דברי מלכיאל ד קי

נמשכים דרך הבצים. ועפמש"ל יש ליישב דברי המרדכי הובא ברמ"א סימן ר"א סנ"ב להלכה דמקוה שחפר בצד הנהר אם רואים שמחוברים המים לנהר ע"י החלחול שבקרקע אזי כשירה המקוה אף שאין בה מ"ס. ונתקשו בזה האחרונים מהתוספתא שהזכרנו וע' ח"צ סימן מ'. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דהכא איירי שהקרקע יבישה ורק שרואים שמחובר לנהר. ובזה ודאי אין חשש לשיטת הסוברים שטובלים בנהרות והובא בסעיף ב' ברמ"א. ורק במקום בצים דינם כמי תמצית דבעינן מ"ס ואשבורן

עכ"פ שמענו דבנ"ד אם בין הנהר ובין המקוה הארץ יבישה ואינו מקום בצים. יש על המקוה הזאת דין מעין זוחל שמטהר בזוחלין וכמש"ל. וא"כ מעיקר הדין אין לחוש למה שהמים זוחלים קצת. ובפרט שאין ניכר כ"כ זחילתן אשר לפי פשטות דברי הפוסקים לא מיקרי זחילה בכה"ג. לזה יש להכשיר מקוה שבעירם אם המים נובעים ממעין כמ"ש מעכ"ת ואינו מקום בצים. כיון שכתב כת"ר שהוא שעה"ד. ובכ"ז אם אפשר להשתדל שלא יפחתו המים כ"כ. צריך לעשות כל האפשר שלא ישאר שום פקפוק. והיה מעשה כזאת וטח האומן שנית כל הסדקים שבכותלי המקוה ובקרקעיתה בסיד וצימענט. ושוב לא נפחתו המים כ"כ. ובהמשך הזמן לא נפחת מאומה. ואם זה לא יועיל אזי אין שום חשש על מקוה זו אם היא באופן שהזכרנו וכמש"ל בע"ה. ואם אפשר לחפור המקוה קצת יותר בעומק עד שיעלו המים בגובה אמה. היה יותר טוב כדי שיהי שיעור מקוה כשירה וכמש"ל. אך אם יש בזה הוצאה מרובה. אזי יש לסמוך על מש"ל להכשיר המקוה כמות שהיא בלי חשש. ולפ"ז יותר טוב שיהיו הנקבים פתוחים בעת הטבילה כדי שלא יופסקו המים מהמעין ויהי עליהם דין זוחלין כנ"ל. ואם יש גובה אמה במי המעין ודאי שאין חשש בזה וכמש"ל. ומעוצם טרדותי ההכרח לקצר

סימן עח

הנה בא לידי ספר פסקי הלכות מהגאב"ד דקארלין נ"י וראיתי בסופו שהחמיר במקוה שנעשית ע"י קרח באשר הראב"ד והאשכול מחמירים. ולענ"ד העיקר שהראב"ד מתיר וכמ"ש הח"ס. וגם האשכול י"ל שמתיר בנ"ד וכמ"ש בחיבורי ח"ג סימן ס"ז ס"ח. ובפרט שכל הפוסקים מתירים. ואיך נאסור בשביל דעת יחיד. ובודאי במקום שאפשר לעשות מקוה כראוי לא יעשו מקרח. אבל במקום שא"א באופן אחר. אין להחמיר בשביל דעת יחיד. ואף התשב"ץ שכתב בסי' י"ז להחמיר במקוה לצאת ידי כל דיעות הפוסקים. לא כתב זה רק ליתרון הכשר. אבל לא לפסול בשביל זה. ובפרט שאפשר לומר דכ"ע מכשירים בזה וכנ"ל. וגם מ"ש שם עצה לעשות עוד מקוה בצידה שיבואו המים מהקרח לתוך מקוה השנית ותהא כמקוה שהמשיכו כולה דכשירה לדעת קצת פוסקים. לענ"ד הוא קשה דהא כתב הב"י סי' ר"א בשם הסמ"ג שהמחמירים בשלג שנפשר הוא מטעם דהוי כהמשכה. וכן מסתבר דאלת"ה מה פסול יש במה שבאו המים משלג שלא היה ראוי למקוה. וא"כ מה יועיל לנו בעשיית המקוה השנית. הא גם בראשונה הוי שאובה שהמשיכו כולה מהקרח. ולענ"ד העיקר שהמקוה כשירה ובפרט בכרכים גדולים אין להחמיר כלל בזה וכידוע ששם קשה לעשות מקוה כראוי

סימן עט כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אפרים נ"י אבד"ק הארחום

ע"ד אחד שהביא סחורה עבור בתו הבתולה לעשות לה בגדים ליום חתונתה ובין כך חלתה אשתו חולי גדול ונדרה הבתולה שאם תקום אמה מחליה כל הסחורה אשר הביא לה אביה על יום כלולתה יהא להקדש לצורך עניים וגם כל המלבושים של אמה יהיו ג"כ להקדש. ונסתפק מעכ"ת אם יכולה להקדיש וגם כולו ששל אמה לא תוכל להקדיש א"כ הוי נדר שבטל מקצתו ובטל כולו והאריך בדברים נכונים וחפץ לדעת דעתי בזה. ומרוב טרדותי אשיב בקוצר

