דברי מלכיאל ד קיא

עם הבגדים תיבטל זכייתו עבורם למפרע והוא זוכה תיכף לעצמו. ובזה א"צ כלל שיעמדו במקום הראוי לקנין וכמ"ש התו' ביבמות שם ובפוסקים בח"מ סימן קצ"ה וס"ס קצ"ז ע"ש. ולפ"ז בנ"ד אומדנא דמוכח שלא זכה עבורה רק ע"מ שתלבשם לחתונתה ולא שתקדישם. ובטלה זכייתו עבורה. וכן מוכח בב"מ (דף ל"ד) דהוי כתנאי גמור דהרי ללישנא קמא שם לא הצריכו שיעמוד באגם או ברשותו. ורק לל"ב קאמר דנ"מ דקיימא באגם. וכן קיי"ל בטוש"ע סימן רצ"ה כל"ק ולא הצריכו שיעמוד באגם והיינו משום דהוי כתנאי גמור כמש"ל. וכ"כ הר"ן פ' הכותב דבב"מ לא חילקו בין אגם לר"ה. והקצה"ח סימן קצ"ז תמה עליו. ולדעתי דברי הר"ן נכונים וכמש"ל שלא נזכר בש"ס שום חילוק בזה. ובקצה"ח סימן צ"ז תמה על הרמב"ן שכתב דר' יוחנן ס"ל כר' אבא ובסימן קפ"ג מיישב זה. ובירושלמי פרק הגוזל קמא מפורש דר"י ס"ל כר' אבא רק דלא מייתי שם המסקנא דש"ס דילן דנעשה כמי שהקנה ע"ש] וכ"כ בשטמ"ק בב"מ שם דהוי כתנאי גמור. ואין להקשות ע"ז מהא דאיתא בנדרים (דף מ"ח) דכל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. ומשמע דהיכא דהוי אומדנא שדעת הנותן הוא שלא יקדישנה לא הוי מתנה. דהא התם נתן לו סתם ורק אח"כ א"ל שלא נתן לו שיקדישם לשמים ע"ש. וא"כ ה"ה הכא נימא דהוי הקדש הבתולה הקדש. ז"א דכבר הביא הר"ן שם דברי הירושלמי דשפיר מצי להתנות במתנה שלא יקדישנה. והתם קאמר דהוי רק ערמה בעלמא ע"ש

ולכאורה יש לחלק דרק אדעתא למיפק לא אקני לה דלא ניחא ליה שתתקשט בבגדים שלו להנשא לאחר. אבל בנ"ד שהקדישתם לחיי אמה שהיא אשתו י"ל דלא קפיד ע"ז. והרי כתב המהרי"ט סי' קכ"ז שדרך לתת לצדקה בעת צרה ושרי לתת אף מנכסי יתומים קטנים והוי כמי שקונה איזה דבר ע"ש. וה"נ י"ל דניחא ליה בזה. ואף שכתב המרדכי ס"פ הזהב והובא באה"ע סי' צ' ס"י שאם נתנה אשתו בחליה בגדיה לעני צריך הסכם הבעל. שם איירי שמתה ונתנתן לאחר מיתה ע"ש. אבל כשנותנת בתורת צדקה כדי לזכות להתרפא מחליה י"ל שא"צ הסכמתו דודאי ניחא ליה. ואף כשצווח אח"כ כשהבריאה. י"ל דבטלה דעתו והשתא הוא דהדר בו אבל בעת מעשה היה מתרצה. ואף שכתב הנו"ב מ"ת סי' קנ"ח שבעת עיבורה אין לה רשות לחלק צדקה להתפלל עבורה ואין זה בכלל רפואה היינו רק בעיבורה שהוא דרך הנשים. אבל בחולי מסוכן י"ל דניחא לו. ועוד שזה שייך רק בשל בעל. אבל הכא הבגדים הם שלה ורק דאמרינן דאדעתא דהכי לא אקני לה. ולזה במקום חולי מסוכן י"ל דשפיר אקני לה גם אדעתא דהכי. וכן