דברי מלכיאל ד קכב

במזיד מ"ע דאורייתא. ולפמ"ש יש לדון שבמילה שלא בזמנה אין מצוה בעשיית סעודה

והנה כפי שראיתי בדברי הדר"ג מתנצל הלז שהוא אינו אשם בזה רק האבות דוחים המילה. ובכ"ז כשקוראים אותו למול. הוא מוציא א"ע מחויב למול שלא ישאר ערל לגמרי. והנה הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות. וניכר כי ציד בפיו. כי מדוע יקראו רק אותו ולא מוהלים אחרים. וגם יפה כתב מעכ"ת כי מי הטיל עליו מצוה זו. הלא מעיקר הדין מוטל החיוב על ב"ד לראות שימולו הבנים כמבואר בסי' רס"א. והפוסקים שהוזכר בהם שמוטל זה על כל איש מישראל. היינו במקום שאין ב"ד. או שב"ד אין משגיחים על זה. אזי החיוב על כל ישראל להעמיד הדת על מכונו. וכל ישראל ערבים זה בזה. ומיושב בזה דברי הרמב"ם שבחיבורו כתב בה' מילה שמוטל על ב"ד ובפיה"מ כתב שמוטל על כל איש מישראל שהכוונה כמש"ל

והנה לתקן שלא ימולו כלל מילה שלא בזמנה. הוא דבר שא"א. כי הלא ישארו ערלים לעולם. וגם הלא יש הרבה ילדים שנדחתה מילתם כדין בשביל חלישותה. ומי מפיס מי נדחה כדין ומי נדחה שלא כדין. ולזאת דעתי מסכמת עם הדר"ג לתקן באופן זה אשר כל מילה שלא בזמנה תהא רק ביום שאינו יום אידם. ואף שיצטרכו להשהות עי"ז יום או יומים ועי"ז תופר עצת הרשעים. ואין בזה משום שיהוי מצוה כיון שיש בזה חיזוק המצוה והקמת הדת על תלה. וכעין זה כתב הנוב"ת חי"ד סי' קס"ו בדבר שנמצאו אנשים שדחו מילה שלא בזמנה על ערב פסח כדי שיאכלו הבכורים על הסעודה וכתב הנו"ב לתקן לאסור למול מילה שלא בזמנה בע"פ אף שכבר לא מלוהו עד ע"פ. וישהו המילה על חוהמ"פ. בשביל שראה שיש בזה עצת חטאים שיאכלו הבכורים. ויש לגזור כדי שלא ישהו פעם אחרת. ומכ"ש בנ"ד שהפושעים הללו דוחים מילה בזמנה על יום אידם. ומבטלים מ"ע דביום השמיני ימול. ודאי שראוי לתקן לדחות המילה על יום שאינו יום אידם. וגם דהא יש ביד ב"ד לתקן בשב ואל תעשה. ובפרט למיגדר מילתא כדאיתא ביבמות (דף צ'). אך בנ"ד אין אנו צריכים לזה וכמש"ל

ויש לדון דבנ"ד אין כאן איסור שיהוי מצוה כלל. דהאב אינו עובר על איחור המצוה כיון דאנוס בתקנתא דרבנן שתיקנו שלא למול מילה שלא בזמנה ביום אידם. וכדאיתא בריש כתובות דע"י תקנתא דרבנן מיקרי אנוס ע"ש. והמוהל אינו עובר דלאו עליה דידיה רמי מצוה זו רק על ב"ד וכמש"ל. ובפרט שיש שם כמה מוהלים. אין שייך לומר שמוטל על אחד מהם. וגם כי הלא גם הם אנוסים בתקנתא דרבנן כנ"ל. וב"ד אין עוברים על שיהוי המצוה. כי הלא יסוד החיוב שעל ב"ד להשתדל למול בני ישראל. הוא מצד שהחיוב עליהם להקים את הדת ולהשגיח שיקיימו מצות התורה כדין. ואף דיליף לה בקדושין (דף כ"ט) מקרא דהמול לכם. נראה דהיינו משום דאי לאו קרא הו"א דמילה הוי מצוה המוטלת רק על האב שימול בעצמו או ע"י שלוחו. וכמו כל מצות שבתורה סוכה ולולב ותפילין שכופין ב"ד את האדם לקיימם כדאיתא בחולין (דף ק"י). לזה ילפינן מקרא דהמול שגוף המילה מוטל על ב"ד אם מתרשל האב למולו. או שמת וכדומה. ונראה שהלימוד הוא מדכתיב המול ולא מולו לשון ציווי. משמע מזה שיהא נימול מכל מקום בכל אופן שיהיה אם ע"י האב או ע"י ב"ד. ואין הלימוד מתיבת לכם. וכידוע למדקדקים שהמול הוא מקור בבנין הפעיל. ועפ"ז יש לבאר דרשות דבב"מ (דף ל"א) ואכמ"ל בזה. והוי קרא דהמול רק כעין נתינת רשות שמתקיימת מצות מילה אף אם מל אחר בלא דעת האב. ולא הוי כאלו עברה הערלה ע"י חולי או שנימול ע"י עכו"ם. דאף שאין כאן ערלה. מ"מ לא קיים מצות מילה, ודעת הרמ"א בסי' רס"ב שצריך להטיף דם ברית. וממילא מוטל על ב"ד וכל ישראל להעמיד הדת על תלה ולמול את הערלים. וכיון שהיא ענף וחלק ממצות הקמת הדת על תלה ממילא מותר לב"ד לתקן להשהות המילה כדי להקים הדת על תלה שיקיימו מצות ביום השמיני ימול. ואף שתקנה זו היא בשביל ילדים אחרים. ולא בשביל ילד זה. מ"מ עדיפא תקנת רבים מתקנת יחיד. וגם דהא הכא אינו תקנת הילד דהא הוא קטן ואינו חייב במצות. רק החוב מוטל על ב"ד שלא להניח ערל בישראל. ובנ"ד מוטל יותר על ב"ד להעמיד הדת ע"י תקנה זו שיקיימו מצות מילה כראוי. כי אם יניחו הדבר כמי שהוא תתבטל ח"ו מצות מילה בשמיני לגמרי בהמשך הזמן. וגם כי יש בזה תקנה לאבי הילד שאם יולד לו עוד בן ימול אותו בשמיני וכן יש בזה תקנה להילד עצמו כשיגדל ויוליד בנים. וההכרח לקצר שלא יאמרו שדברינו נבנו על פלפולים