הנה בב"ק (דף ק"ב ע"ב) איתא א"ר אבהו הקונה בגדים לאשתו ובניו שליחותייהו קעביד וקונה עבורם והם שלהם תיכף. ור' אבא ס"ל שם כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא. ובח"מ סימן צ"ז סכ"ד קיי"ל דבע"ח אינו גובה מכסות אשתו ובניו וכתב בהג"א בשם מהרי"ח שהוא בעצמו אין יכול למכור בגדי אשתו ובניו. וכתב הקצה"ח סי' צ"ז דאף דקיי"ל כר' אבא שנעשה כמי שהקנה ולא קנין ממש. מ"מ כשכבר לבשו הבגדים קנו אותם לגמרי. ומייתי ראיה מכתובות (דף נ"ד) דאלמנה שמין מה שעליה ופריך מהא דהמקדיש שאין לו בכסות אשתו ובניו ומשני דלמשקל ולמיפק לא אקני לה. ואי נימא דשליחותייהו עביד. א"כ לא שייכא סברא זו דהא לא היה להבעל שום קנין בהם כי תיכף נקנו לאשתו ואף אי נימא שעל אופן זה עשה שליחותו. מ"מ כבר נפסק קנינו ומשיכתו ובמה יקנם עכשיו. ועוד הקשה שם להסוברים דרק במקדיש ומעריך אמרינן כן ולא בבע"ח. א"כ אדרבה תקשה ממשנה דהמקדיש למ"ד שם שאין שמין מה שעליה. וכבר נתקשה בזה בחידושי רשב"א ובשטמ"ק בב"ק שם. והוכיח הקצה"ח מזה ומקושית הלח"מ שהביא שם דכיון שכבר לבשה אף בע"ח אינו גובה

והנה כבר כתבו הרמב"ן והרא"ש וש"פ הובאו בב"י דקיי"ל כר' אבא בזה. וממילא בנ"ד יש מקום לומר דאדעתא שתקדישם לא אקני לה כעין דאמרינן בכתובות (דף נ"ד) דלא אקני אדעתא למשקל ולמיפק. ואף להמהרי"ח בהג"א שם דמשמע דס"ל כמ"ד דשליחותייהו עביד נראה ג"כ דשייך סברא זו. דהא עיקר קושית הקצה"ח לסברא זו דבמה יקנם עכשיו והנה זה שייך בבגדים שאשתו ובניו לבושים דאיירי בזה בכתובות שם כמ"ש הקצה"ח שם. אבל בבגדים שמונחים ברשותו ועדיין לא לבשום ומכ"ש בסחורה שלא נתפרו עדיין. הרי הם ברשותו ושפיר קונה אותם. וע' ב"י ח"מ ס"ס קצ"ז ובנתיבות שם לענין אם קנה בעומד בחצירו בסוף שלשים יום. ובתו' יבמות (דף צ"ג) מבואר דבעומדת בחצירו קנה. וכן מבואר בב"מ (דף ל"ד) ע"ש בפירש"י. ורק י"ל דכיון דבכתובות שם איירי כשמת ואין לו קנין לזה א"ש מ"ש הקצה"ח דלא שייכא סברא זו. אבל בנ"ד שהוא קיים והסחורה מונחת ברשותו שפיר י"ל דאדעתא דהכי לא עביד שליחותה וקונה לו חצירו עכשיו. אבל באמת נראה דאף בבגדים שלבשו שייכא סברא דאדעתא למיפק לא אקני להו אף למ"ד דשליחותייהו עביד. דהא עיקר הטעם דבעינן בכתובות (דף פ"ב) ויבמות (דף צ"ג) וב"מ (דף ל"ד) עומדת באגם משום דאומר מעכשיו ולאחר ל' יום. אבל אם הוי תנאי גמור בעל מנת כ"ע מודו דקנה תיכף אף דקיימא אח"כ בר"ה כמפורש בתוס' יבמות (דף צ"ג). והנה הא דנעשה כמי שהקנה להם ביאר בשטמ"ק בב"ק (דף ק"ב) דאמדינן ליה לדעתיה שמקנה אותם להם אם יקדיש או יעריך והוי כעין הא דב"מ (דף ל"ד) דאיתא שם דהוי כאומר לכשתגנב ותשלמני תהא פרתי קנויה לך מעכשיו או סמוך לגניבה יעו"ש דאיכא תרי לישני בזה וע"ש שנדחק במה קנו אותם אשתו ובניו כל זמן שלא לבשום וכ"כ הנתיבות סימן קצ"ז הטעם משום אומדנא ולא הביא דברי השטמ"ק הנ"ל. וכל אומדנא דמוכח הוי כאלו אמרה בפירוש לפנינו ואף בתנאי אמרינן הכי וכהא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י שכתבו התו' וכל הראשונים דכיון שהאומדנא מוכחת וגלויה ויה לכל הוי כאלו התנה בפירוש. וא"כ ה"ה הכא הוי כאלו התנה בפירוש שעושה שליחותם לזכות עבורם רק אדעתא למיקם קמיה אבל לא אדעתא למישקל ולמיפק. ושאם יחפצו לצאת מביתו