דברי מלכיאל ד קכ

וכ"ז כשהשקלא וטריא אם נכון לקחת את הרב הזה או לא וכדומה שדנין באסיפה אם הוא טובת הציבור. אבל כשיש לפניהם שני רבנים או שוחטים. אשר ידוע ששניהם שוים ושניהם ראוים להתקבל לעירם. ויש אנשים שרוצים בזה ויש שרוצים בזה. שבארנו בס"ד בחיבורי שם דגם בזה אזלינן בתר רוב דיעות אך מטעם אחר יעו"ש. וא"כ בכה"ג נראה שמצרפין גם דיעות של קרובים. דכיון שא"צ לזה לשיקול דעתם אם הוא טובת הציבור. רק צריך לדעת איך הוא רצונם מצד שגם הם שותפים בצרכי העיר כמ"ש בחיבורי שם. ממילא ודאי שמצרפים דעת הקרובים. דלפסול משום נגיעה שייך רק כשצריך לזה שיקול הדעת וכמובן. ואשים קנצי למילי מרוב טרדותי

סימן פד כבוד ידידי שוב"ז הגאבד"ק שינייווקא מהרי"ר הלוי נ"י

ע"ד שהעיר בחיבורי ח"ב סי' ע"ה אות ז'. שכתבתי דהא דאיתא בסוכה (דף כ"ז) דהיכא דאזיל ולא אתא ביומיה פטור מלקבל פני הרב. היינו למ"ד בעלה משמחה. והרמב"ם פוסק כר"ז דס"ל שהאשה חייבת בעצמה בשמחה. והקשה כת"ר דכיון דר' אליעזר ס"ל בסוכה דבעלה משמחה כאביי. ולא מצינו תנא שיחלוק עליו. איך אפשר שר' זירא שהוא אמורא יחלוק על זה וגם דנימא דהלכה כמותו. הנה כבר כתבתי שם שבמק"א הארכתי בזה. והוא כי מבואר אצלי בע"ה זה קרוב לשלשים שנה אשר פלוגתא דאביי ור"ז תלוי בפלוגתא אי שני כתובים הבאים כאחד מלמדין. דבקדושין (דף ל"ה) איתא דמ"ד מלמדין ס"ל דמצה שמחה והקהל הוי שלשה כתובים. והיינו דלא כאביי דבעלה משמחה וכדאיתא בסוגיא שם (דף ל"ד ע"ב). ואביי יסבור כמ"ד ב"כ אין מלמדין. והתוס' נתקשו שם לאביי. ומש"ש מקידוש היום כבר הקשה בגליון דאביי ס"ל דהוי דרבנן. וגם נראה די"ל דמקידוש אין ראיה דזכירת השבת באה כדי שלא ישכח לשמור א"ע מלעשות מלאכה בשבת. דהא דעל היין הוי רק מדרבנן כמ"ש התוס' בנזיר (דף ד'). ולזה כיון שנשים מצווים על שמירת שבת. נצטוו ג"כ על זכירת שבת. משא"כ בשארי מ"ע שהז"ג. ולזה עכצ"ל דס"ל שנשים חייבות בשמחה. וא"כ הוי פלוגתא דתנאי. והנה הגרי"ב כתב בנו"ב מ"ת חא"ח סי' קכ"ה דהרמב"ם פוסק כר"י דב"כ מלמדים. ולזה י"ל דאזיל לטעמיה ופוסק כר"ז דנשים חייבות בשמחה. כן כתוב אצלי מכבר. ועוד בארתי שם דהנה רש"י כתב בקדושין (דף ל"ד ע"ב) דאביי דריש ושמחת שישמחנה. וא"כ תלוי זה בפלוגתא אי דרשינן מקרא או מסורת. והרי נחלקו בזה הרבה תנאים. והרמב"ם לטעמו שפוסק באשם תלוי דבעינן שתי חתיכות והיינו כמ"ד יש אם למקרא במקום שהמקרא והמסורת סותרים זה את זה כדאיתא בכריתות (דף י"ז ע"ב) וע' תו' סנהדרין (דף ד'). ור"א בסוכה (דף כ"ז) לטעמו דס"ל בבכורות (דף ל"ד) יש אם למסורת ע"ש בסוגיא ואקצר. ועתה ראיתי במקנה בקדושין (דף ל"ה) שנתן טעם דתליא זה בזה ב"כ הבאים כאחד בהא דחיוב שמחה בנשים. דמשום דילפינן דמ"ע שהז"ג חייבות לזה דרשינן לקרא שחייבות בשמחה. ולענ"ד דבריו צ"ע דמ"מ אין שייך לומר דהוי ג' כתובים כדי לפטור בכל מ"ע שהז"ג. דכיון דאפשר לפרש דבעלה משמחה. יותר טוב לדרוש כן ושיתחייבו בכל מ"ע. ועוד דאביי דריש לה ממשמעות הכתוב דכתיב ושמחת אתה וביתך. דלמה כתוב חיוב דידה בהדי חיוב דידיה ובלשון כולל וביתך. ועכצ"ל הטעם שהוא ישמח אותה. ובפרט לפירש"י שהזכרנו דדריש לה ממסורת דושמחת. ובמקנה שם הקשה על אביי מהא דחגיגה ולא ראה שכן הקשו התוס' בר"ה (דף ו' ע"ב)

