דברי מלכיאל ד קיד

מעסקי גופו. ולזה לא יצא דהא קיבל על עצמו לפנות מכל עסקיו ולא לעסוק בעסקו ביחד עם לימודו. וה"ז דומה להא דקיי"ל שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין

ומ"ש במכתבי הקודם דהא שחייב התלמיד לכבד רבו אינו מצד שקיים בו רבו מצות לימוד. רק מצד שהוא למדו דרכי התורה והביאו לחיי העוה"ב. והקשה כבודו דכיון שמקבל שכר אינו אלא אומן הבא בשכרו. וכי שייך לומר שיחזיק טובה להאומן הלא בעד כספו יוכל להשיג אומן למלאכתו וכן מלמד לעצמו או לבנו. הנה לדעת כבודו יקשה למה נצטוינו לכבד את האבות הלא היו מוכרחים במעשיהם בטבע ורובם אין מכוונים כלל לשם מצות פו"ר. אבל העיקר כיון שהוא הורהו דרכי התורה והיראה מחויב התלמיד לכבדו כיון שעכ"פ היה הוא סיבת עלותו במעלות התורה. ובאמת כבוד הרב הוא יסוד לקיום התורה למען לא יסור מקבלת רבותיו כי כל התורה היא על יסוד הקבלה והמסורת תלמיד מפי רב. ויש להאריך בזה

וע"ד מ"ש במכתבי דבסוטה (דף כ"א) מוכח שלא טוב עשו שמעון ועזריה שהתנו שיהא לו חלק בתורתו. והקשה כ"ת דהא כוונת הש"ס שם שעשו כראוי. רק הלל ושבנא שרצה לחלוק עמו אחר הלימוד עליו נאמר שלא טוב עשה ושכ"כ המהרש"א והע"י. הנה ידעתי שכן הבינו הרבה מפרשים. אבל אנכי כתבתי כן ליישב פירש"י דזבחים. דבאמת לפי הבנת המפרשים קשה הלשון לא כשמעון אחי עזריה ולא כר"י דבי נשיאה דהא זה קאי על הנותן כסף לחבירו שיהי' לו חלק בלימודו. והול"ל לא כעזריה עם שמעון ולא כבי נשיאה עם ר"י אלא כשבנא עם הלל. וגם למה להש"ס לפרוט הא דשמעון ודר"י. והלא בודאי היו הרבה תומכי לומדי תורה בישראל בכל דור ודור. ואי נימא דאשמועינן דאף שהתנו שיהא להם חלק בתורתם. מ"מ לא נאמר עליהם בוז יבוזו. דכיון שמותר לעשות כן בודאי היו נמצאים הרבה אנשים שיעשו כן בשעה שתמכו בידי לומדי תורה. ובכתובות (דף קי"א) איתא שהעושה פרקמטיא לת"ח אור תורה מחייהו אף שלא התנה שיהא לו חלק בלימודו. לזה נראה שרש"י פירש הכוונה בש"ס שאין לעשות כשמעון אחי עזריה וכר"י דב"נ שמכרו חלקם בתורה בעד צרכי עוה"ז. אלא כהלל ושבנא שהלל לא רצה ליהנות מאחיו ולתת לו חלק בתורתו וקיים מה שכתוב בוז יבוזו לו

והנה רש"י פירש שהלל למד מתוך עוני רב. וקשה דמאי נ"מ דהא הכא קאי שלאחר שכבר למד רצה אחיו לתת לו חצי רכושו ולחלוק עמו שכר לימודו. וזה אפשר אף אם למד מתוך הרחבה רק אח"כ העני. אבל לפמ"ש א"ש ששבנא רצה לתת לו בשניה שעסק בתורה מעוני. ודקאמר בש"ס לסוף י"ל הכוונה אחר שראה שבנא עוצם עסק אחיו בתורה ורוב עניותו. וגם להבנת כבודו יקשה לשון לסוף דאיזה סוף שייך בלימוד התורה. ובסוף ימיו של הלל ג"כ לא שייך כי אז היה כבר נשיא בישראל וכבר היה עשיר וכידוע שהיו מעשירים את הנשיאים. וגם כי למה לו רכוש בסוף ימיו. ועכצ"ל כמש"ל דלסוף היינו כשראה את עסק אחיו בתורה והעיקר נראה דרש"י לא גרס תיבת לסוף שבאמת אין לה ביאור וכמש"ל, וכן במהר"מ אלשקר סי' ק"א שהביא בשם רב האי גאון סוגיא דסוטה אין שם תיבה זו. ומבואר דלא גרס לה. וא"ש דנקיט שמעון ור"י והלל להורות ששמעון ור"י לא עשו כהוגן ורק הלל עשה כהוגן. ובהא דר"י קשה דהכא משמע שר"י למד ע"י שהנשיא פירנסו וכפירש"י. ובמדרש ש"ר פמ"ז ויק"ר פ"ל ושה"ש ח' איתא שר"י מכר הרבה שדות וכרמים ללמוד תורה, וצ"ל שאחר שמכר כל אשר לו פירנסו הנשיא והוי זה דומיא דהלל ושבנא שרצה שבנא לפרנסו אחר שכבר למד הרבה כנ"ל ולזה לא נמצאו שעשו כן רק שמעון ועזריה ור"י ודב"נ. כי באמת אין נכון לעשות כן וכמ"ש במכתבי הקודם, וכ"נ דעת רש"י בסוטה שם שהרי לא פירש כלל החילוק ששבנא רצה לפרנסו אח"כ ועזריה פירנסו מתחילה וכדרכו בקודש לבאר עיקר סברת הש"ס. והיינו כמש"ל שרש"י פירש הש"ס כפשוטו. וכ"נ עיקר בכוונת הש"ס. וכן מוכרח בדעת רב האי גאון ומהר"מ אלשקר שפירשו הש"ס כמש"ל שהרי כתבו שם להדיא שאף הנותן כסף לחבירו ע"מ שיקח חלק בשכר לימודו מה שילמוד מהיום ג"כ אין בו ממש והמחזיק ביד חבירו שיוכל ללמוד תורה יש לו שכר אין החזקתו אבל לא שיקח חלק בלימוד חבירו ע"ש שהאריך והביא ראיה מסוגיא דסוטה הנ"ל. והוא לכאורה תמוה דהא שם מפורש להיפוך וכקושית כבודו. אבל הוא מפרש הש"ס כמש"ל ולהכי לא גרס לסוף וכמש"ל וז"ב. ולפלא על הפוסקים בסי' רמ"ו שלא הביאו דעת רה"ג בזה. ויש להאריך בזה אבל מטרדותי ההכרח לקצר

