דברי מלכיאל ד קח

פסולים לפי שנתערב בהם המים הנפלסים מהעפר והטיט. ומ"ש לשון חציצה הוא לאו דוקא. רק הכוונה שצריך שהמים יהיו בתוך הכלי ולא בתוך העפר והטיט. והם חוצצין בין המים והכלי ואח"כ כשנפלטים הם פסולים כמש"ל. והפסול הזה נעשה כשהם כבר בכלי כי בעודם בנהר אין שייך לפסול הנפלטים מהעפר וטיט דכיון שעודם מחוברים הם שבים להיות מים חיים אבל בנפל בהם אדמה עדיין לא נתלחלחה כ"כ. ואינה פולטת עד שנופלת לשולי הכלי. וכן מוכרח דאלת"ה הרי בכל נהר יש טיט ועפר וכשדורסים שם אנשים או בהמות נסחט המים שבהם לתוך הנהר. וכן שותים בהמות מתוך הנהר ופולטים המים לתוך הנהר. ואין לומר דכשר משום שנתבטלו בתוך מי הנהר. דהא תנן בפ"ט דפרה שאם שתתה בהמה או עוף מהמים נפסלו בשביל שפולטים המים מפיהם לתוך הכלי ע"ש בר"מ ור"ש. ונימא שמתבטלים בתוך המים דהא אין חילוק בין כלי גדול לכלי קטן. ויש להאריך בזה ועכצ"ל שכשנפלטים המים לתוך הנהר ומתחברים לתוך המים. שבים להיות מים חיים. וכעין הא דהשקה וזריעה דמהני כדאיתא בפסחים (דף ל"ד ע"ב) ע"ש. וכן קיי"ל באו"ח סי' ק"ס ס"ה שאין מלאכה פוסלת במחוברים ע"ש. ויש לדון בזה מהא דתנן בפ"ח דפרה דמי תערובות פסולים ומהא דתוספתא בשטף של גשמים הובא להלכה ברמב"ם ספ"ו מה"פ ואכמ"ל בזה. שוב ראיתי שהפרמ"ג באו"ח סי' ק"ס במשבצות סק"א כתב טעם הדין דספ"ח דפרה משום שכל העומד לירד למטה כאלו כבר ירד וכמש"ל. אבל הוא דחוק כנ"ל

עכ"פ נתבאר שמה שנשתנה המים מחמת טיט או סיד ואדמה לא מיפסל משום שינוי מראה. ואף אי נימא דבמי חטאת פסולים. היינו משום דשם אף מי צבע פוסלים כל שנשתנה מראיתם מחמת דבר אחר וכ"פ הרמב"ם פ"ו מה"פ. וכן לנט"י פוסל כל שינוי מראה אף ע"י דיו וצבע והדחת כלים כדתנן בפ"ק דידים. ובאמת אף לנט"י שהחמירו כמו מי חטאת כמש"ל וכמבואר באחרונים סי' קנ"ט וסי' ק"ס. מ"מ קיי"ל בסי' ק"ס ס"ט שאם המים עכורים מחמת הטיט שבו כשר לנט"י. ומבואר אף שנשתנה מראיתן. וכ"כ הפרמ"ג שם בא"א סקי"ב ע"ש. ובסק"א שם כתב הטעם משום שחוזר לברייתו. וזה צ"ע דמה שבטבע עכור הרי כתב בעצמו שם במשבצות סק"א שאינו חוזר מעצמו להיות צלול. ועכ"פ לדינא כ"ע מודו דמים שנשתנו מראיהם מחמת טיט דכשירים. וה"ה סיד וכמש"ל. וכן משמע מהא דתנן בפ"ב דמקואות מ"ח הסייד שהניח עציץ במקוה ופי' ר"ש שם שסד את המקוה ושכן היה הדרך אז לסוד הבורות בסיד ע"ש. ולא חששו שישתנה עי"ז מראה מי המקוה

מסקנא דמילתא שמי סיד אין פוסלין המקוה בשינוי מראה ופוסלים המקוה בשלשה לוגין. ולזה בנ"ד המקוה שהכשירוה במי סיד היא פסולה שהרי שפכו לתוכה את מי הסיד קודם שנתמלאה כשיעור. וגם הלא לא הכשירוה. ועוד פסלוה בידים. ולזה צריך לשאבה ולהכשירה שנית כדין. ואם אפשר להכשירה בעפר יותר טוב כמש"ל סי' ע"ה בס"ד. והנשים שטבלו עד כה במקוה זו. לכאורה היה נראה לסמוך על שיטת הפוסקים דבמעין אין שאובים פוסלים כדי שלא להוציא לעז על בניהם שהם בני נדות וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"א ס"מ שבדיעבד יש לסמוך על זה. אכן לפ"ז יקשה לפמ"ש הראב"ד בבעה"נ והובא להלכה בסי' ר"א סכ"ח דמעין אין נפסל בשינוי מראה. א"כ אין תועלת בההכשר ע"י חלב. דהא דקיי"ל שמקוה שנשתנה מראה המים אינה נפסלת בשאובין. הטעם הוא לפי שאין שם מקוה עליה כעת שהרי היא פסולה מצד שינוי המראה אבל במעין שאף אם נשתנה מראיתו בכ"ז שם מקוה עליו. א"כ הרי נפסל בג"ל שאובין לדעת הסוברים שמעין נפסל בשאובים אך י"ל דהא בהא תליא. דמ"ד שמעין אינו נפסל בשינוי מראה. ס"ל שאינו נפסל בשאובין דחד טעמא הוא וע' בבעה"נ בזה. ולפז"ק על הרמ"א שלא כתב בסעיף כ"ח שיש חולקים על דין זה ויש להאריך בזה. ולזה יותר טוב להכשיר בעפר כי בזה יצאנו מחשש זה ומשארי חששות. ועכ"פ בנ"ד נראה שאם המקוה הוא מים נובעים יש להקל שהנשים שטבלו שם עד עתה לא יטבלו שנית. דכיון שכבר עבר כשנה בודאי איזה נשים נתעברו. ויהי זה פגם גדול: סימן עז כבוד הרה"ג וכו' מו"ה משה גרשון נ"י רב בק' סידרא

