין להביא ראיה ממ"ש הט"ז סימן תקפ"ד שאם יש מילה בר"ה והתוקע הוא המוצץ לא ירחץ פיו כדי לערב מצות מילה בשופר. אלמא שמציצה היא בפה. ז"א דודאי אם מצץ בפיו ראוי לעשות כן אבל אם לא מצץ בפיו אין שייך זה. והוי כאלו מצץ אחר ולא התוקע וראיתי בנחל אשכול ה' מילה שהביא בשם מהר"צ חיות בתשובה שהביא ראיה שא"צ מציצה דוקא בפה. ממדרש שוח"ט שחושב אברי האדם שעושים בהם מצות ולא חשיב פיו למציצה. והנח"א