דברי מלכיאל ד קיג

בה' נדרים בתשובת בנו הגאון זצ"ל שכתב דבכל גוונא ל"א שבטל כולו. ולענ"ד העיקר כמש"ל וכדעת הג' מסנאטין שם ע"ש ואקצר באשר אין נ"מ לנ"ד דבנ"ד ההיתר הוא רק לחומרא בעלמא כמש"ל. ועוי"ל דהא כבר כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"ג וש"פ דלדבר מצוה מתירים אף נדר בעת צרה. והכא כשהאב אינו מתרצה בודאי יהי לו שנאה וכעס אם יקויים נדרה וגם כי ידוע בעתים הללו קושי פרנסת הבנות ואין בכח אנשים בינונים לעשות לבתו מלבושים אחרים. ויוכלו להתיר נדרה בלי פקפוק

סימן פ כבוד הרב החו"ב וכו' מו"ה חיים שלמה נ"י

ע"ד שחפץ לדעת דעתי בזה"ז שלומדים בשכר אם מחויבים לקבל גזירת רבו שלמדו תלמוד ורוב חכמתו ממנו והאריך בדברים נכונים. והנה מחולשתי כעת אשיב בקוצר

לדעתי נראה דאף בשכר מיקרי רב לענין שמחויב לכבדו ככל דיני תלמיד לרב. וגם בזמן הש"ס מצינו שלקחו ראשי הישיבות את סיפוקם מן הציבור וכדאיתא בחולין (דף קל"ד) דר' אמי זכה בשקא דדינרי דאתא לבי מדרשא עבור בני הישיבה ע"ש בפירש"י. וכבר האריך התשב"ץ וש"פ בהיתר קבלת פרס עבור לימוד והוראות והובאו בש"ע סי' רמ"ו. וכי יעלה על הדעת שיהיו פטורים לכבד את הרבנים וראשי הישיבות שקבלו פרס בעד הוראותם ולימודם. וכן איתא בכתובות (דף ק"ו) שגוזרי גזירות ושאר חכמים קבלו שכר ובירושלמי שם איתא דמתניא קבלו שכר. ובודאי היו מחויבים בכבודם. וגם הא השכר אינו רק שכר בטילה. וכמ"ש גם כבודו. ואף אם אין כאן בטילה דמוכחא ולוקח שכר רק מצד שאין לו במה להתפרנס. מ"מ אין זה גורע מכבודו וגם הלוים נטלו מעשר חלף עבודתם. ובכלל עבודתם היה ג"כ שיורו משפטים לישראל וע' יומא (דף כ"ו). ובעירובין (דף ס"ג) איתא שדהמע"ה היה נותן מתנותיו לעירא היאירי וע"ש ברש"י ותו'. ובכ"ז היה נוהג בו כבוד הרב כדאיתא במ"ק (דף ט"ז). אך י"ל שהיה למד עמו גם בלא מתנותיו

וכ"ת העיר מהא דקיי"ל ביו"ד סי' רמ"ב סל"ד שאם האב שילם להרב עבור לימודו עם בנו אזי אבידת אביו קודם לאבידת רבו. והביא הש"ך שם ממקור הדין בס' חסידים דה"ה אם אחרים שכרו את הרב ללמוד עמו. ומזה רצה כבודו להוכיח דבשכר אין לו דין רב. והנה לפ"ז יקשה למה נקטו הס"ח והשו"ע לענין הקדמת השבת אבידה. הול"ל בפשיטות שאם לומד בשכר אין לו דין רב. אבל באמת ז"א דהלא צריך להבין טעמו של הס"ח דמנ"ל זה. והגר"א לא הראה מקור לזה הדין. ונראה דכיון דבש"ס בב"מ (דף ל"ג) תנן טעם דאבידת רבו קודמת לשל אביו משום דאביו הביאו לחיי עוה"ז ורבו הביאו לחיי עוה"ב. ממילא אם אביו שכר לו רב ללמדו. ואם לא היה שוכרו לא היה לומד עמו. הרי אביו הביאו לחיי עוה"ב שהרי הוא היה הסיבה שילמוד רבו עמו. ולזה כתב שגם אחרים ששכרו לו רב הם ג"כ קודמים לרבו לפי שהם הביאוהו לחיי עוה"ב. וכעין זה אמר ר"ע לתלמידיו בכתובות (דף ס"ג ע"א) שלי ושלכם שלה היא. הכוונה שאשתו היתה הסיבה ללימודו עמם ע"ש. וכיון שהכל בסיבתה הוי כאילו למדה עמם. וכן פירש"י בסוטה (דף כ"א) וריש זבחים שלזה נקרא שמעון אחי עזריה לפי שהוא הספיקו שיוכל ללמוד ונקרא על שמו ע"ש. ומש"ש רש"י שהתנה שיהא לו חלק בשכרו. צ"ע דלמה לי תנאי הא ממילא יש לו חלק בלימודו כיון שעל ידו למד. וע' שו"ת מהר"מ אלשקר סי' ק"א לענין מכירת מצות ואכ"מ

