דברי מלכיאל ד קט

אמנם הנה כתב שהשאובים הולכים להמקוה ע"י פאמפא ונראה שהוא הנקרא פלומפ. והביא מספר לחם ושמלה שהכשיר בכה"ג. ואין ת"י לא ספר זה ולא ספר גידולי טהרה שהביא כת"ר. והנה בגוף דין הפלומפ לא אאריך כי כבר האריכו בזה האחרונים ואין ת"י הספרים ההם. וכת"ר לא ביאר מה הוא הפאמפא שאצלם ואיך באים המים לתוך המקוה. ולפי הנראה הולכים המים מהפלומפ לתוך איזה סילון שהוא בתוך או על הקרקע ומשם בא לתוך המקוה. ובאופן כזה אפשר לעשות שהסילון לא יגיע עד המקוה. וילך על קרקע מרוצפת בלבינים וכדומה ג' טפחים. ואז יבואו המים דרך המשכה וכמבואר בפוסקים. ואין פוסלים את המקוה רק כשרובה בהמשכה. והכא כשבאו מקצת מים הוכשרה המקוה. דהא נעשו המים גבוה אמה ואפשר לטבול בשכיבה. ושוב אין פוסלים בה שאובים אף לדעת הרא"ה וכנ"ל. וגם דהא יש אחרונים המקילים בפלומפ דלא מיקרי שאובים. רק דאפשר מיקרי הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה. לפי שהכלים שבתוך הפלומפ הם של ברזל. וזה סגי בהפסק משהו כמבואר בפוסקים ובחיבורי חלק ב' סימן ס"ה שא"צ בזה ג"ט. ואם הסילון שהמים הולכים בו מן הפלומפ הוא בקרקע. י"ל דבטל לקרקע כמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ס"ד וסי' ק"ל וח"ג סי' ס"ה והוי המשכה גמורה. ואין חשש כלל לדעת הרא"ה. ואף לדעת הראב"ד אין חשש כיון דהוי מעין. ודעת הראב"ד בבעה"נ שאף אם הרחיבו המעין דינו כמעין לכל דבר רק שצריך אשבורן ע"ש. ובמעין כתב הראב"ד שם דכשר אף בנתן סאה ונטל סאה ואף ברובו ע"ש. וגם דבנ"ד שנפחת כטפחיים תוך מעל"ע. וי"ל שאפשר נפחת באמת יותר רק שניתוסף נגד זה מלמטה מהמעין. וא"כ הוי ספק אם הרוב הוא מהשאובין. וגם דודאי מנקים המקוה לעתים קרובות. ולזה הוי ספק בחומרא בעלמא דודאי אין לחוש. ואף בספק שאובין קיי"ל דכשירה. רק שאין לעשות כן לכתחילה. אבל בזה דבלא"ה רוב הפוסקים מכשירים אין לחוש כלל. ובפרט דבנ"ד הוי שעה"ד כיון שאין שם מקוה אחרת וגם דהוי בהמשכה. ולדעת קצת אחרונים כשר לגמרי ע"י פלומפ. לזה בנ"ד אין חשש לדעת הראב"ד והרא"ה. ולפ"ז יותר טוב שיהיו הנקבים לתוך המעין פתוחים כל היום. למען יעלו מים מהמעין. רק בשעת טבילת נשים יסתמו אותם כדי שלא יזחלו המים כ"כ. ולהלן יתבאר בזה עוד בע"ה

ובדבר הזחילה שהמים נפחתים. הנה כבר בארתי בחיבורי ח"ג סימן ס"ד שיש בזה חשש גדול. ומ"ש כת"ר דהא כתב הרשב"א שאם אין ניכר הזחילה כשר ושכן הוכיח הח"ס סימן רי"א דאלת"ה לא הלא הוכשרה מקוה רק בבור סיד שאינו מאבד טיפה. הנה הבאתי דברי הרשב"א שם וכל הראיות לזה וגם סברת הח"ס כתבתי שם בע"ה מסברא דנפשי ע"ש. ובכ"ז כתבתי להחמיר כי מי מפיס מה נקרא אין ניכר הזחילה וגם דפשטות לשון הש"ס ופוסקים משמע בכל גווני. והבאתי שם שגם העין יצחק מחמיר בזה לכתחילה אך בלשון הש"ס י"ל דלא מיקרי זוחלין רק כשניכרת הזחילה לעין רואה. אבל ז"א דבחולין (דף כ"א וכ"ט) מבואר דהיכא שנזכר בש"ס סתם רוב הכוונה כשנמדד תמצא רוב אף שלפי ראות עינים אין ניכר שיש שם רוב. והיכא דבעינן רוב נראה לעינים קתני הכי להדיא יעו"ש. ואף שיש לחלק. בכ"ז נראה עיקר כמ"ש דכל מה שנזכר בש"ס אינו לפי ראות עין רק איך שהוא לפי האמת. וכ"נ בתוס' סוכה (דף כ"ב ע"ב) ד"ה כזוזא ע"ש