וע"ד שכתבתי שר"י נתפרנס מהציבור כשנעשה ראש ישיבה ולא העשירוהו בפעם אחת. וכבודו כתב שאפשר שהעשירוהו בפ"א כמו כה"ג שהביא רש"י שם. הנה אני כתבתי דלא מסתבר לומר כן וכמו שמצינו בחולין (דף קל"ד ע"ב) גבי ר"א שלקח שקא דדינרי לעצמו משמע שלא העשירו את הר"י בפ"א. והש"ס מייתי שם עלה ג"כ הא דגדלוהו משל אחיו וע"ש ברש"י. הרי דזה שייך אף כשנעשה כבר ר"י. וגם בכה"ג אין שייך שיספיקו לו על כל צרכיו לכל ימי חייו. ורק נתנו לו בערך שיקרא עשיר. ואח"כ כשלא הספיק לו חזרו ונתנו לו וברש"י שם פירש דמשלו צריך ליתן וכ"ש בדאתא מעלמא. הרי שתלמידיו נתנו לו. והשק דינרין משמע שבא ג"כ עבור התלמידים שבביהמ"ד ופירש"י צריך ביאור. ואולי הבין רש"י שנתנו הדינרין על דעתו של ר"א. כי אם נתנו עבור התלמידים הרי הם שלהם לגמרי ויש לדחות

וע"ד שכתבתי שדהמע"ה היה יושב ע"ג קרקע לפני עירא היאירי. והקשה כבודו דאפשר שדהמע"ה היה יושב ג"כ על כרים וכסתות ורק לאחר מות עירא ישב ע"ג קרקע. הלא במכתבי כתבתי שם דבש"ס משמע שזה היה לאח"מ ורמזתי שם לפירש"י דברש"י משמע להדיא שדוד היה יושב ע"ג קרקע דבלא"ה מאי רבותא די"ל דלהכי ישב עירא על כרים לפי שגם דוד תלמידו ישב על כרים. ודוד ישב ע"ג קרקע לפי שכולם ישבו ע"ג קרקע. ועכצ"ל שהרבותא הוא שדהמע"ה ישב אח"מ ע"ג קרקע כמו שישב בחיי רבו. כי היה כבוד רבו תמיד לנגדו וכאלו הוא לומד לפניו. וזהו פירוש הש"ס לדעת רש"י שם וז"ב. ומ"ש כבודו דלהכי היה מכבד את עירא לפי שהיה בצנעא כדאיתא בכתובות (דף ק"ד) וברמב"ם פ"ב מה"מ. הנה שם קאי רק לענין לכבד ת"ח דבפרהסיא אסור לו לכבדו רק להטיל מרה ולנהוג ברמה כדאיתא התם. אבל לא לענין לבזות א"ע נגדו ובפרט במקום שהוא בעצמו ג"כ ת"ח. ויהושפט לא מצינו שהשפיל א"ע רק שקראו רבי. וזה אפשר שהיה אמת כי לא מצינו שיהושפט עסק הרבה בתורה כמו דהמע"ה. וכן מצינו שמלך אינו חולץ לפי שאינו לפי כבודו אף שאפשר שיעשה בצנעא. אבל הטעם הוא משום דלבזות א"ע אסור לו אף בצנעא. וכעין זה כתבו הפוסקים דברב שמותר למחול על כבודו מ"מ אסור לבזותו ע' סי' רמ"ב סל"ב. ויש לחלק דבחליצה שיתפרסם אח"כ ע"י מה שיתירוה לשוק הוי כפרהסיא וכעין זה כתבו הפוסקים לענין מחלל שבת בפרהסיא שצריך דוקא בפני עשרה וכתב המהרי"ק שורש ק"ס והובא בתב"ש סי' ב' סקכ"ז שאם מפורסם הדבר הוי כאלו עשה בפניהם אף שעשה בצנעא. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז סק"ד לענין קידוש השם. אך א"כ גם ביהושפט נימא הכי דבודאי היה מפורסם מנהגו הטוב. וכן בדהמע"ה. וע"כ צ"ל דלענין כבוד לא שייך סברא זו וכמובן. ויש להאריך בזה

וע"ד שכתבתי דלהכי כתב הבר"י שאם נוטל שכר אינו יוצא ידי קביעות לתורה משום שצריך שלא יעסוק בצרכי גופו. והקשה כבודו דהא כתבתי במכתבי הראשון שאם יתנו שכר לאחד שיניח תפילין בודאי יוצא ידי מצות תפילין. ובמצות תפילין הרי צריך כוונה ואסור בהיסח הדעת. הנה כוונתי דקביעות תורה לא דמי לשאר מצות. כי שאר מצות אף למ"ד מצות