צ"ל לפמ"ש הנו"ב שם סי' קנ"ט בנדרה מלבוש לביהכ"נ כשהיתה מקשה לילד שי"ל שא"י להקדישו לפי שהוא נ"מ. י"ל ג"כ דהיינו רק בנ"מ אבל לא במלבוש שעשה הוא לה וגם די"ל דשם הוא מחויב בכסותה. וכיון שתקדיש מלבוש שלה יצטרך לעשות לה אחר והוי כנותנת משלו וכ"נ בנו"ב שם דאף אם עשה הוא לה א"י להקדישו. ולפ"ז בנ"ד שאינו חייב להלביש בתו י"ל שיכולה להקדיש ולא אמרינן שע"ד כן לא הקנה לה. אכן י"ל דכיון שהתחייב בתנאים להלביש בתו וכמ"ש מעכ"ת א"כ יוכל החתן לתבוע שילבישנה והוי זה הפסד לו וזה אין שייך לסברא דכל הגורם לממון כממון דמי דהא הבגדים הם כעת שלה רק שעי"ז האב נפטר מחיובו]. ועוד נראה דבנ"ד שקנה לה הבגדים ליום חתונתה י"ל שלא הקנם לה רק ליום חתונתה. דהא ודאי אם תחפוץ ללבשם בכל יום קודם חתונתה ימחה בה אביה כי עי"ז יושחתו הבגדים ולא יצלחו לחתונתה ועכצ"ל שקנה אותם עבורה שתקנם ביום חתונתה. וא"כ אינה יכולה להקדישם. וא"ל דמ"מ יחול ההקדש שלה אחר חתונתה. ז"א דבזה לא יקיים חיובו נגד החתן דזה לא מיקרי שהלבישה כיון שתיכף אחר הנישואין לא יהיו לה מלבושים [וגם דהא היא נדרה לתתם לעניים תיכף וכיון שהנדר אינו חל תיכף אינו חל גם אח"כ. ואף דבנזיר בבית הקברות איתא בנזיר (דף ט"ז ע"ב) שהנזירות חלה כשיצא מביה"ק. מ"מ יש לחלק אך י"ל דגם הכא נדרה לתתם לעניים מתי שתוכל. ולא מיקרי דשלב"ל די"ל שהאב הקנה אותם לה מעכשיו וליום חתונתה כי הלא יש לה רשות ללבשם לפעמים גם קודם הנישואין. וגם דהא יכולה לתת לעניים כל זכות שיש לה בהם]

ולכאורה י"ל דכיון דאמרינן בב"ק (דף ק"ב) כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא. ומדלא קאמר בפשיטות שאדם מקנה לאשתו ובניו כסותם. נראה דבלא מקדיש אינו מקנה להם. וכעין הא דב"מ (דף ל"ד) שמקנה לו רק כשתגנב וישלם. ולזה ס"ל לקצת פוסקים דרק במקדיש ומעריך הדין כן ולא בבע"ח. וש"פ ס"ל דה"ה בבע"ח איכא אומדנא זו. אבל היכא דליכא בע"ח והקדש משמע שאינו מקנה להם. ובזה יש ליישב מה שקשה לי לפמ"ש האחרונים והקצה"ח סי' צ"ז דלהכי אמרינן בכתובות (דף נ"ד) דלמיפק לא אקני לה משום דס"ל כר' אבא שהבעל מקנה לה וקשה לפ"ז דא"כ היכא דליכא בע"ח ומקדיש שאינו מקנה לה כלל ומאי מייתי שם ראיה מהא דהמקדיש נכסיו לשמואל דאמר שאין שמין מה שעליה. דאדרבא מוכח מזה ששמין מה שעליה אם לא היה לו בע"ח והקדש כל ימי חייו ועו"ק כיון דאמרינן שלא הקנה לה אדעתא למיפק. א"כ כשרוצה לגבות כתובתה ולצאת בטלה הקנאת