ע"ד המקוה שבמחנם שנובעים המים מהקרקע דרך נקבים ועולים עד הברכים ולפי אורך ורוחב המקוה יש בה שיעור מ"ס. וכדי שיעלו המים למעלה מן הטבור כדין מוסיפים שאובים הבאים דרך פלומפ ששואב מבאר. והמים מתחסרים בכל עת. ומפני חשש זחילה צוה לסתום הנקבים. ובכ"ז מתחסרים המים טפח במשך ט"ו שעות. והאריך בדברים נכונים. וחפץ לדעת דעתי בזה באשר ראה בחיבורי ח"ג סימן ס"ד שהחמרתי בכגון זה

והנה מ"ש בחיבורי שם לחוש לדעת הרא"ה בבד"ה. וכתב כת"ר דהרא"ה לא החמיר רק כשהמים מרודדים כ"כ שא"א לטבול אף בשכיבה. אבל כשאפשר לטבול בשכיבה מודה הרא"ה. בזה דיבר נכונה. אבל בחיבורי שם איירי בשאלה שהיו המים עד הברכים. ועובי גוף אדם צריך אמה דלהכי שיערו חז"ל אמה ברום ג' אמות. ועד ברכים אין שם אמה. דהא אין בו שליש גובה הגוף. וא"כ א"א לטבול בשכיבה. ואף שיש אנשים דקי בשר שיוכלו לטבול בפחות מן אמה ברוחב או גובה בשכיבה בכ"ז אין אנו משגיחין ע"ז. דא"כ תיסגי בשיעור פחות שהרי יכול לטבול בו קטן בן יומו. ועכצ"ל כמ"ש הרא"ה בבד"ה שם דמסתמא איירי קרא בגדול. ועלה קאי דבעינן שיהא כל גופו עולה בהן. ושיערו חז"ל באדם בינוני שצריך אמה על ג' אמות. א"כ שיעור זה הוא מן התורה. רק דסגי שיהא הגובה אמה והרוחב ואורך ג' אמות שיוכל לטבול בשכיבה וע' תוס' יומא (דף ל"א). ולזה אם אין במים גובה אמה הוי מקוה פסולה ואסור להוסיף בה שאובין לדעת הרא"ה. וא"כ גם בעובדא דכת"ר שמגיע ג"כ עד הברכים. אין שם גובה אמה. ויש לחוש לדעת הרא"ה. ומש"ש בחיבורי למעלה מן הטבור הוא לאו דוקא וע' במעיל צדקה סימן ל"ט

אכן יש לדון בנ"ד לפמ"ש כת"ר שהמקוה הוא מעין נובע. ובמעין דעת הרבה ראשונים וכ"כ הרא"ה בבד"ה שם שא"צ מ"ס. רק שיהי כל גוף הטובל עולה בו לפי מה שהוא ולפ"ז אצלינו שהאנשים הם דקי בשר ויכולים לטבול בשכיבה אף בפחות מאמה שפיר כשר. וממילא מותר להוסיף שם שאובים אף לשיטת הסוברים דמעין נפסל בשאובים. ואף שהרשב"א שם חולק וס"ל כר"ת ודעימיה דגם במעין בעינן לאדם שיעור מ"ס שיוכל גדול לטבול שם. מ"מ הרי הרשב"א חולק שם על הרא"ה וס"ל שאף שא"א לטבול שם כמות שהוא. בכ"ז אם אפשר לכבוש שם קנים כדי שיעלו המים ויוכלו לטבול שם וכהא דספ"ז דמקואות. מותר להוסיף שם שאובים כיון שיש שם מ"ס. וא"כ המקוה כשירה ממ"נ. וגם דהא רוב הפוסקים ס"ל שמעין אין נפסל כלל בשאובים. אכן באמת אין זה מספיק דהכא מוסיפים שאובים הרבה יותר מכפי המים הנובעים שיש שם. והו"ל נוטפין שרבו על הזוחלים שיש להם דין מקוה. ועוד דבמק"א כתבתי לדון דבמקוה חפורה שהמעין נובע רק ממקום אחד. והמקוה היא רחבה. י"ל דהוי כמעין שנתרחב ע"י חפירה שדעת הרבה פוסקים שדינו כמקוה. ולשיטת הפוסקים הובאו בש"ך סקמ"ב דברבו נוטפין דינן כמקוה רק לענין אשבורן ולא לענין השיעור. יש לדון גם בנ"ד. אבל הר"ן כתב בנדרים (דף מ"א) שבמקום שנתרחב צריך שיעור מקוה ע"ש שכ"ה דעת הרמב"ם אכן לפמ"ש כת"ר שהמקוה שלהם סמוכה לנהר הלא כבר פקפק המשכנות יעקב בזה הובא בפ"ת סקכ"ח: