דברי מלכיאל ד יא

שבת סימן נ"ג מפורש שאף שידוע שרוצה להוליך לרה"ר שרי אף ליתן לידו משום שאצלינו ליכא ר"ה דאורייתא ולזה שרי בדבר ששייך בו ד"ש כגון שהיה העכו"ם אלם. ולפלא דבאו"ז מבואר דאלם היינו משום ד"ש. ובהג"מ מבואר דתרי מילי נינהו. וצ"ל דגריס באו"ז וכגון שהיה העכו"ם אלם. וכ"נ באו"ז שם דמייתי שנותנין מזונות לעכו"ם בשבת מהא דתנן מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל משום ד"ש ע"ש. אלמא דס"ל דד"ש שייך רק במזונות. אך י"ל דמייתי דבמזונות שייך ד"ש אף בעכו"ם. וממילא נילף לכל דבר היכא שנראה שיש בזה משום ד"ש. וכ"נ מדברי ההג"מ והשו"ע שכתבו בדבר שיש בו משום ד"ש ולא פירשו דהיינו במזונות. מוכח דשייך ד"ש גם בשאר דברים. וכ"נ בגיטין (דף ס"א דשייך ד"ש בשא"ד ע"ש במשנה וכן מסתבר] אך י"ל דרק במתנה התירו דליתא רק משום חשש הוצאה דמתנה מותר לתת בשבת כמש"כ בחיבורי ח"ב סימן ק' וח"ג סימן פ"ג מהשטמ"ק כתובות (דף ה') שאיסור מתנה בשבת הוא על המקבל ולא על הנותן. וכיון שהמקבל הוא עכו"ם אין בזה איסור. ומשום הוצאה הוי רק חשש שבות דשבות כיון שאין לנו ר"ה. אבל במכירה אסור. ואף שאינו עושה דבר כי העכו"ם נוטל בעצמו. מ"מ הא הו' מו"מ. דהא עכ"פ צריך להראות לו היכן מונח הדבר וגם משגיח כמה הוא נוטל. וגם דהיכן מצינו שצריך מעשה במו"מ. וכ"כ הרמב"ם בפכ"ג מה"ש הי"ג דאף המוכר בדברים מיקרי מו"מ וצ"ל הכוונה שמצוה להקונה לזכות בדבר הנמכר וכן משמע שם ברמב"ם. וכל מו"מ הוא בדברים שאומר לו טול דבר זה בכך וכך וכדומה וא"צ שיקח בידו ויתננו לו. וכן פירש"י בשבת (דף קי"ג ע"ב) דמו"מ הוא בכלל איסור דיבור. ואף שהקשו התו' שם דהא כבר נפקא ממצוא חפציך. היינו משום דעביד בדיבורו מעשה המו"מ. וידעינן לה מקרא דממצוא חפציך. אבל כ"ע מודו דמו"מ אסור אף בדיבור. ורק רש"י ס"ל דזה ילפינן מודבר דבר. ותוס' ס"ל דג"ז נכלל בקרא דממצוא חפציך. וכ"נ בב"ח ר"ס ש"ו ע"ש

ולכאורה י"ל דנ"ד מיקרי דבר מצוה משום דרכי שלום ולדב"מ מצינו בשבת (דף קי"ג) דחפצי שמים מותרים. וכ"כ כמה ראשונים הובאו בשטמ"ק כתובות (דף ה') שמותר ליתן מתנה בשבת במקום מצוה. ולפ"ז מותר ג"כ מו"מ לדב"מ. דהא מו"מ נאסר מקרא דממצוא חפציך. ואמעיטו מזה חפצי שמים אבל ז"א דהא כתב הר"מ מרוטענבערג הובא בטור סימן ש"ו שמו"מ גמור לא הותר במקום מצוה. וכ"פ בש"ע סי' ש"ו ס"ו וברמ"א שם ס"ג וכ"כ הרבה ראשונים הובאו בב"י שם ובשטמ"ק בכתובות (דף ה'). והיה נראה הטעם דמו"מ האיסור הוא שמא יכתוב כפירש"י בביצה (דף ל"ז) וכ"כ הרמב"ם בפכ"ג מה"ש. וגזירת חכמים לא מצינו שהותרה במקום מצוה כמ"ש המ"מ פכ"ד מה"ש ה"ה. ורק ר"ת ס"ל הובא בתוס' ביצה (דף ל"ו) דגזירה שמא יכתוב הותרה ג"כ במקום מצוה. אבל שאר ראשונים נראה דפליגי בזה אך קשה לפ"ז למה התירו חשבונות של מצוה הא כתב הרמב"ם פכ"ג מה"ש טעם איסור חשבונות משום שמא יכתוב. וצ"ל הטעם משום דחשבונות של מצוה כגון מה שנוגע לדבר הלכה וכדומה אין רגילים לכתבם. רק חשבונות של עסקו. ההרגל לכתבם לזכרון. וכיון שאין רגילים לכתבם אין בהם איסור רק משום ממצוא חפציך ודבר דבר. וכן פירש"י בכתובות (דף ה') שהאיסור הוא מודבר דבר. וזה הותר בדבר מצוה. ובשל צדקה ג"כ אין הדרך לכתוב משום דהוי ממון שאין לו תובעים והוא דחוק. שוב ראיתי שהפמ"ג הקשה זה בסימן ש"ו במשבצות סק"ח ונשאר בקושיא. וביש"ש פ' משילין סי' ז'. כתב דבגזירה דשמא יכתוב הקילו במקום מצוה ובמו"מ החמירו. וצ"ל כוונתו דס"ל טעם איסור מו"מ הוא משום תקנת עזרא כפירש"י בביצה (דף כ"ז ע"ב) ובזה לא מצינו קולא. ורק בדבר שנאסר משום ממצוא חפציך הותר במקום מצוה שהוא חפצי שמים, ורש"י ס"ל דעזרא תיקן זה משום שמא יכתוב. או שסמך אקרא דממצוא חפציך. וכתרי לישני דברש"י בביצה (דף ל"ז)