והנראה לומר בנ"ד דהנה בכל מעינות שהם זוחלין נראה דהיינו כשהם יוצאים ממקום נביעתם על פני הקרקע הם זוחלים. וכן הוא כל הנהרות שהמים נובעים ממעין ומשם מתפשט והולך. אבל בגוף מקום הנביעה שהוא בתוך הקרקע לא שייך זה. ומה שנזכר בפ"ה דמקואות מ"ה ובפוסקים שיש מעין שהוא עומד ואינו נזחל. הכוונה שבנביעתו ממקורו אינו שוטף על פני הארץ רק עומד במקומו. וכידוע שיש מעינות כאלה והנה מעין שהוא בתוך הארץ ואינו ניכר על פני חוץ. רק כשחופר בעומק הוא מתגלה. בזה ג"כ דינו כן שאם נשפך על פני מקום החפירה הרי הוא זוחלין. ואם עומד במקומו הרי הוא אשבורן. ואף דא"כ כל מעין עומד אם יחפרו עמוק יותר מכפי גובה המים הרי בהכרח ישפכו המים על פני חוץ. ז"א דבמעין שבטבעו עומד י"ל דאף שישפכו קצת מימיו לחוץ. מ"מ לא יוסיפו המים בכל עת לנבוע יותר ע"פ חוץ. ולא יזחל למרחוק. משא"כ במעין זוחל שמוסיף לנבוע בכל שעה ונעשה נהר שוטף. וידוע טבע המעינות, שאף שבמרחק יוכל לשטוף הרבה. אבל בגובה לא יעלו המים יותר מכפי המקור שהמעין נמשך ממנו או הנהר שהמעין נמשך ממנה מתחת לארץ וכ"כ הלבש"ר ס"ק ר"ו. ואף דבסוטה (דף ל"ד ע"א) איתא שמי הירדן שלא הלכו לאורך הנהר נתקבצו בגובה. זה היה דרך נס ולא בטבע. והנה לפ"ז המקואות שיש מעין בקרקעיתם והמים מתפשטים בכל רוחב חפירת המקוה. יש לדון דהוי מעין זוחל ממש. וכמו בכל נהר שהמעין הוא במקום אחד והמים זוחלים למרחוק. ואילו לא היו מעכבים כותלי המקוה. היו זוחלים למרחוק. ומה שאין המים עולים יותר בגובה. היינו כמש"ל שטבע המעינות שאין עולים בגובה וכידוע. ובזה סר החשש שהעירותי במק"א על מקואות שלנו. ודינם כדין מעינות זוחלים גמורים. וא"כ בנ"ד שכתב כת"ר שהמקוה היא ממעין שנובע ומתפשט בתוך המקוה. הרי הוא זוחלים גמורים ואין נפסל בזחילה. וכ"כ הש"ך בסק"ל וק"ח שכל שהמעין לא הופסק ממקורו מטהר המקוה בזוחלין וע' מעיל צדקה סימן ל"ט באורך בזה. ואף אם השאובין שנוספו הם רוב כנגד מי המקוה. מ"מ הרי כתבו הפוסקים דבמקום שהמעין הלך מתחילתו מטהר בזוחלין אף אם רבו הנוטפין. וע' סי' ר"א ס"ב. ובפרט דבנ"ד אינם שאובים ובאים ע"י המשכה וכאמור

אכן לפמ"ש כת"ר שהמקוה סמוכה לנהר. הרי כתב המשכנות יעקב הובא בפ"ת דאין דינה כמעין ומקורו מהתוספתא פ"ק דמקואות דקתני שהחופר בצד הנהר במקום הביצים הרי הוא כמי תמצית וכ"פ הרמב"ם פ"ט מה' מקואות. ובנ"ד דחזינן שאין המים עולים בגובה. מוכח שבאים מהנהר. ולזה אין עולים גבוה ממי הנהר. וכמ"ש בלבושי שרד ס"ק ר"ו. והנה בעין יצחק סימן י"ט האריך לבאר שלדעת הראב"ד אין הלכה כתוספתא זו. ובמשיב דבר סי' מ' מ"ב חלק עליו. ואין לי פנאי כעת לפלפל בדבריהם. אך לא ידעתי מה כל החרדה הזאת. הרי מפורש בתוספתא דרק אם חפר במקום ביצים הדין כן וכ"כ הרמב"ם פ"ט מה"מ. ומקום בצים ידוע דהיינו שהארץ רכה ולחה מלשון היגאה גומא בלא בצה (באיוב ח' י"א) שפירש"י שם ושאר מפרשים שהיא ארץ לחה. וא"כ מפורש שאם הארץ שבין הנהר להמקוה הוא יבישה. אין חשש בזה. וזה מוכרח בסברא. דאלת"ה יקשה בכל המקואות ניחוש שמא מתחת הארץ נמשכים המים מאיזה נהר או ים וכדאיתא בחגיגה (דף כ"ב) דארעא חלחולי מחלחלא. ונימא דהוי כמי תמצית. וגם בכל מעין ניחוש שמא אינו מעין רק מקורו מאיזה נהר. וגם יקשה דהו"ל להתוספתא לפלוגי בין ניסן ותשרי לשאר ימות השנה וכן בין פרת לשאר נהרות כדאיתא בבכורות (דף נ"ה). אבל לפמש"ל א"ש דרק במקום בצים הוי כמי תמצית. ואחרי כותבי זה עיינתי בפנים בספר עין יצחק וראיתי שהרגיש בהא דקתני במקום בצים. רק פירש דזה הוי מילתא אחריתי. ואו או קתני. בצד הנהר. או במקום בצים. ותמהני דא"כ הול"ל ובמקום בצים. ומדקתני במקום בצים בלא וי"ו וכ"ה ברמב"ם. מוכח דקאי ארישא שאם חפר בצד הנהר במקום בצים ה"ז כמי תמצית. אבל כשחפר בצד הנהר שלא במקום בצים הוי מעין גמור. וז"ב לענ"ד. ובמקום בצים שהארץ לחה ה"ז כאלו נראה לעינים שנמשך מתמצית הנהר דרך הבצים ומתערב במי הבצים. אבל במקום בצים לחוד. נראה שאין חשש. כי אף שהארץ לחה. בכ"ז א"א שעי"ז יתקבץ מים הרבה בחפירה כאלו היה מעין נובע. ורק כשיש נהר בצדו. אז אפשר שמי הנהר