כסותה למפרע דהוי כמו תנאי גמור כמש"ל. וא"כ היכא שהיה עליו בע"ת או שהקדיש נכסיו בחייו נימא שיטלו הם כסותה כיון שבטלה הקנאתו. ובמקדיש י"ל דכיון שבשעת ההקדש לא נקרא נכסיו אין דעתו עליו אף שאח"כ נתברר למפרע שהם שלו. ומבואר בזה הא דבב"ק (דף ק"ב) קאמר ר"א מעיקרא שהמקדיש אין דעתו על כסות אשתו ודחי לה ומסיק דנעשה כמי שהקנה. וקשה היכי ס"ד דר' אבא מעיקרא. וביותר קשה על הירושלמי בב"ק שם דמייתי רק הא דאין דעתו ותיקשי ליה קושית הש"ס שם על זה מהא דחייבי ערכין ממשכנין אותן וכי דעתו של אדם על עצמו למשכנו. אבל לפמ"ש י"ל דהא דקאמר שאין דעתו על כסות אשתו הכוונה ג"כ לפי שמקנה לה כסותה. ולזה קאמר דאף שאפשר שתתבטל ההקנאה כגון שימות ותטלם בכתובתה. מ"מ אין דעתו עליהם. ור' אבא מפרש דבריו הקודמים דלהכי אין דעתו עליהם לפי שמעכשיו הוא מקנה להם. ואף אם תתבטל אח"כ ההקנאה מ"מ עכשיו חושב שהם שלהם ואין דעתו עליהם וכ"ה כוונת הירושלמי. ולא קשה מהא דממשכנין. דשם יש לו נכסים הללו כעת ושפיר מעלה על דעתו שימשכנום. וכ"ז שייך בהקדש אבל בבע"ח קשה. וצ"ל שאין מתבטל הקנין למפרע רק שמקנה להם עד אותה שעה שתחפוץ לצאת מביתו. ונעשה כאומר שמקנה לה כל זמן שהיא ברשותו. וכ"ה הלשון ברש"י שם כד מעיינת בה לא מסייע לשמואל דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו ואדעתא דהכי מקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו עכ"ל. הרי מפורש שמקנה לה רק כ"ז שהיא תחתיו. והנה אריכות לשון רש"י בזה אינו מובן. ונראה דרש"י מפרש דהכא לא קאי אהא דאר"א בב"ק שנעשה כמי שהקנה דהא היכא שאין עליו בע"ח והקדש לא שייכא סברא זו וכמש"ל. ורק דהא עכ"פ נתנם לאשתו ולבניו ללבשם ואין לך קנין גדול מזה, ומשמע להש"ס דרק בבגדים שלא לבשום עדיין רק צבעם או קנאן לשמן הוצרך לסברא דנעשה כמי שהקנה. אבל בלבשום הרי הקנה להם ממש. וע"ז משני הש"ס דלא מקני לה רק לזמן שתהי תחתיו ומבואר פירש"י בזה ואין זה בגדר תנאי כלל. ויש לדון בזה מהירושלמי פ"ז דדמאי שאורח אסור להשתמש במנה שנותן לו בעה"ב רק לאכילה ע"ש וה"ה הכא נימא שניתן רק ללבישה. ויש לחלק. וגם בגוף הדין שם יש לדון ע' אה"ע סי' כ"ח סי"ז ומפרשים שם ומהרי"ט ח"א סי' ק"נ בזה: ולפ"ז בנ"ד שעדיין לא לבשתם. לא קנאתם כי כל שאין עליו בע"ח או הקדש לא אמרינן שהקנה לה וכמש"ל. ועפ"ז נראה ליישב שיטת הפוסקים דס"ל שהבעל יכול להשכין ולמכור בידי אשתו. דקשה טובא ע"ז מהא דב"ק (דף ק"ב)