אכן לפ"ז קשה טובא למה התירו לקנות בשבת אצל חנוני או רועה ומניח טליתו אצלו ועושה חשבון לאחר שבת כדאיתא בשבת (דף קמ"ח) דאף שאינו מדבר עמו מסכום מקח. מ"מ הא הוי מו"מ דהרי מקנה לו החפץ. וכן בביצה (דף כ"ט) איתא שהקילו לקנות לצורך יו"ט רק שלא יזכיר סכום מקח ומדה. רק התם י"ל דכיון שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש. הקילו גם במו"מ לצורך או"נ. אבל בשבת קשה. וביותר קשה דכל הנהו דביצה (דף כ"ט) הובאו להלכה בטוש"ע סימן שכ"ג להתיר גם בשבת. ולכאורה י"ל דגזירה שמא יכתוב שייך רק בקנין קרקע שהמנהג לכתוב שטר. אבל מטלטלים לאו בני שטרא נינהו כדאיתא תא בב"ק (דף ע"ט). ובזה יש ליישב מה שהביא רש"י בביצה (דף כ"ז) קרא דעזרא ולא הביא גזירה דשמא יכתוב. משום דשם איירי במטלטלים. ובעזרא איירי ג"כ במטלטלים. והיינו דמייתי רש"י בביצה (דף ל"ז) תרי לישני. אבל ז"א דהרי הרמב"ם כתב בפכ"ג מה"ש הטעם שמא יכתוב על כל מו"מ וכן סתמו כל הפוסקים. וצ"ל מפני שדרך הסוחרים לכתוב עסקיהם בפנקס. ובשבת שלוקחים בהקפה יש לחוש יותר לכתיבה כידוע. ואף דאיתא בשבת (דף קמ"ח) דשאלה שהוא לזמן מועט אין לחוש לכתיבה מ"מ מו"מ שהוא בהקפה רגילים לכתוב בפנקס. וכ"ה לשון המשנה בשבועות (דף מ"ה) וחנוני על פנקסו. ואף כשמניח טליתו למשכון בכ"ז המנהג לכתוב למי נתן ושל מי הוא המשכון

ונראה ביאור ענין זה. דאיתא בשבת (דף קמ"ח) דאף דהלואה אסור בשבת שמא יכתוב מ"מ אם אמר השאילני שרי דע"י ששינה ואמר בלשון שאלה הוי היכר שלא יבוא לכתוב. ולזה הותר לצורך שבת כל מו"מ ע"י היכר כגון שאינו מזכיר סכום מקח ומדה ושמניח טליתו אצלו. ושינוי זה מזכירו שלא יבוא לכתוב. רק דמ"מ יש לאסור משום ממצוא חפציך. אבל לצורך מצוה שרי דחפצי שמים הותרו. ובזה מיושב מה שצריך גזירה דשמא יכתוב וגם קרא דממצוא חפציך והיינו משום דגזירה דשמא יכתוב לא הותר במקום מצוה. ורק כשיש איזה היכר. אזי הותר במקום מצוה. ומתנה לפ"ז הותרה לצורך מצוה משום דלא שייך בזה שמא יכתוב. והאוסרים בזה בשטמ"ק כתובות (דף ה'). צ"ל דס"ל דגם בזה שייך שמא יכתוב וככל מוציא מרשותו לרשות חבירו. וכדאיתא בביצה (דף ל"ז) דאין מקדישין ומעריכין משום שמא יכתוב וע"ש ברש"י וע' שבת (דף קמ"ח ע"ב). והא דאיתא בספ"ק דביצה שמשלחין מתנות ביו"ט לצורך יו"ט. י"ל דיו"ט שאני וכמש"ל, ועי"ל דכשמשלחו בתורת דורון הוי ג"כ כשינוי

עכ"פ שמענו מזה דמו"מ שנעשה ע"י איזה שינוי יש להתיר במקום מצוה. וא"כ כיון שכתבו הפוסקים דמשום דרכי שלום מיקרי דב"מ. ממילא מותר להניח לעכו"ם לקחת איזה דבר משלו בתורת מכר כיון שאינו נותן לו בידיו וגם אינו מגיד לו סכום מקח. ואין לך שינוי גדול מזה. אכן אם נבוא לחדש התירים כאלו. יהיו כל החניות פתוחות ח"ו בשבת. ולזה נראה דרק בדבר שלא יוכל העכו"ם להשיג במקום אחר מיקרי ד"ש ויש להתיר להניחו לקחת אצל הישראל אבל דבר שיוכל להשיג אצל אחר. חלילה להתיר זה. דליכא בזה משום ד"ש. כי כל העכו"ם יודעים שאסור לישראל לעסוק במו"מ בשבת ויו"ט. ובמקום שאפשר להתיר כנ"ל צריך להזהר שלא ליתן לידו רק יקחנו בעצמו. ושלא להגיד לו סכום מקח וכמש"ל. וגם שלא יפתח חנותו לר"ה רק יקח מצד אחר. ואם אין לו פתח אחר. אזי יפתחנה העכו"ם. ולא יפתח הפתח כולו רק במקצת. וכעין הא דאיתא במ"ק (דף י"ג) ובשו"ע סימן תקל"ט. והעכו"ם יסגרנה תיכף כשיוצא ואם יש סחורה זו אצל ישראל אחר שהלה לא יצטרך לפתוח חנותו. אזי ישלחנו אליו. ואם הלה לא יחפוץ לתת לו.