ולזה הנני מצטרף בזה עם הדר"ג לגזור על המוהלים שבעירו והגליל שלא ימולו שום מילה שלא בזמנה ביום אידם. רק ביום אחר. וכל העובר על תקנה זו ישכנו חויא דרבנן דלית ליה אסותא וירבצו בו כל האלות שבתורה. וגם אסור להמוהל למול עוד שום אחד מילדי ישראל לעולם. אחרי שיעבור בשאט נפש על תקנת חכמים לסייע ידי עוברי עבירה לדחות מילת בניהם ליום אידם. ויש לדון שיהיו פסולים ע"פ דין למילה. דהא קיי"ל ביו"ד סי' רס"ד שהמומר לערלות אסור למול. והנה מומר לא מיקרי דוקא שכופר בכל המצוה. רק אף שכופר בפרט אחד מפרטי המצוה וכמו שבארתי בס"ד בחיבורי ח"ב סי' א' יעו"ש. וכן איתא במנחות (דף י"ח ע"ב) דאינו מודה בעבודה מיקרי אף שאינו מודה בפרט אחד כגון יציקות ובלילות. אף דקיי"ל אם לא בלל כשר ע"ש. והנה התב"ש והכו"פ כתבו בסי' א' שאף אם עבר השוחט על תקנת הקהל בעסק שחיטה מיקרי מומר לאותו דבר. ובארתי דבריהם בס"ד בחיבורי שם. וא"כ ה"ה הכא אם יעברו על התקנה יהיו נידונים כמומרים לערלות ואסורים למול. וע' תו' חולין (דף י"ד ע"א) ופוסקים יו"ד סי' ב' בענין זה

וע"ד שמושיבים נוצרי לסנדק. מה אומר ומה אדבר. אוי לאזנים שכך שומעות ואוי לנו שכך עלתה בימינו. והנה גם בארצינו נמצאים בעוה"ר קלי הדעת ומפירי תורה. בכ"ז לא נשמע שיעיזו לעשות דבר כזה אשר הוא נגד הנימוס לקחת איש שאינו מאמין בדתינו שיכניס בן ישראל לברית של אאע"ה. וכמתוקנים שבהם לא עשו. כי הלא לא נשמע שנוצרי יקח עברי או מחמדני שהוא יכניס בנו לדת הנוצרית ולהטבילו כנהוג אצלם. ובפרט שמצות סנדקי הוא ענין גדול ומבואר בשו"ע סי' רס"ד ובכמה ספרים שצריך להדר שיהא סנדקי ירא שמים. והקולר בזה תלוי בצואר המוהלים. כי איך יגש המוהל למול הילד על ברכי נוצרי. ואין לחוש בזה לאיבה. כיון שזה אסור לנו ע"פ דינינו. ועוד דגם הם אין עושין כן וכמש"ל. וכעין זה איתא בע"ז (דף כ"ו) דכל היכא דאיכא אמתלא לא חיישינן לאיבה וכל נוצרי אשר לו דעת ישרה לא יתרעם ע"ז. ויבין אשר על כל איש לשמור חוקי דתו. ולכן הנני מצטרף עם הדר"ג לגזור איסור על כל המוהלים שבעירו והגליל אשר לא יהינו למול שום ילד כשהסנדקי יהי' בן אמונה אחרת. ואף אם יתעקש אבי הבן ולא יתננו למול באופן אחר. מוטב שישאר ערל משנסייע לעשות דבר כזה בפרסום נגד הדת והדעת. והילד ימול כשיגדל. ועל הב"ד להעמיד חוקי התורה על מכונם. אבל לא לעשות כרצון איש ואיש. וכבר כתבו התו' בשבת (דף ד') ועירובין (דף ל"ב) דהיכא שהוא פושע ומזיד אסור לעשות אף איסור קל כדי להציל אחר מאיסור חמור ע"ש

ועוד יש לדון בזה דהנה מצינו שהסנדק נקרא בפוסקים בעל ברית המילה. וכשאין האב בביתו איתא בסי' רס"ה שנהגו שהסנדק מברך ברכת להכניסו. והמג"א סי' רפ"ב כתב לענין לקראו לס"ת שהסנדק קודם למוהל ואבי הבן. וכ"ה בשו"ע סי' רס"ה סי"א. וצריך להבין מה מעלת הסנדק לעומת המוהל שהוא עושה כל המצוה. ונראה בזה דהנה איתא במכות (דף כ' ע"ב) שהניקף אם הוא מסייע ומטה ראשו לוקה ג"כ על לאו דלא תקיפו וכ"ה הלשון ביו"ד סי' קפ"א. ורש"י כתב שם