דברי מלכיאל ד קיט

שיש לו בן ממלא מקומו. דבלא"ה מה רבותא היא זו. וגם דהא לא חילקו בזה. וגם דהא הוא עדיין לא נסתלק מכהונה גדולה. דהא אין מורידין. רק משום איבה גזרו שלא ישמש בשמונה בגדים. וא"כ כשמת ובטלה לה איבה אזי נשאר הוא כה"ג ממילא. וכ"ה לשון הש"ס ביומא שם. חוזר לעבודתו. ולא שמתמנה מחדש. ונראה שא"צ מינוי כלל. רק משיחה נראה שצריך דהא ביוה"כ לא נמשח דבש"ס קרי ליה רק מרובה בגדים. וכ"כ התוס' נזיר (דף מ"ז ע"א) ד"ה וכן. ובזה מיושב דפריך הש"ס ביומא שם פשיטא. וקשה דהא קמ"ל רבותא שהוא קודם לבנו של הכה"ג הראשון. אבל לפמ"ש א"ש דכיון שעדיין כהונה הגדולה עליו. פשיטא דלא מעברינן ליה בשביל בנו של הכה"ג הראשון. ואין לומר דרק גבי כה"ג הדין כן ולא בשאר מינויים ז"א דהא כתבו התוס' ביומא שם ד"ה הלכה שגם בפרנס על הציבור הדין בפרטים אלו כמו בכה"ג. וי"ל ג"כ דלהכי נשאר יהושע במקום מרע"ה לפי שכבר שימש את ישראל בחיי מרע"ה. אך לא מצינו בפירוש שימלא אף פעם אחת את מקום מרע"ה

ועתה נבוא לעובדא שנשאלנו עליה הנה אף שכשמת הרב דספרדים נשאר מינוי זה בירושת אחיו. כי נראה שאין לו בנים או שיש לו בנים רק אינם ראוים לכך. שהרי לא הוזכר מזה בשאלה. ומה שמחל על זכותו אין בזה ממש כמש"ל. בכ"ז כיון שהאח אינו ראוי כעת לזה. רק אומר שאחר שיפנה מעסקיו ילמוד פוסקים. כבר בארנו דבכה"ג אבד זכותו. ואין מחויבים הציבור לשמור עבורו את המינוי. וכן מצד שהרוב מהספרדים אומרים שאינו ראוי לכך מצד מדותיו. ג"כ טענתם טענה ובטל זכות ירושתו. וגם מצד טענת הרוב שרוצים שיהי רב אחד לכל העיר. הוא ג"כ תיקון גדול שלא יהי פירודי דיעות בעיר וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' ל"ה דבכה"ג שאומרים כהוגן שומעים אף למיעוט ומכ"ש בנ"ד שרוב אומרים כן. וגם מצד שהרב דאשכנזים היה דן ומורה לספרדים גם בחיי הרב הקודם וברשותו א"כ ה"ז דינו ככהן שנתמנה לשעה לכה"ג שבארנו למעלה שאם מת הכה"ג נשאר השני לכה"ג במקומו ובארנו שזה שייך גם בשארי מינויים אך זה יש לדחות דהא ששאלו ממנו הוראות וד"ת בחיי המ"צ היה זה רק בדרך עראי. ולא בתורת מינוי שמינו אותו לכך. אבל לדינא די בטעמים האחרים. ואבד האח זכותו ברבנות זו. וגם כיון שאמר האח שאינו רוצה להיות רב. ועי"ז עשו כתב רבנות להרב דאשכנזים וכבר התחיל בעבודה. ודאי שאינו יכול לחזור בו וכמש"ל דבכה"ג מחילתו מחילה. דהא אין מורידין בקודש. ואף שאינו הורדה גמורה דהא ישאר רב לאשכנזים. בכ"ז בארנו למעלה דהורדה במקצת מיקרי ג"כ הורדה. וגם כיון שהספרדים הם כת מיוחדת בעיר. מיקרי זה לגבייהו הורדה גמורה. והנה לפי הנראה מהענין אחי הרב המנוח ז"ל הוא עכ"פ מופלג בתורה. לזאת אקוה שישמע לקולי וישבות מריב. אחרי כי ע"פ דין אין לו חלק ונחלה בזכות הרבנות כמו שנתבאר. והוא מצוה רבה לאחד את המפלגות אשר בעיר שיהי דבר אחד לדור. כי עי"ז יוכלו לעשות תיקונים בעיר במה שנוגע לעבודת ד'. כי בעיר שיש שתי רבנים ידוע שא"א לתקן דבר. באשר מה שזה בונה זה הורס. וגם ע"פ רוב מבזים זא"ז ומתחלל השם. ודי לנו מה שבעתים הללו מבזים הע"ה את הת"ח. ולמה נגרום עוד שת"ח יבזו זא"ז

