דברי מלכיאל ד קיב

וכתובות (דף נ"ד) ונתחבטו בזה הב"ש באה"ע סי' צ' סקנ"ח וש"פ. ולפמש"ל, א"ש שדעתם דלא אמרינן שמקנה להם רק בשעה שהקדיש או שיש עליו בע"ח. וכן צ"ל בדעת הרשב"א בב"ק (דף ק"ב) שכתב דלהכי אמרינן שקונה בגדיה לפי שבשעה שמקדיש אינו נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו ע"ש והוא תמוה לכאורה דהא הש"ס שם מדחה לסברא שאין דעתו אבל לפמ"ש א"ש שהכוונה דאף שלא הקנה לה רק לזמן שהיא תחתיו. בכ"ז אין חל ההקדש ע"ז. ולזה הביא שם ראיה מהא דנדרים (דף מ"ז) גבי מרחץ ובית הבד המושכרים ביד אחרים דקשה דשם הם מושכרים משא"כ הכא אין לאשתו זכות בזה מעיקר הדין. אבל הכוונה כמש"ל דגם לה הקנה לזמן שהיא תחתיו וכן צ"ל בכוונת הש"ך סי' ע"ב סקכ"ו שכתב ג"כ הטעם משום שאין דעתו עליהם. והוא תמוה מסוגיא דב"ק דמדחה זה ולפמ"ש א"ש. והיינו כמש"ל בכוונת הירושלמי. ובדברי הרשב"א זה דחוק עדיין דשם משמע דקאי גם על מה שקנה וצבע לשמן ולא היה להם עדיין שום קנין ואקצר. ועכ"פ בנ"ד י"ל כנ"ל ועוי"ל דבנ"ד לא הקנה לה כלל כיון שעשה זה בשביל החיוב שנתחייב בתנאים נגד החתן להלבישה. ולא שייך הכא אומדנא דהקנאה כלל. וכן קיי"ל באה"ע סי' נ"א שחיוב הנדוניא ובגדים ומזונות אינם רק נגד החתן. אבל אם נתבטל השידוך אינה יכולה לתבוע זה מאביה או מיורשיו יעו"ש בפוסקים

ועוד נראה דהנה דעת הרמב"ם והמחבר בסי' צ"ז סכ"ה שבגדי שבת יכול הבע"ח לגבות. וא"כ הם בחזקת אביה דודאי יש בבגדים שהביא לה על חתונתה גם בגדי שבת ויו"ט כנהוג. וזה אינה יכולה להקדיש כיון שאין לה עדיין זכות בהם. ואף שיש פוסקים שחולקים בזה. מ"מ הרי האב מוחזק בהם שהם ברשותו כעת. ואף להסוברים שספק צדקה לעניים הוי לחומרא. היינו היכא שהספק נפל בענין הנדר וחיוב הצדקה אבל הכא גם קודם שנדרה הוי ספיקא דדינא אם קנתה בגדי שבת ויו"ט. והם בחזקת אביה כנ"ל. וע' ב"מ (דף ו' ע"ב) ובפוסקים בענין הקדש ספק. ועוד דהא גוף הבגדים אינם מקודשים רק הוי נדר כמ"ש המהרי"ט סי' קכ"ז וש"פ. וכשתבוא לקיים נדרה לא יתן לה אביה הבגדים. ואף אח"כ כשיבואו הבגדים לרשותה אינה חייבת לתתם מספק לעניים כיון שלא חל נדרה עליהם מתחילה. ועוי"ל דהא קיי"ל בנדרים (דף י"ט וס"א) דלא מעייל איניש נפשו לספיקא ואינו כולל בנדרו דבר שיש בו ספק. רק הכא טעתה כי סברה שהם שלה ויכולה להקדישם. אבל עתה שיגידו לה שכעת אינם שלה מצד שהאב מוחזק בהם. ודאי תאמר שלא היתה דעתה להקדיש מה שיש בו ספק. וזה גלוי לכל העולם