ומש"כ קושייתי שם על תוס' דר"ה (דף ו') אינו מובן צדק בדבריו כי יש שם ט"ס גדול. ועיינתי בכתב ידי וראיתי ששם כתוב כהוגן. ומש"ש בחיבורי דהא סוגיא דר"ה אזלא אליבא דר"ז. צ"ל סוגיא דחגיגה. דאביי משני לה שם על קושית ר"ז ע"ש. ומש"ש ואביי לטעמו דס"ל בעלה משמחה. הוא ג"כ טעות המעתיק. וצ"ל ואביי גופיה ס"ל בעלה משמחה. ותמה אני על עצמי שלא תקנתי זה בעת הגהתי. אבל מרוב טרדותי עברתי ע"ז בחפזון ואח"כ מצאתי הרבה הגהות נחוצות. וקצתם באו בחיבורי ח"ג. והנה לכאורה לק"מ קושיתי דלפ"ז תיקשי מ"מ על אביי קושית ר"ז עד הכא מאן אתייה. אכן לפמש"ל שזה תלוי בפלוגתא דב"כ אי מלמדים א"ש. דהא קאי בחגיגה שם על דברי ב"ש ע"ש. ושמאי ס"ל בקדושין (דף מ"ג) דב"כ מלמדים וע"כ ס"ל דאשה חייבת בשמחה כמש"ל. ולזה שפיר משני אביי לדברי ב"ש

סימן פה

ע"ד אשר אירע בעירם כי אחרי פטירת הרב הגאב"ד דמחנם ז"ל. קמו איזה אנשים לבחור לרב את חתנו. ויש אשר יאמרו כי כן בקש הרב המנוח ז"ל כי יקחו אותו לרב. והם כתבו כי בניו כותבים בשבת ואוכלים טריפות. וגם הוא בעצמו אינו נזהר בכמה עבירות חמורות לא אזכירם הנה מפני הכבוד. וחפצים לשמוע דעתי אם יש מקום אשר עדת ישראל יקבלו איש כזה לרב והנה בקבלת רב ומורה כתוב בתורה בפ' יתרו שצריך שיהיו יראי ד' ושומרי מצוה יותר מכל העם. באשר הרב הוא למופת לכל העם אשר תחת דגלו. כי אם יעשה הרב איזה דבר קטן. יוסיף ההמון לעבור על איסורים חמורים. והרי הוא חוטא ומחטיא את הרבים. וברבנות העיקר הוא שיהא ירא שמים אף שאינו גדול בתורה כל כך. וזה לשון השו"ע יו"ד סי' רמ"ג ס"ג ת"ח המזלזל במצות ואין בו יראת שמים. הרי הוא ג"כ כקל שבציבור כי אף שאפשר שעושה כדין ואינו עובר על דין גמור. בכ"ז הוא גורם להחטיא את הרבים שהם יקילו יותר בראותם שהוא מזלזל במצות. וכן אמרו בש"ס בכ"מ אדם חשוב שאני. ופירש"י לפי שהכל מסתכלים במעשיו ולמדים ממנו. ולשון הרמב"ם פ"ב מה' סנהדרין שהדיינים צריך שיהיו גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע. ובח"מ סי' ח' מפורש בסמ"ע שם שדיין שאינו הגון במעשים אסור למנותו אף שכולו מחמדים ויש בו שאר טובות. והמעמיד דיין שאינו הגון מפורש בש"ס דהוי כמעמיד אשרה אצל המזבח. ובברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ג כתב שת"ח שמחלל השם מעבירין אותו. וע' שו"ת ח"ס חח"מ סי' קס"ב ומהר"מ שיק סי' ר"כ ויהודה יעלה א"ח סי' ל"ה ל"ז כמה הרעישו והחמירו שלא למנות לרב את מי שמיקל בדברי חז"ל ומזלזל במצות

ובנ"ד אם כנים הדברים הגדיל לעשות ותעל צחנתו במסרו בניו לבית הספר לכתוב בשבת ובעצמו חתם ע"ז שמסכים ע"ז. מה יש לקוות מאיש כזה שידריך את אנשי העיר בדרכי התורה והיראה אחרי אשר גם את בניו מוליך בדרך חושך ולא אור. אשר מוטל ע"פ דין עליו לחנכם בדרך התורה והוא נענש על מעשיהם. וזה כל עמל איש שיהיו לו בנים כשרים ויראי ד'. ואיך ידריך את אחרים כראוי. ואף אם יאמר לאחד שיתנהג כראוי. ישיבו לו טול קורה מבין עיניך. וכן מה שנתבאר במכתבם שהוא מלעיג על דברי חז"ל. א"כ הוא אפיקורס גמור כמפורש ר"פ חלק. ואוי לאותה בושה אשר קהל נכבד כעירם יכתירו בכתר הרבנות איש כזה אשר הוא גרוע מכל אדם בישראל

ואשר יש מי שאומר שחותנו בקש שיקחוהו לרב. הנה לבד כי א"א להאמין אשר חותנו ז"ל לא יכיר את מעשי חתנו ויצוה לקחת איש כזה לרב. ועד אחד אינו נאמן להוציא לעז על אותו צדיק שיאמר דבר כזה וכדאיתא בפסחים (דף קי"ג) שעד אחד אסור להעיד על חבירו בדבר איסור ולוקה על שמוציא ש"ר על חבירו. ומכ"ש להוציא לעז כזה על אדם גדול וצדיק בודאי שאסור להאמין לדברי עד אחד. ואף במלתא דרבנן ובשב ואל תעשה קיי"ל בפסחים (דף ט') ובכ"מ דחזקה על חבר