דברי מלכיאל ד קכד

מחלה בגוף או שפיו אינו נקי כראוי. ושלח לי תמונת המכונה

הנה בדור שלפנינו כבר נתעוררו בזה כמה גדולים כאשר עמדו אז המתחדשים לבטל המציצה לגמרי. ויעויין בשו"ת מהר"מ שיק סימן רמ"ד שהאריך בזה. והנה בודאי יפה עשו מה שעמדו נגד המתחדשים לבטל המציצה דבר המפורש בש"ס ופוסקים ונהוג בישראל אלפי שנים. ואף שכתב המג"א בסי' קע"ג שיש דברים שנאמר בש"ס שהוא סכנה ועתה נשתנה הטבע. מ"מ חלילה לעשות מעשה בזה ע"פ דברי הרופאים נגד דבר המפורש בש"ס. והמג"א והתו' בע"ז (דף כ"ד) כתבו זה רק בדבר שאנו רואים בעינינו שנשתנה הטבע כמו בפרה שיולדת קודם ג' שנים. אבל במציצה כיון שאסור לנו לבטלה. א"כ עדיין לא קרה שימולו ולא ימצוצו. ואף אם קרה אחד או שנים אין דנים מזה על הכלל. דידוע דבסכנה חיישינן אף למיעוטא וגם אין לדון משארי מכות למכת מילה. ובפרט שהרבה רופאים מודים שיותר טוב להוציא הדם מהמכה. אך אומרים שהמציצה בפה מזקת. ולזה חלילה לעשות דבר נגד המפורש בש"ס. ובש"ס גופא מוכח שהיה רק חשש סכנה ולא סכנה ודאית מדקאמרינן בשבת (דף קל"ג ע"ב) האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ומעברינן ליה. פשיטא מדקא מחללי עליה שבתא סכנה הוא. מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד קמ"ל חבורי מיחבר ודומיא דאספלנית וכמון מה אספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא אף ה"נ כי לא עביד סכנה הוא. ואלו היתה סכנה ברורה למה להש"ס להביא ראיות לזה. הלא לעינים יראו שהילד שלא מצצו דמו ימות. וגם מאי קאמר מעברינן ליה. הרי הוא הורג נפש בידים כיון שמל אותו והביאו לידי סכנה ולא מצץ להצילו מהסכנה. ואף דלענין חיוב מיתה אמרינן בסנהדרין (דף ע"ז) שאם זרק חץ באדם ויש סמנים בשוק לרפאותו פטור ממיתה שהרי היה יכול לקנותם ולהתרפא. מ"מ איסורא איכא. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' רוצח דאף שפטור ממיתה. מ"מ רוצח הוא ודמו נדרש ע"י דורש דם ע"ש. ועוד נראה שזה רק באיש שיכול לילך ולקנות הסמנים ולהציל א"ע. אבל בנ"ד שהוא קטן ואינו יכול ללכת וגם אין בו שום דעת לא שייך זה. וחייב מיתה והוי כמו כפתו בחמה ומת דחייב. ורן כבש עליו לתוך האור או לתוך המים וא"י לעלות חייב. ואף שאבי הילד עומד עליו ובידו למצוץ או לבקש אחר למצוץ. מ"מ מיקרי הורג נפש. דאף דאיתא בב"ק (דף כ"ז) שאם הניח גחלת על לב עבד כפות והאדון עומד אצלו פטור משום דעבדו כגופו וחושב שהאדון יסיר הגחלת. היינו שם שרואה האדון שהעבד עומד לישרף. אבל הכא אבי הבן אינו יודע מאומה וסומך על המוהל שבודאי עושה הכל כראוי. וגם דהא דהניח גחלת ס"ל להרבה ראשונים שאם מת חייב מיתה אף שהאדון עומד שם ע"ש בתו' ובשטמ"ק ואכמ"ל בזה. ועכ"פ בנ"ד רוצח הוא אם לא מצץ. ועכצ"ל שהיתה רק חשש סכנה ורוב פעמים היה חי אף בלא מציצה ולזה קמ"ל ר"פ דמעברינן להמוהל אם לא מצץ והוצרך להוכיח זה מהמשנה. ואפשר גם בזמנם היו איזה אנשים שאמרו שא"צ למצוץ. לזה אר"פ שהמוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו כי נראה מזה שאינו מאמין בדברי חז"ל. וכעין הא דאיתא בברכות (דף כ"ט) בטעה בברכת המינין מעלין אותו. דבלא"ה הא אף גבי שתלא ואומנא קיי"ל בב"מ (דף ק"ט) שאם הפסידו מסלקים אותו דפסידא דלא הדר הוא. ומכ"ש הכא דהוי עסקי נפשות אבל הדבר כמ"ש דבזה יש עוד חשש שאינו מאמין בדברי חז"ל [וע' בפירש"י בב"מ שם שפירש אומנא מוהל ובב"ב (דף כ"א) פירש מקיז דם שחבל ואח"כ פירש שהרג ע"ש] ובזה י"ל דקמ"ל ר"פ שאף שילד זה לא מת ולא הפסיד עדיין מ"מ מעברינן ליה