דלא מעייל איניש נפשו לספיקא וא"צ לזה היתר ופתח. דכיון דהוי אומדנא דמוכחא הוי כמפרש וכ"כ המהרי"ט ח"א סי' ס"ח. והוי כהא דנדרים (דף כ"ה ע"ב) שנמצא בהם אביו או אחיו ע"ש. ואף שיש לחלק קצת וע"ש בר"ן מ"מ בלא"ה בשו"ע תופס לעיקר שיטת הפוסקים שהבע"ח גובה מבגדי שבת ע"ש. ולפ"ז בטל כל הנדר דכיון שבטל מקצתו בטל כולו כדקיי"ל בנדרים (דף כ"ה) וביו"ד סי' רכ"ט ואף שהשעה"מ בפי"ב מה"נ ה"י הביא בשם ספר קול יעקב שנסתפק כשבמקצת לא חל הנדר אי אמרינן הותר מקצתו וכ"נ דעת מהרי"ו שהובא בד"מ סי' רכ"ט סק"ב ע"ש שזה כוונתו דבלא"ה אין לו ביאור ואקצר כי אין ת"י שו"ת מהרי"ו. מ"מ פשטות הש"ס בנדרים (דף כ"ה) גבי אביו ואחיו מבואר דהותר כולו בכל גוונא. וכבר הרגיש בזה בנ"צ סי' רכ"ט ונשאר בצ"ע וכן בידות נדרים שם נדחק בזה. ועכ"פ להלכה ודאי קיי"ל דהותר כולו בכל גוונא. וכאן אין לחוש דילמא היתה מעמדת דבריה דלדעת הט"ז הוי כהא דנדרים (דף כ"ו) ובסי' רל"ב ס"ח דלא בטל כל הנדר. דהא ודאי בגדי חול הם המיעוט בבגדים שקנו לחתונתה כידוע דרך העולם. וא"כ אם היתה יודעת שאינה יכולה להקדיש בגדי שבת ויו"ט. אין שייך לומר שתאמר שכל בגדים שקנו לחתונתה יוקדשו לעניים חוץ מבגדי שבת ויו"ט. דכיון שבגדי חול הם המיעוט היתה אומרת בקיצור שבגדי חול שקנו עבורה יהיו לעניים. והויא מחלפת דבריה שבטל כל הנדר כדאיתא שם. ובלא"ה הרי כתבו שם הב"ח והש"ך שבטל הנדר בכל גוונא. וכן כשאומרת שלא היתה נודרת לגמרי ג"כ בטל הנדר ע"ש בסי' רל"ב בזה. ומעכ"ת כתב לדון מצד שאמרה שגם בגדי אמה תתן לעניים. ובזה לא חל הנדר וממילא בטל כל הנדר. ולדעתי ז"א דהא כתב הריב"ש הובא בב"י סי' רכ"ט שבשני דברים מיוחדים לא אמרינן בטל מקצת בטל כולו והש"ך כתב שם בסק"ו שבאומר קונם לכל דבר בפני עצמו גם הרמב"ם מודה דלא בטל כולו. ובנ"ד לפי לשון השאלה אמרה כל הסחורה שהביא אבי ליום כלולתי יהי' להקדש לצורך עניים וגם כל המלבושים של אמי יהי' ג"כ להקדש. הרי שאמרה הקדש על כל דבר בפ"ע. ואין לחלק בין אמרה קונם מתחילה ובין אמרה לבסוף. ובלא"ה כתבו האחרונים שהעיקר כהריב"ש שבשני דברים לא בטל כולו. ויש לדון עוד בזה ע"פ דברי הרא"ש בפ"ג דנדרים סימן ח' וההכרח לקצר כי בנ"ד בלא"ה בטל כולו מטעם שהזכרנו. ויש לדון עוד בגוף לשון נדרה. אך אקצר בזה באשר לדינא הוי נדר מצד הלשון