ונראה שהשוכר רב לחבירו. מיקרי השוכר והרב זה אינו יכול וזה אינו יכול. שהרב א"י ללמוד בלא השוכר כי אין לו במה להתפרנס. והשוכר אינו יכול ללמוד. וזא"י וזא"י קיי"ל בשבת (ד' צ"ג) דהוי כאלו עשה כ"א המלאכה כולה. ולכאור' י"ל דהרב הוי כשלוחו של השוכר. ואף דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי. מ"מ כיון שיכול ללמוד ואח"כ ילמד לאחרים דיגעת ומצאת תאמין. מיקרי זה שפיר מצי עביד וכל כה"ג לא מיקרי לא מצי עביד וע' ב"ק (דף ק"י) לענין זקן וחולה ואכמ"ל בזה, אבל ז"א דלימוד התורה הוי מצוה שבגופו כמו הנחת תפילין שכל אדם מישראל מחויב ללמוד וללמד. ובזה לא שייך שליחות. כי בעת שהרב לומד עם תלמידו אף שלומד בשכר. מ"מ הוי כעשה מצוה בגופו וכמ"ש התו' רי"ד רפ"ב דקדושין והובא בקצה"ח ר"ס קפ"ב דבמצוה שבגופו לא שייך שליחות. ואף אי נימא שאין המצוה על גופו ללמד בעצמו. רק להשתדל שילמדו. מ"מ הרי הרב בעצמו מחויב ג"כ ללמד ואיך נאמר שעשה המצוה כולה בשביל חבירו. ואטו אסי תן אחד לחבירו איזה תשלום בעד זה שיניח תפילין. נימא שהמקבל שכר לא קיים מצות תפילין, זה בודאי אינו. רק שנותן השכר יש לו מצוה במה שעי"ז ששילם לו קיים מצות תפילין ועוד נראה דמה שהתלמיד מחויב לכבד את רבו אינו מצד שרבו קיים בו מצות לימוד. רק מצד שהוא למדו דרכי התוה"ק ועשה לו טובה שהביאו לחיי עוה"ב. ואין זה תלוי בכוונת הרב בעת שלימדו אם היה כוונתו כדי ללמדו או כדי לקבל שכרו

סימן פא להרב החו"ב הנ"ל

מ"ש כבודו דהא דאיתא בש"ס שחלקו כבוד לרבותיהם ולראשי ישיבות אף שקבלו שכר היינו רק כבוד ת"ח ולא כבוד רב. כוונתי היתה דמצינו בש"ס שחלקו להם כבוד כתלמיד לרב וכמו תלמידי רב ושמואל ור' יוחנן. ומצינו בתענית (דף כ"א) שר"י נעשה ראש ישיבה ופירש"י שגידלו והעשירו אותו ונתפרנס מזה ע"ש. וא"ל שהיו מעשירים אותו בפעם אחת אבל לא נתנו לו שכר בכל שנה. ז"א דאיך אפשר שיתנו לו צרכיו על כל ימי חייו בפעם אחת. וגם דכבר הוכחנו במכתבי הקודם שהראשי ישיבות היו לוקחים שכר. וכן מצינו תלמידי רב הונא ותלמידי רב אשי שהיו מכבדים אותם כתלמיד לרב. וכן מ"ש ראיה מעירא היאירי מוכח שדוד חלק לו כבוד כתלמיד לרב דאם היה מכבדו רק כת"ח גדול. הלא מלך קודם לת"ח. ובמ"ק (ד' ט"ז) איתא שעירא היה יושב על כרים וכסתות ודהמע"ה ע"ג קרקע ע"ש בפירש"י [ובש"ס משמע שם שזה היה אחר מותו ואקצר]

ומ"ש דלהכי פירש"י שעזריה התנה עם שמעון דבלא תנאי אין לו חלק גמור בלימודו. הנה קושייתי היתה למאי דאמרינן שהשוכר מלמד לחבירו עדיף מרבו לפי שהוא היה הסיבה להביאו לעוה"ב. ורמזתי שם לשו"ת מהר"מ אלשקר סי' ק"א שהביא דברי ר"ה גאון שכתב שאין שייך כלל להתנות שיהא לו חלק בלימוד חבירו. וצ"ל בכוונת רש"י דעזריה התנה כן שחשב שמועיל אבל באמת אינו מועיל כדאיתא בסוטה (דף כ"א) אם יתן איש את כל הון ביתו וגו' לא כשמעון אחי עזריה וכו'. הרי שבארו שלא עשו נכונה שמעון ועזריה לפי שא"א למכור חלק בשכר תורה. ומה שפירש"י כן בריש זבחים. היינו לפי שבאמת היה כן כדמוכח בסוטה שם. כן נראה בפירש"י וממילא נדחה מ"ש כבודו דלהכי קרו ליה אחי עזריה לפי שהיה לו חלק גמור בתורתו

ומה שהביא ממ"ש הברכי יוסף סי' קנ"ה בשם מהר"א אזולאי שמי שדן או מלמד בשכר לא ידון וילמוד בשעה שיש לו לקביעות עתים לתורה. כי לא יצא בזה ידי קביעות עתים לתורה הטעם שם כי החיוב על כל אדם לפנות בכל יום עת קבוע מכל עסקי הגוף ולעסוק בתורה. וכיון שנוטל שכר א"כ הוי זה ג"כ