ועוד נראה להוכיח שגם חז"ל לא חשבו זאת לסכנה גמורה דהרי אף אי דם חבורי מיחבר. מ"מ לא הוי רק מלאכה דרבנן דהא בחובל בעינן שיהא צריך לדמו וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה"ש. והכא א"צ לגוף הדם. ואף שצריך להוציא הדם. אבל א"צ לגופו. [ולדעת הרמב"ם שם צריך שיהא דם כגרוגרות ע"ש. אך רוב הפוסקים חולקים עליו וגם דהא חצי שיעור דאורייתא ואקצר]. וגם דהא יליף הש"ס שהותר חילול שבת מדמדמה לה לאספלנית וכמון ושם אין חילול שבת במלאכה דאורייתא רק גזירה דשחיקת סמנים. ומפורש שם במשנה שאם לא שחק כמון מבעו"י לועס בשיניו. הרי מפורש דאסור לשחוק בשבת. והש"ס מייתי מזה דהוי סכנה משום דמלאכה דרבנן לא הותרה לחולה שאב"ס רק אמירה לעכו"ם התירו. והר"ן בפ' כירה ופ' המצניע כתב דמשאצל"ג אף למ"ד דהוי דרבנן מ"מ הוי כעין של תורה וקרי לה דאורייתא ע"ש. ומיושב בזה הא דקרי לה רש"י שם איסור תורה. ורק במילה לענין מציצה ואספלנית וכמון הקילו לעשות מלאכה דרבנן כמו לענין סכנה וכמו חולה שנפל למשכב שיש מתירים באיסור דרבנן ע"י ישראל אף שאב"ס. ע' סי' שכ"ח סי"ז. ואף שהתו' כתבו שם דלהכי לועס בפיו אף דהוי סכנה משום דכל דאפשר לשנויי משנינן מ"מ זה רק לשיטת הפוסקים דבכל חולה מסוכן הדין כן וכמ"ש הרמ"א בסי' שכ"ח סי"ב. אבל רוב הפוסקים לא ס"ל הכי וכמ"ש המחבר שם וע"ש בט"ז שכן עיקר. ועכצ"ל דהכא ליכא סכנה גמורה רק חשש סכנה. וגם במציצה לא הותר רק מלאכה דרבנן ולא דאורייתא למ"ד מלאכה שאצל"ג פטור דהא א"צ לגוף החבורה ולא להדם. ולמ"ד משאצל"ג חייב י"ל דס"ל דם מילה מיפקד פקיד וליכא חבורה. והאיסור הוא רק משום מפרק כמ"ש התו' בשבת (דף ע"ה). וס"ל דמפרק הוי רק בגידולי קרקע ובאדם הוי רק מדרבנן ע' שבת (דף ע"ה ע"א) ובתו' שם. ובלא"ה ג"כ צ"ל דסוגיא אתיא למ"ד דמפרק אינו בבע"ח. דאלת"ה הא אף אי מיפקד פקיד ג"כ חייב משום מפרק. ול"ל דחבורי מיחבר. רק שלפ"ז יקשה על הרמב"ם שדעתו דחובל חייב משום מפרק וס"ל משאצל"ג חייב. ומפרק ישנו אף בבעלי חיים. ונראה דהנה קשה על הרמב"ם מהא דשבת (דף קל"ג) מאי קאמר מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד. הא אף אי מיפקד פקיד חייב משום מפרק וכמו גבי חולב דחייב משום מפרק וע' בפמ"ג סי' ש"כ בשם מהרי"ל דמפרק שייך דוקא במיפקד פקיד. וכן מסתבר דהא הוא תולדה דדש. והתבואה בשיבולת מיפקד פקיד. ואיהו ס"ל דקיי"ל משאצ"ל חייב. ונראה דהכא כיון שכבר חתך הערלה ונפתח גידי הדם שם. מיקרי סופו לצאת מעצמו, ומפרק שייך רק כשסתום לגמרי וכמו תבואה בשיבולת. אבל כשכבר נפתח לא שייך זה. ובחולב צ"ל דלא מיקרי נפתח לפי שאין דרך החלב לצאת מעצמו. אבל דם דרך לצאת מחתך המילה. ואף לשיטת הפוסקים דס"ל דחובל משום נטילת נשמה וכתב המג"א סי' שי"ו סקט"ו וסי' שכ"ח סק"ג וסקנ"ז דחובל לרפואה חייב דהוי מתקן וצריך לגופה. מ"מ י"ל דבמציצה לא מיקרי חבורה כי ע"י החתך נתעורר הדם לצאת וכיון שעומד לצאת ולינטל כנטול דמי. ולא הוי נטילת נשמה ממש. כי סברא שהדם הוא הנפש נראה דשייך רק בדם שנצרך להאדם או להבע"ח לחיותו. אבל הדם שצריך להוציאו ועומד לצאת ע"י החתך לא שייך לקרות זה נטילת נשמה וע' תו' שבת (דף ע"ה) ד"ה כי היכי. וכ"כ בשו"ת דבר שמואל סי' צ"ח שהמציצה היא להוציא הדם המוכן לצאת ע"י המילה. אבל יותר מדם זה אין למצוץ יעו"ש. וכ"כ באבודרהם בהלכות ברכות שמוצצים רק את הדם המדולדל ע"ש. והיינו הדם המוכן לצאת. והא דמבואר בפירש"י בשבת (דף קל"ג) דמציצה הוי איסור תורה י"ל דהכוונה שיש בזה מעין מלאכה דאורייתא וכעין מ"ש הר"ן פ' כירה דקרי כיבוי איסור דאורייתא אף דהוי משאצל"ג. אבל אי מיפקד פקיד לא הוי איסור כלל. זהו כוונת רש"י שם. ובגוף דין חובל לרפואה יש לענ"ד מקום לפקפק בדברי המג"א ואכ"מ

והנה לכאורה יש להוכיח ממ"ש הרי"ף בפראד"מ והובא ברמב"ם ובטוש"ע יו"ד סי' רס"ו שאם מל ונתפזרו סמנים שלו ונשפכו המים שהכינו לרחיצה מותר לעשות לו סמנים ולהחם מים משום דמסוכן הוא. משמע דאז הוי מסוכן גמור ושרי אף לשחוק הסמנים. וכ"ה הלשון באמת באיזה אחרוני