מסקנא דמילתא שיפה הורה מעכ"ת שמעיקר הדין אין בנדרה ממש. ובכ"ז כדי שלא יקילו בנדרים וגם כי יש לחוש שמא בעת הצער מחולי אשתו היה האב מסכים לנדרה. לזאת טוב להתיר לה נדרה. ואף דנדר בעת צרה אין להתיר לכתחילה כדקיי"ל בסי' רכ"ח סמ"ה. מ"מ בנ"ד דבלא"ה לא הוי נדר שרי. וכעין זה כתב בנו"ב מ"ת סי' קנ"ט. רק דשם לא הוצרך להתיר בשאלה כי היה לה בעל שיפר לה ע"ש וגם חשש שם שמא יכולה האשה להקדיש בגדה ע"ש. ובנ"ד שפיר שרי להתיר ע"י שאלה וכמש"ל שמעיקר הדין נדרה בטל מכמה טעמים. וע' ר"ן נדרים (דף כ"ה ע"ב) שכתב גבי שבתות ויו"ט שצריך היתר ויש להאריך בדבריו ואכ"מ. והפתח יוכלו לעשות לה מזה שהאב אינו מרוצה. ולא דמי להא דאין פותחין בכבוד אביו עי' סי' רכ"ח סי"א בזה. וגם אם מתחרטת יוכלו לעשות מהחרטה פתח כדקיי"ל בסי' רכ"ח ס"ז

ויש לדון בזה עוד דהא כתב בשו"ת רמ"א סי' ק"ג בשם שו"ת ב"ז סי' רס"ו דלהכי אין להתיר נדר שנדר בעת צרה דהוי כנודר לתועלת חבירו. וה"נ נודר להקב"ה לעשות נחת רוח לפניו בעשיית איזה מצוה ועבור זה יצילהו מצרתו. ובסי' רכ"ט ס"א קיי"ל דבנודר לתועלת חבירו לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו והוא מהרמב"ן ורי"ו עי' בב"י שם. ויש לחלק דשם איירי רק כשחבירו התיר לו מקצתו ע"ש בט"ז סק"ה דאיירי שמחל לו חבירו מקצת ממה שנדר לו. אבל כשלא חל הנדר כלל על מקצתו י"ל דכולו בטל אף בנודר לחבירו. וראיתי בח"ס חי"ד סי' י' שכתב שאם מקצת הנדר לתועלת חבירו ומקצת אינו לתועלת חבירו והתיר מה שאינו לתועלת חבירו לא נתבטל מה שלתועלת חבירו. והוא תמוה דשם לא נתבטל הנדר מעיקרו רק חבירו ויתר לו והוי כאומר כאלו התקבלתי וכמ"ש הט"ז שם. וכן מוכרח דהא מבואר בירושלמי הטעם משום כל היוצא מפיו יעשה. וא"כ אין חילוק בין אם היה לתועלת חבירו או לא. וצ"ל שהח"ס כתב זה לפמ"ש הרא"ש בטעם דבטל מקצתו בטל כולו לפי שלא נדר רק על דעת שיתקיים כל הנדר ולא מקצתו. ולפ"ז במקצתו לתועלת חבירו אין שייך זה. דכיון שהוצרך לידור דבר לחבירו בשביל שקיבל ממנו טובה בודאי לא היה מניח מלידור בשביל שיתבטל אותו מקצת שאינו לתועלת חבירו. וא"כ ה"ה בנ"ד. אבל ז"א דהא אף כשאומר שרצונו היה שאף שיבטל מקצתו יתקיים השאר. בודאי גם הרא"ש מודה דמ"מ בטל הנדר. וצ"ל כוונת הרא"ש דכיון שבטל מקצת דיבורו שוב אין לדיבורו קיום. והרי דעתו היתה לנדור בלשון כולל וכיון שבטל דיבורו נשאר מחשבתו רק כדברים שבלב ואינם דברים. וא"כ בנודר לחבירו ג"כ בטל כולו. וכן מפורש בריטב"א על הלכות נדרים בפ"ג ובנ"י שם דלהכי בנודר לחבירו ל"א הותר כולו משום שאינו נעקר מעיקרו. וראיתי בישועות יעקב