סימן פג

וע"ד שחתמו על הכתבים נערים. כבר בארתי בחיבורי ח"א סי' ל"ה שאין מצרפין לרוב דיעות רק מי שנושא בעול הקהילה. ומצינו בש"ס אף לענין שאר דברים שגדול וסמוך על שלחן אביו קטן הוא. וע' בחיבורי שם סי' ל"ו לענין מי שא"צ לאותו דבר אם מצרפים דעתו. אך אין זה שייך לנ"ד להחתים נערים. וכמובן. וגם כי לא נהגו לצרפם. ובענין כזה העיקר הוא המנהג וגם כי הוא בזיון להציבור שיצרפו נערים. שהרי הציבור הם בזה כדיינים לדון על הענין שעוסקים בו כמבואר בחיבורי שם סי' ל"ה ושם סי' ל"ו נתבאר ג"כ לענין בני הכפרים שמצרפים דעתם אם הם נושאים בעול עם אנשי העיר יעו"ש. ובכ"ז מה שלא קראו אותם לאסיפה אינו גורם ביטול להסכם האסיפה. כי בזה הולכים אחר המנהג ואין המנהג לקראם לאסיפה. והטעם שלא יוכלו לתקן שום דבר באשר יומשך הדבר עד שיבואו בני הכפרים. וכן בארתי בחיבורי שם סי' ל"ה שאם אחד לא היה בביתו ג"כ אינו מעכב ע"ש. ומה שיש מן החתומים שהם אנוסים מצד שיראים ממנו. אם יגידו כן לפני ב"ד. ודאי שאין מצרפים דעתם. דהא קיי"ל שצריך שיגיד דעתו לש"ש. ולא שיקבל שוחד. או בשביל איזה נגיעה וכמ"ש ג"כ הנו"ב שנוגע בדבר אינו מצטרף יעו"ש בחיבורי ובזה לא שייך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. דזה הוי רק גזה"כ בעדות. אבל לא בשארי דברים. וגם סברא דאין אדם משים עצמו רשע לא שייך בזה. דידוע אשר רוב בנ"א אין יודעים שיש איסור בדבר להסכים על איזה דבר של רבים בשביל שיצמח לו טובה מזה. ובכה"ג דעבידי למיטעי יכולים גם עדים לחזור בהם כדקיי"ל בח"מ סי' מ"ג ס"ח וע' חיבורי ח"א סי' ק"א בזה. וגם דכשבא לעשות תשובה ולתקן את עותתו לא שייך זה. וכמבואר בפוסקים וע' תוס' ב"מ (דף ג' ע"ב). ואין בזה חזרה בשכירת הרב שחתם עליו. כי כל זמן שאין חתומים עליו רוב דיעות אין בכתב זה שום ממשות ויכול כל אחד לחזור בו. וגם יש לדון שצריך שיקבל הרב הכתב לידו או שיתחיל בעבודה. ואקצר בזה כי בנ"ד א"צ לזה

ומה שחתומים קרובים כבר נתבאר בחיבורי ח"א סי' ל"ו שקרובים אינם מן המנין שהרי הם נוגעים בדבר. והנראה דאף אותם שאינם פסולים לעדות. מ"מ מיקרו נוגעים לענין זה כי ידוע שכל אחד נוח לו שיהא הרב דמתא ממשפחתו כי נ"מ לו זה בכמה ענינים הן לענין כבוד המשפחה הן לענין שיוכל להתראות עמו בכל עת ולהתיעץ עמו. וכן כמה פעמים יוכל לעשות לו טובה באיזה ענינים אצל אנשי העיר. ואף דבדיין קיי"ל בסי' ז' ס"ט שאין פסול רק הפסול לעדות. מ"מ בנ"ד נלע"ד דאף קרובים הכשרים לעדות מיקרו נוגעים בדבר דחזינן זה מעשים בכל יום שכל שהוא קצת קרוב לו מתאמץ להכניסו לעירו לרב. וקרוב לומר דבענין כזה פסול אף לעדות. לא מצד קורבה רק מצד נגיעה. דהא חזינן בב"ב (דף מ"ג) ובטוש"ע סי' ל"ז שפסול לעדות משום סברא דהשני נוח לו והראשון קשה הימנו. וכ"ש הכא שנוח לו שהרב דמתא יהא קרובו. וגם דהעולם תופסים זה ליחוס משפחה כשיש לו קרוב שהוא רב. וזה ודאי מיקרי נגיעה כנ"ל

וגבול הקורבה לענין זה לכאורה היה נראה דהוי עד רביעי ברביעי כעין הא דקיי"ל לענין גט בסה"ג ס"ב שאסור לכתחילה ליקח עד או דיין שהוא רביעי ברביעי עם האיש או האשה. אלמא שזה נקרא עדיין בשם קרוב שיש לחוש עליו. וכעין זה כתב הח"ס בחח"מ סי' קכ"ז שאם אמר אחד נכסי לקרובי יש לדון דמיקרו קרובים עד רביעי ברביעי ע"ש אכן העיקר נראה בזה שהוא לפי ראות עיני ב"ד שכל מי שהוא ממשפחה זו ונקרא על שם משפחה זו. הרי הוא נוגע בדבר כי הלא יתפרסם שהרב הוא ממשפחתו. אבל אם אין מפורסם שהוא ממשפחה זו הרי כבר נתרחק ואינו נוגע בדבר. ובכ"ז כדי לתת גבול לדבר נראה לתפוס כמש"ל מדיני גט. וגם דאפשר אחר שיתמנה יתקרב אל הרב ויפרסם בעצמו שהוא קרובו. ולפ"ז גם מחותנו מיקרי נוגע בזה דהא בגט מבואר שם שאסור לכתחילה להיות עד. ובח"מ סי' ל"ג ס"ו מבואר שמחותנים פסולים לדין זה לזה. והכא כבר בארנו בחיבורי שם שדינם כדיינים לצרכי ציבור. ובכ"ז נראה שלא נתבטל כל הכתב בשביל זה שנמצא שם קרוב. דודאי אין דנין בזה דין נמצא קרוב או פסול דהא אינם דיינים גמורים. ואף בדיינים גמורים נסתפק המל"מ בפט"ז מה' עדות אם נמצא אחד קרוב וע' תומים סי' מ"ו סקכ"ח ובנתיבות סי' ל"ו בזה. ומכ"ש הכא דודאי אין שייך זה. ואם נבוא לבטל בכגון זה לא יבואו לעולם לידי הסכם. ויש להביא לזה ראיות מדברי הפוסקים. אך ההכרח לקצר: